להרה"ק רבי משולם פייש מטאהש זיע"א היתה עבודה נפלאה בסיפורי המעשיות שלו, עבודה שהתייחדה הן באופן וצורת הסיפור, והן במוסר ההשכל שהיה מוציא מן הסיפורים. נציג כאן סיפור אחד שסיפר מזקנו ונדפס בספר "עבודת עבודה" (ח"א עמ' פב) ואשר יש בו לימוד גדול בענין אחד שקשור לפרשת השבוע [=שופטים].
מעשה שהיה כך היה: שמשו בקודש של הרה"ק רבי אלימלך מטאהש זיע"א היה ידוע כאיש תמים. ובכן, כל שנה בכל יום מימות החנוכה, כשהרבי היה מכין את עצמו להדלקת הנרות, היה פונה אל משמשו ושואל כמה נרות צריך להדליק, והמשמש היה תמיד עונה: "אתמול הדליקו כך וכך". אז היה הרבי שואל שוב: "כמה מדליקים היום?" והמשמש מרוב יראתו שלא להוציא מפיו את מספר הימים כפי שההלכה אומרת בענין ספירת העומר, היה עונה: "מחר ידליקו כך וכך", ושוב היה הרבי שואל: "אבל כמה מדליקים היום", והמשמש לא היה עונה, והעולם היו שמחים…
הסביר נכדו הרה"ק מטאהש זיע"א: זקני לא סתם ביקש לשמח את העולם קודם הדלקת נרות, אלא כוונה נסתרת היתה לו בכך. בהיותו יודע שסרבנותו של משמשו להוציא את מספר הימים מפיו נובעת מרוב תמימותו ויראתו שלא לעבור על איסור קטן שבקטנים, גמר אומר להוציא את סרבנותו זו לפועל קודם הדלקת הנרות, כדי לעורר על ידי כן רצון חזק אצל הקב"ה בראותו איך בניו אוהבים אותו בתמימות נפלאה כל-כך.
עוד הביא האדמו"ר סיפור נוסף הדומה לסיפור הנ"ל מזקנו: כל שנה בסעודה הראשונה של ערב יוה"כ בה היו נוהגים לאכול דגים, היה הרבי שואל לאחר הסעודה איזה איש תמים שהיה שם, אם כבר אכל דגים, והאיש היה עונה: "וכי היא שאלה היא זו?! הלא זהו המעשה עם חיים!"…
כוונת האיש התמים היתה למעשה המובא בטור אורח חיים (סי' תר"ד) בשם המדרש: מעשה בשוטר העיר שאמר לעבדו קנה לי דגים, ולא מצא אלא דג אחד ונתן בו זהוב, והיה שם יהודי חייט והוסיף עליו עד שהעלוהו לחמשה, ונשאר לחייט. בא העבד אל אדוניו וסיפר לו כל המאורע. שלח השוטר אחר החייט, ואמר לו: מה מלאכתך? אמר לו: חייט. אמר לו: ולמה קנית דג שוה זהוב בה' זהובים, ולא עוד אלא שלקחתו מיד עבדי ששלחתיו לקנותו לי? השיב לו: והיאך לא אקננו אפילו בי' כדי לאוכלו ביום כזה שצונו הקב"ה לאכול ולשתות ושאנו בטוחים שהקב"ה יכפר לנו עוונותינו? אמר לו: אם כן יפה עשית, ופטרו והלך לשלום.
האיש התמים היה מתבלבל בתמימותו ומחליף בין 'חייט' ל'חיים', ולפיכך היה עונה תמיד לרבי: וכי שאלה היא זו?! הלא זהו המעשה עם חיים!… והסביר הנכד הרה"ק מטאהש זיע"א גם כאן, שכוונת זקנו היתה לעורר את מידת הרחמים על-ידי שיגרום לפלוני לומר בתמימותו שהוא אוכל דג כאותו מעשה המובא במדרש, אם כי יאמר אותה בטעות. וכבר איתא בשיר השירים רבה (ד, ב) "ולגלוגו עלי אהבה" – שהקב"ה אוהב את הדיבורים הנאמרים בדילוגים ושיבושים, ובלבד שהם יוצאים מלב תמים לה'
(מתוך שיחת הגה"ח רבי שמעון שפיצר שליט"א לקראת יא"צ הרה"ק מטאהש זי"ע, גיליון 'הביננו')