כמו תמיד, בדיוק כשיצאנו מדלת הבית לפני הנסיעה, נזכרנו ששכחנו משהו חשוב. אז שימו לב: רבי יהודה החסיד ז"ל כותב בצוואתו שהיוצא מביתו ונזכר ששכח דבר מה, לא יחזור לביתו, אלא יעמוד לפני הבית ויבקש מה שהוא צריך מאלו שנשארו בבית

הרה"ג שמואל ברוך גנוט שליט"א

האם צריך לצאת לדרך באור יום בימינו?

חכמינו ז"ל אמרו ש"לעולם יצא אדם בכי טוב", כשהכוונה שנצא לדרך באור יום, לאחר הנץ החמה. רש"י מסביר: כשהחמה זורחת,  השודדים אינם מצויים, וכדי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר, וכדי שלא ינזק מהמזיקים וכדי שלא יעלילו עליו שהוא מרגל או גנב. והנה בימינו לכאורה אין מקום לטעמים אלו, שהרי ישנה תאורה בכל מקום, גם בלילה, ואין חשש שהאדם ייפגש עם שודדים בכבישים בינעירוניים סואנים ומוארים. גם אין חשש שמא ניפול לבורות בגלל פנסי הדרכים, גם אין לחשוש למזיקים בארץ ישראל (כמובא בגמרא בסוף פסחים) וגם אין חשש שיעלילו על האדם שבגלל שהוא נוסע בלילה, אזי הוא מרגל או גנב. ולכאורה, כך טענתי, יתכן שבימינו אין סיבה לחשוש לצאת לדרך בלילה, ואמר לי מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א שיתכן והצדק איתי.

ואכן הגר"ב שטרן זצ"ל כותב שבנסיעה בספינה, אוירון או רכבת, אין הבדל בין נסיעה ביום או בלילה, מפני שאין חשש של סכנה נוספת בלילה יותר מביום. המגן אברהם (סימן ק"י סק"י), הגר"ז מלאדי זצ"ל וערוך השולחן כתבו שמותר לאדם לצאת יחד עם אדם נוסף, מעירו בלילה, משום שהוא מכיר ומתמצא באזור ואין חשש שיפול לבורות, ומכיוון שמכירים אותו, גם אין חשש שיחשדו שהוא שודד או גנב, ואם ייצא עם אדם נוסף, אין לחשוש למזיקים, המזיקים רק אדם אחד ולא שני בני אדם.

התוספות בבבא קמא (ס,ב) כותבים שהיוצא לדרך לדבר מצוה, יכול לצאת גם בלילה, אך אם באפשרותו לדחות את היציאה לבוקר, בודאי הדבר טוב. בספר "סגולת ישראל" מביא מספר "יסוד יוסף" שטוב מאד להשכים ולצאת לדרך בשעה שהאנשים עדיין ישנים, ובעוד שנראים קצת כוכבי הבוקר, והוא סגולה ליציאה טובה לדרך.

צידה לדרך

לפעמים אנו רואים תמונות של אדמורי"ם, היוצאים לדרך כל שהיא או העולים על מטוס או נמצאים בשדה התעופה, והם אוחזים בידיהם את נרתיק הטלית והתפילין. ואכן, זוהי הלכה פסוקה ב"משנה ברורה" (סימן ק"י) הכותב שנכון לכל ירא שמים שיקח עימו לדרך טלית ותפילין, אפילו אם נוסע למקום קרוב ובדעתו לשוב עוד היום, מחשש שמא יקרה מקרה, והוא ייאלץ להישאר רחוק מהטלית והתפילין שלו, ועד שישאיל תפילין מאחרים יעבור לו זמן קריאת שמע ותפילה, ולפעמים קשר התפילין של האדם שממנו השאיל תפילין, אינם מתאימים למידת ראשו.

בספר "מליצי אש" כותב בשם המהר"ל מפראג שהמלאכים המלווים את האדם בדרכו לשמרו, נבראים ממצוות הציצית והתפילין, ולכן ראוי שנצא לדרך עם הטלית והתפילין.

בעולם הישיבות מכירים את הבחור החברמ'ן, שנוסע לקברי צדיקים בטרמפים, בלי שיש לו אגורה שחוקה בכיסו, בתקוה ש"אני כבר אסתדר"… אך לא, אותו בחור חברמ'ן לא למד כנראה את דברי התלמוד הירושלמי (יומא פ"ד ה"א), האומר שטוב לאדם לצאת לדרך עם ממון המספיק לו לצרכיו, ולכן כדאי מאד שלפני שאנו יוצאים לדרך, ניקח איתנו כסף מזומן, שיספיק לנו לכל הוצאות הדרך, כסף לתחבורה או לדלק, כסף לסנדוויץ', לשתיה ועוגה או כל דבר שנצטרך לעצמנו בדרך. רש"י בספר האורה כותב שראוי לקחת עימנו לדרך גם כלי כשר לנטילת ידים.

ה"שפתי חכמים" (דברים כ"א, י"ג) כותב שמנהג העולם להתלבש בדרכים בבגדים בזויים, כדי שלא יתלכלכו הבגדים הנאים. ואולם תלמידי חכמים צריכים להקפיד שלא לצאת לדרך בלבוש בזוי ולא נאה, משום חילול ה' (אהלך באמיתך). ה"מדרש פנחס" (שכתב הרה"ק רבי פנחס מקוריץ זצ"ל) כותב על פי סוד, שאדם גדול לא יסע לבדו, אלא יצרף איתו איש רך בשנים.

ה"יסוד ושורש העבודה" כותב שאדם שיצא לדרך ולפתע נזכר ששכח דבר חשוב כמו הדרכון או כרטיס הנסיעה, הארנק או מסמכים נחוצים וכדומה, ושב הוא על עקביו וחזר לקחתו, באופן שלא הוצרך לחזור מרחק גדול, עליו לתת על כך שבח והודאה לה' יתברך ולומר כך: "יוצרי ובוראי, אני נותן לך הודיה על שהזכרתני על דבר שכחה זו מיד, ולא הצרכתני בטרחה יתירה לחזור על דבר זה באמצע הדרך".

סוד נורא: לא לצחצח נעליים

לפי צוואת רבנו יהודה החסיד, לא ימשח אדם את מנעליו ביום שבדעתו לצאת לדרך.

ה"מקור חסד" הסביר את טעם הדבר, בכך שאי משיחת הנעליים תביא את האדם לתשובה, להתקין את עצמו לדרך טרם בוא יום הפרידה, וכל ימיו יהיו בתשובה. בספר "סגולות ישראל" ניסה לבאר וכתב שיתכן שהטעם הוא מפני קנאת המזיקים והשדים, שכשהאדם נמצא בביתו- קנאתם אינה כה מסוכנת, אך הדרכים הן חזקת סכנה וחוששים יותר שיזיקו, ומכיוון שעיקר אחיזתם של המזיקים הם בנעליים.

ה"שבעים תמרים" כותב ששמע ממגידי אמת, בשם קדושי עליון, שישנה בצוואה זו של רבי יהודה החסיד ז"ל סוד נורא, והאדמו"ר הגרש"ז זצ"ל בעל ה'תניא' אמר שאם נבאר את טעם הדבר, נצטרך לחבר על כך חיבור גדול, כמו גודלו של ספר השל"ה… וסיים ה"שבעת תמרים" וכתב: "ואתה תחזה איך דברי הצוואה הזאת עומדים ברומו של עולם, ואשר לפי מיעוט ידיעתנו נראים מתמיהים, על כך יזהר האדם בזה".

ה"דרכי תשובה" כותב בשם ה"מילי דחסידותא", שאם האדם משח בכל זאת את נעליו, הוא אינו צריך למנוע את עצמו מלצאת לדרך אם אין לו נעליים אחרות, וכמו כן כתב ה"מילי דחסידותא" שעיקר קפידתו של רבי יהודה החסיד היא דוקא שלא למשוח את הנעליים ביציאה מביתו, אך כשהוא נמצא כבר באמצע הדרך, ובפרט ביו לאחר היציאה מביתו, ניתן להקל יותר בדבר. והנה עוד "קולא" חשובה, הנוגעת לימינו אנו: הגה"ק מבוטשאטש זי"ע כותב בספרו "מילי דחסידותא" שיתכן שיש להקל יותר בדבר כשנוסע לדרכו בכלי תחבורה ואינו הולך ברגליו, שאז יתכן וניתן למשוח את המנעלים ביום היציאה לדרך. ה"שולחן חי" כותב שאין חשש לנקות את הנעליים מאבק וטיט, והוא מסתפק האם מותר לצחצח נעליים בלי למשוח אותן, ולמעשה צריך עיון.

לא להיפרד בבכיות

דברים שבכל יום, כאשר אחד מקורבינו יוצא לדרך רחוקה, או כשהבן נוסע לישיבה ולפנימיה ולא נראה אותו מספר שבועות, שהאמא פורצת לה בבכי סוער, ונפרדת מבנה בבכיות של התרגשות וגעגועים. ועלינו לדעת שבאזהרות רבי יהודה החסיד וגם בספרי המקובלים כתוב שצריך להיזהר שלא להיפרד מחברו מתוך בכי, כי היא סכנה גדולה (!). ואם אי אפשר לעצור את הבכי, שיבכה קודם שעת הפרידה. ה"כף החיים" (סימן קי) כותב שמצאנו שדוד ויונתן בכו איש על כתפי חבירו בשעה שנפרדו לדרכם, והסוף המר היה שיהונתן נהרג במלחמת פלשתים, והם לא ראו שוב אחד את השני.

ישנם שכתבו (שולחן חי, ובספר שמירת הנפש) שאסור לנשק את קרוביו בשעה שנפרד מהם לדרכם. רבי יהודה החסיד כותב שישנם תאריכים בחודש שטוב לעבור בהם דירה וטוב לצאת בהם לדרך, ורשימת הימים נמצאת בספרים רבים, והוא כותב שהימים א' בחודש וכ"ה בחודש אינם טובים ליציאה לדרך, וישנם מספר גרסאות בעניין. ואולם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א אמר לי שבימינו אין צורך להקפיד על כך.

לא לחזור הביתה לפני הנסיעה

כמו תמיד, בדיוק כשיצאנו מדלת הבית לפני הנסיעה, נזכרנו ששכחנו משהו חשוב. אז שימו לב: רבי יהודה החסיד ז"ל כותב בצוואתו שהיוצא מביתו ונזכר ששכח דבר מה, לא יחזור לביתו, אלא יעמוד לפני הבית ויבקש מה שהוא צריך מאלו שנשארו בבית.

וכתב ה"כף חיים" שצריך להקפיד בדבר דוקא ביציאה למקום רחוק, כמו לעיר אחרת, אך כשהולך למקום קרוב, אין חשש לשוב על עקבותיו ולקחת דברים שנשכחו. וכתבו הספרים (שולחן חי ועוד) שאם התחרט והחליט שלא לצאת כעת לדרך, או שהתעכב מספר שעות, אין חשש לשוב הביתה ולקחת את הדברים החסרים. וישנם המקלים לשוב הביתה ולקחת דברי מצוה ששכחנו (כמו למשל את הטלית והתפילין, את ארבעת המינים או את החנוכיה), וישנם שהסתפקו האם צריך להקפיד בדבר רק כשהולכים ברגל או גם כשנוסעים בכלי תחבורה.

סגולות ליציאה לדרך – לנשק את הרבנים

ב"באר היטב" (או"ח רצ"ט) כותב שהרוצה לצאת לדרך באחד מימי השבוע, יאמר שבמוצאי שבת שלפני הנסיעה פרשת וישלח, מתחילת הפרשה ועד לאחר הפסוק "ויצב שם מזבח…אלוקי ישראל", ואחריו יאמר "שיר למעלות אשא עיני", וטוב לאומרו קודם סעודת מלוה מלכה, (עיין בשו"ת בצל החכמה ח"ד סימן מ"ד).

רבי נחמן מברסלב זצ"ל כותב ב"ספר המידות", ש"מי שמשמח את עצמו בשמחת חתן וכלה כשיוצאים מן החופה, אינו ניזוק בדרך". ה"באר היטב" וה"קיצור שלחן ערוך" כתבו שלפני היציאה לדרך, ייגש לגדולי התורה שבעיר ויבקש את ברכתם שיצליח בדרכו, וה"שדי חמד" כתב שנהגו לנשק את ידי הגדולים בשעת היציאה לדרך. רבי נחמן מברסלב כותב שבשעת הליכה בדרך יש להקפיד על טבילה במקוה, כי מקוה מסוגלת להציל מרוצחים.

חז"ל הקדושים (בילקוט תהילים, בזוהר הקדוש ובתוספתא) אמרו לנו שהרוצה לצאת לדרך ויודע כי ישנו צדיק העומד לצאת גם הוא לאותה הדרך, ישתדל לנסוע איתו ולהתלוות אליו בדרכו, גם אם על ידי כך יצטרך להקדים את זמן יציאתו או לאחרו בשלושה ימים. הזוהר הקדוש כותב שהקב"ה שומר, משגיח ומגן על הצדיקים בדרכם ולכן כדאי להתלוות אליהם, כסגולה לשמירה.

ה"קב הישר" כותב שסגולה לומר את פרשת העקידה קודם היציאה לדרך. בספר "סגולת ישראל" כותב שלפני היציאה לדרך יאמר 11 פעמים ליד המזוזה בכוונה גדולה את הפסוק: "עשה עימי אות לטובה ויראו שונאי ויבושו כי אתה ה' עזרתני ונחמתני", ועל ידי כך יידע נאמנה שלא יוזק בשום אופן ויחזור לביתו לשלום. המהרי"ל והדרכי משה (יו"ד סימן רפ"ה) כותבים שבכל פעם שיוצאים מפתח ביתו, יניח ידו על המזוזה ויאמר "בשמך טל אטלה, ה' שומרי ה' צילי על יד ימיני, ה' ישמור צאתי ובואי מעתה ועד עולם".

חז"ל במכילתא הציעו לנו שלפני שנצא לדרך, נשתדל להרבות בקיום מצוות, כדי שההצטיידות במצוות תסייע לנו בדרך. חתנו של ה"מגן אברהם", בעל "חוקי חיים", כותב שסגולה ליוצא לדרך שייתן לו חברו מטבע בשליחות שיתננו לצדקה במקום שהולך לשם ויהיה שליח מצווה, ושלוחי מצווה אינם ניזוקים. בספר "סגולת ישראל" מובא מספר "עובר אורח" שישנה סגולה לצאת לדרך עם ההושענא של ההושענות של "הושענא רבא", או שלפחות יידע בבירור באיזה מקום נמצאת "ההושענא" שלו, ובשעת הסכנה יאמר: "אני והוא הושיעה נא". בספר "רפואה וחיים" כותב שכשם שכשנכנסים לכלי התחבורה רגל אחת על הארץ והרגל השניה כבר בתוך הרכב, שיאמר פסוק המתחיל והמסתיים באות ששמו מתחיל ומסתיים בו, כפי שאומרים בסיום תפילת שמונה עשרה, וב"ספר זכירה" כתב שהיוצא מן העיר יקבל על עצמו לומר "נשמת" כשיגיע למחוז חפצו, ואכן כשיגיע לשם לא ישכח לומר "נשמת".

הגאון החיד"א כותב שבכל יום כשהוא בדרך – יאמר מעט מזמורי תהילים בכוונה ובהכנעה, "וטוב לו"…

סגולות למפליג בים- לאכול בצל ולקחת דג

רבים מקוראינו אינם מתכוונים, ככל הנראה, להפליג בספינה אל האֵי-שם בקרוב. אך אם בכל זאת אתם מתכוונים להפליג באוניה, דעו כי הרב החיד"א זצ"ל כותב שישנה סגולה גדולה להפליג בספינה יחד עם ארבעת המינים או עם חתיכה מהמצה שמורה, שנשמרה משעת קצירה. החיד"א מעיד על עצמו שהוא עצמו נהג כך "וראה פלאות בזה, כשקם הים מזעפו". בספר "זר זהב" כותב שמי שמפחד שאוויר הים יזיקנו, שיאכל בצל שלם ללא מלח לפני שיעלה לאוניה, ורבי נחמן מברסלב (בספר המידות) כותב שהנוסע בים ייקח איתו סיד ויינצל (וכפי שנאמר בתהילים "יהמו יחמרו מימיו" – מלשון חומר וסיד). עוד כותב  רבי נחמן, שהעובר דרך הים יקח איתו ציפור או דג חי, "והיא סגולה לעבור את הים בשלום". (ובמראי מקומות שם ציינו לפסוק בתהילים: "ציפור שמים ודגי הים – עובר אורחות ימים"…). ה"חיים לראש" כותב שסגולה להשקיט את הים מזעפו, להשליך לארבע רוחות הספינה "כזית" ממצת אפיקומן.

להקפיד שילוו לדרך

הגמרא בסוטה (מו,ב) אומרת ש"כל שאינו מלווה ומתלווה – כאילו שופך דמים", ולכן כתבו הברכי יוסף והשערי תשובה (סימן ק"י) שהיוצא לדרך ישתדל שילוו אותו לדרכו. וזאת מדוע? ביאר המהר"ל מפראג (בס' נתיבות עולם) שהאדם נברא בצלם אלוקים, וכשיש לו צלם אלוקים, יראים ממנו כל המזיקים ואינם מושלים בו. ולכן, כאשר האנשים מלווים אותו בדרכו, ונותנים הם כבוד לצלם האלוקים שבו, נזהרים ממנו המזיקים.

והשל"ה הקדוש (חולין קי"ז) מסביר שהאומה היהודית מחוברת כאחד, וכאשר אלו שנשארו בעיר מלווים את היוצא, מעוררים הם את החיבור הרוחני שביניהם וגורמים ליוצא מהם להמשיך ולהתדבק איתם, ועל ידי כך גורמים הם שלא יסתכן בדרכים. ה"נועם אלימלך" (פרשת בשלח) כותב שישנה מעלה גדולה לכך שהצדיק מלווה אותנו בדרכנו, כי על ידי כך גורם הוא לקשר וחיבור ביניהם, וזכות הצדיק העוסק בתורה עומדת לשמור על היוצא לדרך.

כתבו הספרים הקדושים, שהנוסע לא יאמר לאלו שליוו אותו שישובו לביתם, (שמירת הנפש, דרכי צדק, מעבר יבוק). ושתהיה נסיעה טובה ובטוחה לכולם…