"והנה היא לאה" (כ"ט, כ"ה)
כמרגלית יקרה בכתרו של עם ישראל, עומדת מידת החסד. זו מידה מיוחדת שזרעו של אברהם אבינו נתברך בה, כולנו עוסקים בחסד ברמה כזו או אחרת, משתדלים להוסיף ולהרבות מעשי חסד, שואפים לשפר את מידת החסד ועשיית הטוב לזולת בכל עת וזמן. אולם, יש חסד שהוא נעלה יותר, יוצא דופן ממש.
כשאדם עושה חסד, הוא בוחר את מעשה החסד שנוח לו. הוא מחליט האם הוא מעדיף לסייע לאדם מבוגר לעלות לאוטובוס, לעזור לסבל לשאת משא כבד, או להעניק תמיכה כלכלית לנזקק. עושה החסד בוחר את הזמן והשעה המתאימים לו, את מרחב הפעולה הנוח עבורו, את המעשים שהוא מעדיף לעשות לפי טעמו. אלו מעשי חסד נאצלים, אבל יש נעלים מהם…
החסד הנעלה עוד יותר, הוא הויתור. הרגע בו אדם יכול לוותר – הוא תמיד ברגע שקצת קשה לו לעשות זאת, ברגע לא צפוי, בתאריך או במקום שלא קבע אותם מראש. הרי כולנו היינו מעדיפים להימנע מצמתים בהם יידרש אחד הצדדים לוותר, ולכן – ברוב המקרים – הויתור תופס אותנו לא מוכנים, לא ערוכים.
כשאדם נכנס לבית הכנסת, הוא מעדיף שכסאו יהיה פנוי. כשאדם רוצה ששכניו יבנו, הוא מעדיף שיבנו באופן שלא ישפיע עליו דבר. כשמוענקת למישהו הטבה – הוא מעדיף לקבלה ללא מתחרים. אלא שלא הכל תלוי בנו, ולכן לפעמים מישהו יישב על הכסא, השכן מעוניין לבנות בהסתירו את השמש, ועוד מישהו מתחרה על קבלת הטבה, מינוי או קידום…
וכאן מגיע רגע המבחן של הוויתור, וזהו רגע לא קל, מאוד מאוד לא קל. החלק הכי קשה בוויתור הוא, שהאדם שלא מוותר – צודק. כן כן, במקרים רבים, זה שלא מוותר צודק, המוותר המצוי מוותר על משהו שמגיע לו בזכות, בדין, בהגיון. אם יחליט לא לוותר הוא פשוט צודק, ועדיין – הוותרן זוכה לעדן את מידותיו, להתעלות, לברכת שמים, פשוט כדאי יותר לוותר!
הבה נתבונן בסיפורה של רחל אימנו, המובא בפרשת השבוע. היא היתה אמורה להיות אשתו היחידה של יעקב, להעמיד עמו 12 שבטים. זו זכות שלא נוכל להעריך ולאמוד, זכות של העמדת עם ישראל כולו!
ואז מגיע מבחן. אחותה לאה עומדת לפני התבזות מיותרת ועצובה, בחסותו האדיבה של אביה – לבן הארמי. יודע החתן את נפש חמיו הרמאי, ולפיכך מיהר יעקב ומסר לה סימנים, שלא תהיה טעות, שאכן רחל היא זו שתינשא לו. אבל אז, מבינה רחל שלאה אחותה עומדת להתבזות, תיגרם לה פגיעה קשה וכואבת, והיא קמה ומוסרת לה את הסימנים!
במעשה זה, ידעה רחל, היא עומדת להפסיד את הזכות להיות אשתו הראשונה והיחידה של יעקב. היא תחמיץ את הזכות העילאית להיות האם הבלעדית של עם ישראל, זו שזכתה שכל עם ישראל יוקם ממנה. ועדיין, כשהבינה רחל שאחותה עלולה להיפגע, ולמרות שלא היתה חייבת בכך ואיש לא הורה לה לעשות כן, היא פשוט ויתרה בחפץ לב, העניקה לאחותה את הזכות להיות אמו של עם ישראל!
ודווקא לכן, דווקא משום שוויתור הוא מעשה גבורה אמיץ וחריג, הוא פותח שערים לישועות על טבעיות ממש. כי רחל אמנו היתה עקרה, חסרת סיכוי להפוך לאם אי פעם. רק בזכות ויתורה החריג והקרבתה הגדולה, בעקבות העובדה שהתעלתה מעל לכל שיקול אחר וגילתה לאחותה את הסימנים – זכתה שה' פתח לה שערי רחמים, והעניק לה שני בנים צדיקים!
מתברר, שכאשר שערי שמים נעולים, כאשר נראה שאין סיכוי, כאשר נדמה שאין תוחלת – דווקא במצבים כאלו הופך הויתור לפטיש רב עוצמה, הנוקש בשערי שמים ופותח עבורנו דלתות. הסגוליות הטמונה במידת הויתור כה גדולה, עד שהיא מצליחה לחולל את הבלתי יאמן, לעורר רחמי שמים בעוצמה חריגה, להעניק ישועה מעל לדרך הטבע.
הבה נאמץ את מידת הויתור בכל ליבנו. הרגע בו צריך לוותר הוא תמיד לא צפוי, תמיד מפתיע, בדרך כלל גם מרגיז במיוחד. כדי שלא לאבד את הרגע הגדול בו אנו יכולים לוותר, הבה נשריש כבר עכשיו בליבנו שאנו רוצים לוותר, נהיה ערוכים ומוכנים בכל רגע להסתער על הויתור בשמחה, מתוך תחושה שהויתור מרומם אותנו ומזכך את נפשנו, וגם פותח לנו שערי שמים.
כך נזכה באמת לוותר. להתעלות מעל מה שמגיע לנו, לשבור את הכללים של מה שאנו חייבים לעשות. זה בדיוק המפתח שיגרום לכך שבורא עולם ינהג בנו באותה מידה, ישבור את המחסומים ויסיר את המחיצות שבינינו לבין ישועה לה אנו זקוקים, ויעניק לנו שבעתיים על המגיע לנו, באינסוף אושר, הצלחה וברכה!
חתונה בחינם!
היה זה בראשית ימי הקיץ שחלף, קיץ תשע"ח. בישיבה חשובה בקריית ספר שבמודיעין עילית התבשרו הבחורים בבשורה טובה שרדפה את קודמתה – לפני כמה ימים התארס משה א., ובחלוף כמה ימים התארס גם פנחס ל., שניהם מהמובחרים שבבני הישיבה. שמחה וששון ליהודים, קול מצהלות חתנים…
שני הבחורים החלו בהיערכות לקראת יום נישואיהם, באווירה טובה ועליזה, ולפתע התברר כי קרתה תקלה. שני הבחורים קבעו את תאריך החתונה לאותו לילה, יום שלישי, אור לי"ג באב. שניהם בחרו בתאריך זה בלית ברירה, שכן אלו ימי 'בין הזמנים' – תקופת חופשת הקיץ, בה חלק מהבחורים שוהים בחופשות משפחתיות ולא יוכלו להשתתף בחתונה. ועתה, התברר כי גם הבחורים שכן יוכלו להשתתף, ייאלצו להתחלק לשתי חתונות שיתקיימו באותו לילה, באמת לא נעים…
במובן מסויים, זה לא רק לא נעים, יש לכך גם משמעות כלכלית כבירה. משה א. כבר סגר עם אולם על התאריך הזה בדווקא, שכן עלות האולם יותר זולה רק בתאריך הזה. העברת תאריך החתונה למועד אחר – משמעותה ויתור על הטבה כספית משמעותית, הנחה שהיא כאוויר לנשימה עבור הורי החתן!
ובכל זאת, בנסיון למצוא פיתרון כלשהו, סיפר משה לאביו על התקלה שקרתה. הוא היטיב להסביר כי למעשה הוא שתפס את התאריך לפני חברו, ובכלל – המשמעות הכלכלית של החלפת התאריך היא יקרה מאוד…
אך שמע האב את דבריו של בנו, ומיד החליט לעשות מעשה. 'ראה נא בני יקירי,' אמר מיד, 'הרי גם לממן את ההתחייבות הבסיסית לחתונה, לא באמת יש לי מאיפה… אנחנו תלויים בחסד הבורא, והפער הכספי הנעוץ בין התאריכים – לא הוא שיעשה את ההבדל… מאידך, יש לנו הזדמנות לוותר!'
'לוותר?!?!' – החתן כמעט שאג, 'שאני אוותר על התאריך שלי? למה?! הלא אני תפסתי אותו ראשון, יש לי אולם סגור, ועוד יותר בזול מבתאריך אחר. שאני אוותר?!'
האב הבין לכאבו של הבן, אך בד בבד קרב אליו, ודיבר על לבו. 'ראה נא, לא הרבה פעמים מזדמנת לאדם הזדמנות לוותר, ויתור טוב ואיכותי כזה, ויתור שעולה לו בבריאות ממש… עכשיו יש לנו הזדמנות לוותר, למנוע ריב מיותר ואי נעימות גדולה. נכון שאנחנו צודקים, אבל הרבה יותר כדאי לנו לוותר, להתחיל את חיי הנישואין שלך בויתור עוצמתי ורב ברכות במיוחד!'
האב הוסיף לדבר על לבו, עד שחש כי הבן לא רק מסכים – אלא גם שש ושמח על הויתור. לאחר התייעצות עם רב והסכמת הצדדים, הם הודיעו לאולם על העברת החתונה לליל ששי – אור לט"ו באב תשע"ח, והודיעו לחתן השני – פנחס, כי החתונה נדחתה ביומיים, עובדה ששימחה אותו מאוד והוא הודה עליה בחום.
ואז, באחד מימי הקיץ, הוזמן משה החתן לשאת דברים בשמחת 'שבע ברכות' של אחד מחבריו. הוא נשא דרשה מאלפת שכל שומעיה התמוגגו ממנה, ביניהם גם עסקן מוכר שהבחור הנואם מצא חן בעיניו. לאכזבתו, התברר שהבחור הלז כבר התארס, והוא עומד להינשא באור לט"ו באב…
שמחת השבע ברכות הסתיימה, הכל חזרו לבתיהם. כמה שבועות חלפו, ולפתע מצלצל הטלפון בביתו של החתן משה א., ועל הקו – אותו עסקן שפגש בו בשמחת ה'שבע ברכות' המדוברת. בקול נרגש הוא מספר לאביו של משה כי שמע את דרשת בנו בשמחת ה'שבע ברכות' לפני מספר שבועות, וכבדרך אגב שמע שחתונתו בתאריך ט"ו באב.
'ובדיוק הבוקר', הוא מוסיף ומספר לאב המופתע, 'פגשתי יהודי עשיר המחתן בט"ו באב, והוא מבקש ממני למצוא חתן שמתחתן באותו לילה. כידוע, יש סגולה מפורסמת להשיא חתן תלמיד חכם נזקק ביום חתונת ילד, והוא מחפש למצוא חתן כזה, שיהיה סגולה לצאצאים טובים ולמזל וברכה לזוג הצעיר. הואיל וכפי שראיתי בנך הוא בן תורה, ולפי מה שביררתי אתה לא אדם אמיד במיוחד, רציתי להציע לך מימון מלא לכל צרכי החתונה!'
אך שמע האב את הדברים, ודמעות רותחות החלו לזלוג במורד לחייו. הוא הודה לו בחום, ומיהר להתקשר לבנו ולבשר לו את הבשורה המרנינה, שהוכיחה שלא רק שהויתור לא עלה להם כסף, ההיפך הגמור קרה – בזכות הויתור הם קיבלו מימון לכל הוצאות החתונה! 'הלא הלה חיפש חתן שמתחתן בט"ו באב, בדיוק. אם לא היינו מוותרים ומשנים את התאריך – לא היינו מקבלים את המימון המלא לחתונה!' – הבינו האב והבן גם יחד…
וסיפור זה, אותו שמענו מפי מגיד המישרים הרה"ג רבי שלמה מילר שליט"א שקיבלו ממקור ראשון, מהדהד באוזנינו מסר נוקב: פעמים רבות, הויתור הוא ויתור לפרק זמן קצר, קצר מאוד. הרבה מאוד פעמים אנו מגלים שהויתור השתלם שבעתיים, היה כדאי כפליים. וגם אם איננו מגלים זאת בכוחות עצמנו, יודעים אנו שכוחו של הויתור גדול ועצום, ולבטח הוא מעניק לנו שבעתיים על ההקרבה שלנו.
מסתבר שאי אפשר לדרוש מאדם לוותר, הויתור הוא כלי לאנשים חכמים ונבונים בלבד. אדם רשאי לעמוד על שלו, להיות צודק בתכלית. אך הרבה יותר כדאי ומשתלם לאורך זמן לוותר, כי הויתור הזה פותח שערי שמים ומעניק שפע ברכה והצלחה, מעל ומעבר לצפוי!
ההפטרה שמעניקה אריכות ימים!
העיירה לאנצהוט הקטנה שבפולין, היתה עיירה שקיטה ונעימה. קבוצת יהודים התגוררו בה בשלום ובשלווה, ניהלו את חייהם על מי מנוחות. בין המתגוררים בה היתה גם משפחת שלייפשטיין, שבאותם ימים נערכה לקראת שמחת בר המצוה לבנם – הילד היקר משה. כחלק מההיערכות, כמובן, החל חתן הבר מצוה ללמוד את טעמי המקרא, מתכונן לרגע המרגש בו יקבל את עליית ה'מפטיר' בשבת שלפני בר המצוה שלו, ואז ינעים בקולו וישורר את ההפטרה השבתית, לעיני ולאוזני הקהל…
בכל יום ויום, עסק משה בלימוד ההפטרה, חזרתה ושינונה, מתוך התרגשות וציפיה דרוכה. עד כדי כך, שאחיו ואחיותיו כבר ידעו לשורר אף הם את נעימת ההפטרה בעל פה, שכן הוא היה חוזר ומשנן אותה באוזניהם בכל עת מצוא. כל אחד משכניו ומכריו כבר התכבד לבוחנו, ונהנה לראות כיצד הילד קורא את ההפטרה בקול צלול וברור, בדייקנות ובקפדנות, כזקן ורגיל…
ואז, כשהכל כבר היה מוכן ומזומן, לפתע פתאום התרגש עליו משהו לא צפוי. יהודי שלאחרונה החל מסתובב מעט בעיירה אף שלא התגורר בה, הודיע כי הוא מחתן את בנו ביום פלוני, וכמובן – הוא מבקש להעלות את בנו החתן לתורה לעליית ה'מפטיר' בשבת שלפני – היא שבת הבר מצוה של משה מיודענו!
גבאי בית הכנסת הבחין מיד בסערה המתרגשת ובאה, ואץ רץ לשאול את רב העיר – הרב שפירא זצ"ל, כדת מה לעשות. הרב לא נזקק לשהות ארוכה כדי להשיב שחתן הבר מצוה קודם, שכן הוא בן המקום ואינו יכול לעלות בעליה אחרת. 'יתכבד נא החתן הנישא לעלות לתורה בעליה אחרת, או בעליית ה'מפטיר' בבית כנסת אחר. כאן בבית הכנסת – הקדימות מגיעה לחתן הבר מצוה!' – פסק הרב, חד וחלק.
הגבאי שב אל אבי חתן החתונה, והודיעו על תשובת הרב. הלה התאכזב ואף התקומם, בכל מאודו חפץ כי בנו יעלה לתורה באותה שבת לעליית ה'מפטיר', וסבר כי אין זה ראוי כי בחור בן 13 יטול את זכות המפטיר מידי בנו. באותה הזדמנות מיהר הגבאי להודיע גם לחתן הבר מצוה משה שלייפשטיין שה'איום' על המפטיר שלו הוסר מסדר היום, בחושבו כי בכך באה הסערה אל קיצה. אלא שאיש לא הכין אותו לשלב הבא…
כשמוע חתן הבר מצוה את ההתפתחויות, התחוללה בקרבו מלחמה. מצד אחד – הלא הצדק עמו, הוא קודם לחתן המתחתן, עליית ה'מפטיר' מגיעה לו ביושר, וכך גם פסק הרב. הוא מתכונן לעליה הזו ונרגש לקראתה כבר כמה חודשים, וקשה לו לחשוב על אפשרות שעליו להעניק את העליה למישהו אחר…
מצד שני, הלא נזדמנה בפניו הזדמנות יקרה לוותר. כן, פשוט לוותר. להעניק לאותו חתן את עליית ה'מפטיר', ולהסתפק בעליה זו בשבת שאחריה. אמנם, הוא התכונן ונערך ולמד וחזר ושינן את ההפטרה של השבת הזו, אך הוא יכול להתחיל ללמוד וגם להספיק לחזור את ההפטרה של השבת הבאה…
קרב פנימי התחולל בנפשו, בסיומו ניגש אל הגבאי ובפיו החלטה אמיצה: 'ראה נא, אני יודע שהצדק עמי, והאמת – שקשה לי לוותר. ובכל זאת, הלא עבור החתן שנישא זה אירוע של פעם בחיים, ואילו אני אחגוג בעזרת השם 13 שנים כמה פעמים בחיי, מחזור ועוד מחזור בני 13 שנים. אם כן, אוותר על עליית ה'מפטיר' לטובת חתן המתחתן, ואני אעלה בשבוע הבא. וככל שיאריך הבורא את שנותיי, אזכה לעלות ל'מפטיר' בשבת שלפני יום הולדתי, מדי 13 שנה!'
ובאומרו זאת, עוד לא ידע חתן הבר מצוה משה שלייפשטיין כי מלחמת העולם מתרגשת ובאה, הוא כלל לא ידע להעריך שתוחלת החיים של רוב יהודי פולין קצובה בזמן. ובכל זאת, הוא ויתר על עליית ה'מפטיר' וקיווה שבורא עולם יעניק לו אריכות ימים, שיזכה לעלות ל'מפטיר' בשבת שלפני יום הולדתו מדי 13 שנה, לאורך שנים ארוכות וטובות!
צאו וראו, בעיר צפת שבגליל, מסתובב לו יהודי בא בימים, הרב משה שלייפשטיין שליט"א. הוא כבר בן 99 בלי עין הרע, עודו מהלך על שתי רגליו, מחייך לסובביו, מאושר ובריא, וגם נוהג ברכב בכוחות עצמו! צלול ברעיוניו, צעיר ברוחו, הוא חגג כבר 7 פעמים בר מצוה, 7 מחזורים בני 13 שנה מאחוריו, והוא הולך ומתקרב בסייעתא דשמיא לסיום המחזור השמיני…
צאו ושאלו אותו על הסיבה לאריכות ימיו, על המתנה הנדירה בה זכה, לשרוד את אימי המלחמה, לעלות ארצה, להקים משפחה, ולהמשיך להיות בריא, חזק, שמח ורענן! תנו לו לספר לכם מהו כוחו של ויתור, עד כמה אותה משאלת לב שהעלה בפני בורא עולם ברגע בו ויתר – הפכה לעובדה קיימת ומהלכת, שכל אחד מאיתנו יכול לחזות בה בעצמו, לאורך ימים ושנים טובות!
וממנו ניקח את המסר: לוותר זה לא קל, לפעמים נדרשת מלחמה לא פשוטה, הכרעה לא קלה. ויתור הוא לא חובה, ההיפך – הסיבה בשלה הויתור פותח את שערי השמים היא בגלל שהויתור אינו חובה, בגלל שהויתור הוא מתנה יקרת ערך, הזדמנות יוצאת דופן.
אחים יקרים, גם כשהצדק עימנו, גם כשפלוני עושה משהו כנגדנו, לוקח לנו משהו, הבניה שלו תסתיר לנו, המקום הוא שלנו, וההוא פשוט לא צודק, לא הוגן – כדאי לנו לוותר, לעדן את המידות ולזכך את הלב, ובאותו רגע לפתוח לנו שערי שמים, ולהרעיף על עצמנו ישועה לה אנו זקוקים, מלוא חופניים שפע ורחמים מלמעלה. הבה נוותר, כמה שיותר ומתי שאפשר, וכך נזכה שהויתור אכן יעניק לנו שפע ברכה והצלחה אדירה!