"יש כבד?" הפריח הלקוח את השאלה בחללו של "אטליז הקר", רח' אחינועם ירושלים. האמת? זה היה כמו לשאול בעיצומו של חמסין "יש שלג?"
כבד-עוף דומה לדירות, המחירים תמיד רק נוסקים ונוסקים. הביקוש עולה, אבל ההיצע לא יכול לעלות. החשבון פשוט: על כל כבד קטנטן צריך לשחוט עוף שלם, כמות הכבדים בשוק לעולם לא תעלה על כמות העופות הנמכרים!…
בצוק העיתים למדו אנשים להכין "חציל בטעם כבד", וכדומה – וואריאציות שהמטבח המזרח האירופאי למוד העוני והמחסור המציא בכל שעת צרה. אבל כשמגיע חג, רוצים את המקור.
את ההתרחשות הבאה שמענו מפי עד-ראייה, והוא מובא ללא גוזמאות. אבל כדי להבין את עומקו של הסיפור, יש להקדים מעט רקע:
במשך תקופת החגים שעברה עלינו לטובה, עלה הלחץ לכבד. הכמות הייתה קטנה, והביקוש גדול. גם לאחר שהמחירים העפילו שוב ושוב, הביקוש לא חדל. מה עושים? והרי אי-אפשר להמציא יש מאין? יהיה אולי מי שיטען שבמקרה כזה יש להעלות שוב את המחיר, בהתאם לכלל המסחרי הבסיסי: המחיר נגזר מהיצע מול ביקוש – ככל שההיצע נמוך יותר והביקוש גבוה יותר, המחיר עולה.
אבל לא כך חשב ר' אלתר הקר. הוא החליט לפתור את הדילמה בצורה אחרת. המחיר יישאר על כנו, אך הכבד יסופק רק ללקוחות הקבועים. הגיוני שהם קודמים בתור לפני האחרים! ה"פטנט" הזה לא החזיק מעמד הרבה זמן, שכן הלקוחות הקבועים "חיסלו" את הכמות שהייתה די במהירות.
ביום ראשון, י"ד תשרי תשע"ט, לא חשבו בעלי האטליז לפתוח את החנות. היום קצר והמלאכה מרובה בפרט כאשר ערב החג נופל בצמוד לשבת. מה עוד שרוב האנשים כבר הצטיידו לחג, בבשר ודגים וכל מיני מטעמים. אבל הם בכל זאת פתחו את המקום לכמה שעות מצומצמות.
נכנס לקוח מזדמן ומפריח את השאלה: "יש כבד?" בשנייה הראשונה סבר בעל הבית שהוא חומד לצון, אבל לא. הוא היה רציני. רציני להחריד הוא חייב קילו כבד!
"אין כבד" באה התשובה, וכשזה לא השתכנע נאמר לו שכבר "מזמן אין כבד!" אך הוא בשלו: הוא חייב להשיג, וכאן באטליז יש כבד! מנין לו? שמא רוח-הקודש נזרקה בו? לא. קשה להאמין שמשתמשים ברוח-הקודש עבור "שטיקל-כבד".
"ר' איד! הייתי שמח לעזור לך, אבל אני לא יכול. כי פשוט אין כבד!"
הלקוח לא התייאש, קרץ בעיניו, עשה תנועות של "מייבין" וקבע: יש כבד! יש כבד!
והוא לא טעה…
אבל, מיד תבינו למה הוא כן טעה!
עמוק בחדר הקירור הייתה מונחת מזה מעל שבוע וחצי, חבילה קטנה של כבד – קילו משקלה. החבילה הייתה מיועדת לצריכה האישית של משפחת ר' אלתר הקר. כמה שבועות לפני החג כבר הזהירה אותו אשתו שתחי', שלרגל המחסור לא ישכח לשמור כבד עבור הבית. בימים האחרונים שמע כל כך הרבה תחינות "הבה כבד!" – אבל חזקה עליו בקשת אשתו.
אמנם, כאן היה מדובר במקרה שונה לחלוטין. לקוח בעל מראה נכבד, שמעורר רושם שחיי-הנפש שלו תלויים בכבד. רחמיו התעוררו והוא נכנע: "תשמע ר' איד, יש לי במקפיא קילו אחד שאני שומר עבור אשתי. אתן לך חצי מזה!"
הלקוח הנהן בהסכמה.
נכנס למקפיא, הוציא את החבילה בדחילו ורחימו. הניח אותה על שולחן העבודה, חילק אותה לשניים וארז.
"אה! זה לא מריח כל-כך טוב!" העניק הלקוח את חוות-דעתו נוכח הכבד, אך לא שכח מיד להוסיף "נו, אני אקח את זה".
כדי לדעת למה הוא התבטא בצורה כזו לא יפה עלי להיות חוקר כליות ולב. ואני לא. אבל תרשו לי לנחש את הסיבה: האיש נלחץ מהצורך להודות ולהכיר טובה! זה למטה מכבודו. אז מה עושים? ההתקפה היא ההגנה הכי טובה. הוא "ישחק אותה" כביכול הוא זה שעושה טובה עם האטליז, ומוכן לקנות את הכבד למרות הלא משובח הזה!
התבוננתי בפניו של ר' אלתר. משהו זז לו בשרירי הפנים, אבל הוא מיד חשק את שפתיו ושתק.
וכאן התרחש הלא-יאמן: "תביא, אני אקח גם את החצי השני!" לא התבייש הלקוח "להתנדב". לא יאמן!
וכאן התרחש שוב הלא יאמן: "תיקח!"
ר' אלתר קלט שמעמידים אותו בפני ניסיון עצום, להגיב? להחרים לו גם את החצי הראשון?- זה הרי "לא מריח טוב"! לא. הוא ימכור לו את הכל, ויחפש בחנות תחליף אחר עבור בני הבית!
(מתוך עלון איש לרעהו | חיי שרה תשע"ט-)