כמה עסקני רפואה חשו לעזרתו של הבחור ובמהרה הושג לו תור לטיפול. וכאן אירע הפלא, כי בבואו לפני הרופא הגדול, ראה הרופא כי הכל כשורה ואין באזנו כל זכר לחור… ויהי הדבר כחידה סתומה

כה אמר הרה"ק ה'חידושי הרי"ם' זי"ע (הובא באמרי אמת שבת תשובה תרצ"ב) על אומרם (יומא פד:) 'כל קבוע כמחצה על מחצה דמי' – שאם האדם קובע עצמו לאיזה דבר מצווה – בקביעות איתנה שאפילו כל רוחות שבעולם לא יזיזוהו, כבר נחשב לו כמי שיש בידו רק מחצה עוונות ומחצה זכויות. נמצא שבעוד דבר טוב אחד כבר נעשה כרוב זכויות ומטה את הכף לכף זכות.

סיפר לי אברך ת"ח מופלג אשר הנני מכירו משנות נערותו, כי זה לו שנים הרבה שסבל מרורות מ'חור' באזניו (בעור התוף), והיו יסוריו קשים ומרים, מה גם שבכל השנים הללו נאסר עליו לטבול במקוה כי המים מסוכנים למי שחור לו באזניו…

והנה ביום הושענא רבה (תשע"ה) היה אצל רבו שהורה לו כי הגיע זמנו לעבור ניתוח באזניו. כמה עסקני רפואה חשו לעזרתו ובמהרה הושג לו זמן ועת לנתחו. וכאן אירע האות והפלא, כי בבואו לפני הרופא הגדול ראה הרופא כי הכל בריא ושלם ואין באזנו כל זכר לחור… ויהי הדבר כחידה סתומה, כי כל רואיו ומכיריו ידעו כי הלה סובל קשות באזניו… עד שהאברך נזכר שבר"ה העעל"ט קיבל על עצמו שלא לדבר בשעת התפילה, ומן הנראה שזכה בזכות שסתם פיו נסתם חור אחר כנגדו.

שמעו נא מעשה נורא על כוחה של קבלה טובה: יהודי אחד מארה"ב שהיה מן המקושרים לכ"ק אאדמו"ר זי"ע שאל פעם בעצתו היאך יצליח בדרכיו. הורה לו אאדמו"ר זי"ע שיקבל על עצמו לטבול בכל יום ויום במקווה טהרה. ואכן קיבל היהודי על עצמו, ומני אז לא חיסר אף יום אחד מטבילתו.

ויהי היום (בשלהי אלול ה'תשס"א) וכבר היה ברכבת בדרכו לעבר 'בנייני התאומים' להיפגש שם עם כמה סוחרים בענייני עסקיו, ונזכר שעדיין לא היה היום במקווה. בתחילה חשב לוותר על כך פעם אחת ויחידה, אך לבסוף התגבר, והחליט יעבור עלי מה – אני הולך למקווה. ואכן ירד מהרכבת לטבול במקווה טהרה, ובאותה שעה נכנס המטוס והפיל את אלו שני הבניינים, והיהודי ניצל ממוות לחיים טובים בכוחה של הקבלה הטובה.

שמא תאמר, מה ערך יש לה לקבלה קטנה ומה טעם יש בה. וכבר היה מעשה בבחור ששאל את הגה"צ רבי אליהו אליעזר דסלר זצ"ל כעין זה באמרו, וכי אם אקבל על עצמי 'קבלה טובה' ואף אעמוד בה, וכי אתהפך לצדיק הדור…

השיב לו הרב דסלר בנועם אמריו, במשל לאחד שאיתרמי ליה לבקר בעיר הגדולה מנהטן שבארה"ב, אשר יש שם בניינים ענקיים גורדי שחקים, ונכנס לאחד הבניינים והתקבל שם במאור פנים על ידי הפקידים שישבו בחדר הכניסה, והראו לו באדיבות על דלת ה'מעלית' שבידו להיכנס לחדר קטן זה ובלחיצת כפתור לעלות לקומה העליונה.

שמח הלה על הדבר הזה ונכנס אל תוך המעלית, אולם בהיותו בפנים לא לחץ על הכפתור. למותר לציין שהדלת נסגרה אחריו והוא לא עלה לשום מקום, ולא עוד אלא שלאחר כמה דקות נכבה האור במעלית, ונהפך עליו מאור גדול לאפילה וחשיכה. ובהיותו עומד כך התחיל לצעוק בקולי קולות על צרתו הגדולה. מיד הוזעקו העוזרים והמסייעים לחלץ אותו, ומה רבה היתה הפתעתם כשראו שהכל כשורה ואין שום תקלה ב'מעלית', וענו ואמרו לאותו איש כי הגיע למצב הזה בגלל שלא לחץ על הכפתור.

נענה האיש והשיב בתמימות הגובלת בטפשות: 'חשבתי לפי תומי, דהנה מסברא לא יתכן להעפיל כל כך הרבה קומות על ידי לחיצה קטנה, אלא מאי, שכאן מתנהל הכל למעלה מדרך הטבע, ואם כן די לי במה שאהרהר בדעתי על רצוני לעלות בקומות הבנין…

והנה אך למותר להאריך בדבריו חסרי הדעת. אמנם הלימוד מזה, שכדי לעלות בהר ה' מחויב האדם לעשות דבר מה ואפילו פעולה כל שהיא, ואז יזכה לסייעתא דשמיא ויצליח לעלות מעלה מעלה בסולם העולה בי ת א-ל , וכל זה בכוחה של קבלה אחת.

(באר הפרשה)