העדפת מצות תפילין על פני מצות ציצית
אדם שמסיבה כלשהי יש באפשרותו לרכוש רק אחד מחפצי המצוות ציצית ותפילין – וכן אם מסיבה כלשהי אינו יכול לקיים את שתיהן – יעדיף את מצות התפילין, משום שהיא מצוה 'חיובית', דהיינו שחובה על כל אדם להניחן, ואילו מצות ציצית היא רק 'קיומית', דהיינו שאם אדם מעונין ללבוש בגד בן ארבע כנפות, עליו לקשור בו חוטי ציצית. ובשתי המצוות אין להסתפק בשאֵלַת חפצי המצוה מ'גמ"ח' או מחָבֵר, ובפרט בתפילין, שבמקרים רבים הקשר שלהן אינו מתאים לשׁוֹאֵל, והוא אינו מקיים את המצוה וברכתו לבטלה. [סימן כה, ס"ק א; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
הליכה לבית הכנסת בציצית ובתפילין
בזוהר הקדוש מפליגים חכמינו ז"ל בגודל מעלת ההולך מביתו לבית־הכנסת כשהוא מעוטף בציצית ו'מוכתר' בתפילין; וכך יש לנהוג, מלבד כשהולך לבית־הכנסת לפני 'זמן ציצית ותפילין'. והעובר בדרכו במקום שלא ניתן ללכת בו עם תפילין מגולות, יניחֵן בחצר בית־הכנסת, ואם גם זה אינו אפשרי, יכסֵם בכובעו או בידו. ופחי אשפה שברחובות – נחלקו פוסקי זמננו אם הם גורמים להחשיב את סביבתם כ'מבואות המטונפים', שאין ללכת בהם עם תפילין מגולות. [סעיף ב וס"ק ח; ביאורים ומוספים דרשו, 13-14]
איך יתכן שמצוות קריאת שמע תחשב כעדות שקר
חכמינו ז"ל אמרו שהקורא קריאת שמע של שחרית ללא תפילין הריהו כמעיד עדות שקר בעצמו, ופירשו הראשונים שכיון שהוא אומר "וקשרתם לאות על ידך…", וכביכול מעיד בכך שהוא מקיים את המצוה, ובפועל אינו מקיימהּ עתה, הריהו כמעיד עדות שקר על עצמו; ומסיבה זו יש להקפיד גם על לבישת ציצית בשעת קריאת־שמע, שאומרים בה "ועשו להם ציצית…". אכן, אין לאחֵר זמן קריאת־שמע משום כך, ואף אם יש רק ספק שמא יעבור הזמן עד שיניח תפילין, יקרא ללא תפילין. [סעיף ד וס"ק יד; ביאורים ומוספים דרשו, 20 ו־22]
הכוונה בהנחת תפילין
במצות תפילין נאמר: "והיה לך לאות… למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים", ועל פי זה כתבו הפוסקים שמעבר לכוונה לשם קיום מצוה, יש לכוון בעת ההנחה גם למטרת המצוה: שציונו הקב"ה להניח ארבע פרשיות אלו – 'שמע', 'והיה אם שמוע', 'קדש', 'והיה כי יביאך' – שיש בהם יחוד שמו וזכרון לנסים ולנפלאות שעשה עמנו ביציאת מצרים, אשר הם מורים על יחודו, ועל כוחו וממשלתו בכל הבריאה לעשות בה כרצונו; וציונו להניחן על היד – כנגד הלב – ועל הראש – כנגד המוח שהוא משכן הנשמה, לאות על חובת שיעבוד המוח והלב לעבודתו יתברך. [סעיף ה וס"ק טו]
הברכות בהנחת תפילין
לדעת ראשונים רבים, וכן פסקו השולחן־ערוך והגר"א – יש לברך בהנחת התפילין רק ברכה אחת, לפני הנחת תפילין של־יד: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו להניח תפילין"; ולדעת ראשונים אחרים, וכן פסקו הרמ"א ואחרונים נוספים – יש לברך את הברכה הנ"ל לפני הנחת תפילין של־יד, ולפני הנחת תפילין של־ראש לברך עוד: "אשר קדשנו… על מצות תפילין"; ואף שלדעתם כך היא ההלכה, 'לרווחא דמילתא' יש לומר לאחר גמר הנחת התפילין: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" – אמירה הנאמרת לאחר ברכה לבטלה (ראה להלן). [סעיף ה, ס"ק כא, וביה"ל ד"ה וטוב]
אמירת "ברוך שם…" לאחר ברכה לבטלה
מי שטעה וברך ברכה לבטלה, או שאמר את שם השי"ת לבטלה, יאמר מיד: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והרמב"ם כתב: "אם טעה והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד? אמר 'ה", אומר: 'ברוך הוא לעולם ועד', או 'גדול הוא ומהולל מאד', וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה". ועל פי דברים אלו, יש שהורה כי מי שהוצרך לומר "ברוך שם…", ובו ברגע הוצרך גם לענות "אמן יהא שמיה רבה" – יענה עם הציבור, ויכוון גם לשם תיקון אמירת שם השי"ת לבטלה, בשבַח שבמילים אלו. [ביאורים ומוספים דרשו, 30]
הקדמת תפילין של יד לתפילין של ראש
בגמרא במנחות נאמר: "כשהוא מניח – מניח של־יד ואחר כך מניח של־ראש, דכתיב 'וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפות בין עיניך'… 'והיו לטוטפות בין עיניך' – כל זמן שבין עיניך יהו שתים". כלומר, סדר ההנחה הוא – תפילין של־יד ואחר כך של־ראש, ובנוסף – כשיש לאדם תפילין של־יד, לא יותיר את של־ראש על ראשו ללא של־יד על זרועו. ואם נטל בטעות את התפילין של־ראש לפני שהניח את של־יד, יניחן מידו, ויניח את של־יד תחילה, אולם אם כבר הניח בטעות את של־ראש, לא יסירן, אלא יניח את של־יד לאלתר. [סעיף ו, ס"ק כב, וביה"ל ד"ה פגע]
זמן הברכה על הנחת תפילין
כלל אמרו חכמים: "כל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן", דהיינו לפני העשייה, ובסמוך לה; ולכן יש לברך על הנחת תפילין של־יד רק לאחר העמדתן במקומן על הזרוע, ולפני קשירתן, וכן על תפילין של־ראש – לנוהגים לברך ברכה נוספת – יש לברך לאחר העמדתן במקומן על הראש, ולפני הידוק הרצועות למקומן. ואם לא ברך על התפילין של־יד, יברך לפני הנחת התפילין של־ראש, ואם לא ברך כלל, יכול לברך כל עוד הן מונחות עליו; וכן אם הניחן לפני הזמן הראוי להנחתן, יברך בהגיע הזמן, וימשמש בהן לפני הברכה. [סעיף ח וס"ק כה-כז; ביאורים ומוספים דרשו, 35]
איסור ה'הפסק' בין הנחת תפילין של יד לשל ראש
אסור להפסיק בין הנחת תפילין של־יד להנחת תפילין של־ראש בדיבור, ואף לא לשהות שהייה ארוכה שלא לצורך, ויש להמנע אף מרמיזה באצבעות וכדומה. ואם הפסיק ביניהן בדיבור (אפילו במילה אחת) או שהסיח דעתו – לדעת השולחן־ערוך והגר"א מברך על הנחת התפילין של־ראש "על מצות תפילין"; ולדעת הרמ"א מברך את שתי הברכות: "להניח" ו"על מצות תפילין", וימשמש בתפילין של־יד לפני ברכת "להניח"; ויש שכתב כי עדיף לברך תחילה "על מצות תפילין", ואחר ההנחה למשמש בשל־יד ולברך "להניח". [סעיף ט, ס"ק כח, כט ו־לב, וביה"ל ד"ה ואם וד"ה ולדידן]
מה דינו של העונה ל'ברכו' בין תפילין של יד לשל ראש?
אסור 'להפסיק' בדיבור בין הנחת תפילין של־יד להנחת תפילין של־ראש, ואף ב'דבר שבקדושה', דהיינו עניית "אמן יהא שמיה רבה", קדושה או בָּרְכוּ. ובדיעבד, אם הפסיק בדיבור בעלמא – למנהג הספרדים יברך בעת הנחת התפילין של־ראש "על מצות תפילין", ולמנהג האשכנזים יברך גם "להניח תפילין"; אולם אם הדיבור היה 'דבר שבקדושה' – יש אומרים שאף למנהג האשכנזים יברך רק "על מצות תפילין". ואם הדיבור היה בקשר להנחת התפילין – אינו נחשב ל'הפסק', אך גם הוא אסור לכתחילה כשאינו הכרחי. [סעיף י, ס"ק לד ו־לו, וביה"ל ד"ה אם]
הכריכות על היד – לפני הנחת תפילין של ראש או לאחריה?
בהנחת תפילין של־יד ישנם שלשה שלבים: קשירת ה'בַּיִת' לזרוע, כריכת הרצועה סביב הזרוע, וכריכת הרצועה סביב האצבעות וכף־היד. לדעת השולחן־ערוך, מיד לאחר קשירת הבַּית לזרוע יש להניח תפילין של־ראש, ואחר כך לכרוך את הרצועה של־יד סביב הזרוע; אולם לדעת האריז"ל יש לכרוך את הרצועה סביב הזרוע לפני הנחת השל־ראש, וכך המנהג; ויש שכתב טעם לדבר על־פי הדין, משום שללא הכריכה סביב הזרוע אין ה'בַּיִת' נותר מהודק לזרוע, ואינו נחשב כְּקָשׁוּר. והכריכה סביב האצבעות – לכל הדעות יש לעשותה רק לאחר הנחת תפילין של־ראש. [סעיף יא וס"ק לח]
מתי אסור להוציא את התפילין של ראש מתיק התפילין?
אין להוציא את התפילין של־ראש מתיק התפילין טרם הנחת התפילין של־יד, הן משום שעובר בכך על איסור 'אין מעבירין על המצוות' (ראה שו"ע לעיל, א) – שהרי יצטרך לעוזבן כדי להניח את התפילין של־יד, והן משום שעל־פי תורת הסוד אסור לעשות כן. כמו כן, במקרה ששתיהן מונחות כבר מחוץ לתיק, אין 'להכין' את התפילין של־ראש להנחה – דהיינו לְפַשֵׁט את קפלי הרצועות ולהוציא את ה'בית' מהקופסה – טרם הנחת התפילין של־יד; וזאת אף אם אינו מסיר מידו את התפילין של־יד בשעה שמכין את השל־ראש. [סעיף יא וס"ק לט ו־מא]
החולץ תפילין ומניחן בשנית – האם צריך לברך?
מי שהניח תפילין, ולאחר מכן הסיט אותן ממקומן על־דעת לְהַחֲזִירָן לאלתר, או שחלצן לגמרי על־דעת להניחן לאלתר – לדעת השולחן־ערוך עליו לשוב ולברך כשמחזירן למקומן או כשמניחן בשנית; ולדעת הרמ"א, אם אכן חזר והניחן לאלתר, אינו מברך. ואם בעת הברכה על ההנחה הראשונה היה בדעתו להסיר את התפילין ולהניחן שנית – לכל הדעות אינו מברך על ההנחה השניה. ואם חלצן כדי להכנס לבית־הכסא, או כדי לאכול סעודה קבועה – לכל הדעות עליו לשוב ולברך. [סעיף יב, ס"ק מג ו־מז, וביה"ל ד"ה אם וד"ה ויש; ביאורים ומוספים דרשו, 56]
תפילין שנשמטו ממקומן – האם צריך לברך כְּשֶׁמַחֲזִירָן?
מי שהניח תפילין, ואחר כך נשמטו ממקומן מאליהן – אם נשמטו רק במקצתן, אינו מברך כְּשֶׁמַחֲזִירָן למקומן; אך אם נשמטו ברובן, או שנשמטו לגמרי, עליו לברך שנית כשמחזירן למקומן. ויש שכתב כי לדעת הרמ"א הנ"ל – שאם הסירן בִּמְכוּוָן על־דעת להניחן לאלתר אינו מברך שנית – אם נשמטו התפילין בשעת התפילה לא יברך כשמחזירן, משום שבזמננו שנוהגים להניח תפילין רק בשעת התפילה אינו מסיח דעתו מהן במשך שעה זו, והרי זה כאילו חלצן על־דעת להניחן לאלתר. [סעיף יב וס"ק מד-מה]
כיצד יש לנהוג במחלוקת בין הפוסקים לחוכמת הקבלה?
כשיש מחלוקת בין הגמרא והפוסקים לבין הזוהר וחוכמת הקבלה, בדבר שאין בו קולא וחומרא, יש לנהוג כדברי הגמרא והפוסקים; וכשיש בצדדי המחלוקת קולא וחומרא, יש לנהוג לחומרא. ודבר שיש בו מחלוקת בגמרא או בפוסקים, ובעלי הקבלה מכריעים, יש לנהוג כדבריהם. ודין שנזכר רק בחוכמת הקבלה, יש לקיימו, אך אין להכריח אחרים לנהוג כן. ונחלקו האחרונים אם 'חוכמת הקבלה' כוללת רק את ספרי הזוהר ודברי חז"ל, או גם את דברי האריז"ל וכדומה. [ס"ק מב; ביאורים ומוספים דרשו, 50]
מה הדין במקרה שהתרופף הידוק התפילין לאחר הנחתן?
אם טרם שהניח תפילין של־ראש התרופף הידוק השל־יד, יהדקן שנית ולא יברך על כך; אולם אם ההידוק – בתפילין של־יד או בשל־ראש – התרופף לאחר הנחת התפילין של־ראש, עליו לברך כשמהדקן. ואם ההידוק התרופף במהלך התפילה – לדעת הרמ"א שבחולצן על־דעת להניחן לאלתר אינו מברך, אינו מברך כשמהדקן, משום שבשעת התפילה אינו מסיח דעתו מן התפילין, והריהו כחולץ על־דעת להניח לאלתר (ראה תקציר לאתמול). [סעיף יב וס"ק נא-נב; וראה ביה"ל ד"ה אינו]
המסיר את התפילין כדי לשנות את גודל הרצועה – האם צריך לברך שנית?
המסיר את התפילין מראשו כדי להגדיל או להקטין את הרצועה על־מנת שהתפילין תהיינה במידה הראויה לו – לדעת השולחן־ערוך והגר"א עליו לברך כְּשֶׁמַחֲזִירָן למקומן, (אלא אם כן היה בדעתו לעשות כן בשעה שברך בתחילה על התפילין); ולדעת הרמ"א אינו מברך. ואם בעת הנחתן לא התאפשר לו להדקן לראש בְּשֶׁל גודל הרצועה, ועתה מסדר את הרצועה באופן שיוכל להדקן לראש – לכל הדעות אינו מברך שנית, שהרי טרם סיים את הנחת התפילין. [סעיף יב, ס"ק נ, וביה"ל ד"ה מהדק]
באיזה שלב של סוף התפילה ניתן לחלוץ את התפילין?
נוהגים שלא לחלוץ את התפילין עד לאחר אמירת קדושת 'ובא לציון', ועל־פי תורת הסוד אין לחלוץ עד לאחר אמירתם או שמיעתם של שלשה קדישים וארבע קדושות, ו'ברכו' נחשב גם הוא כקדושה; וראוי להמתין עד לאחר ארבעה קדישים. והאריז"ל נהג שלא לחלוץ עד לאחר 'עלינו לשבח'. וביום שיש ברית־מילה בסיום התפילה, ראוי להמתין עד לאחריה, כיון שגם התפילין וגם הברית מכונות 'אות', ובלבישת התפילין יש כביכול נתינת טעם למעשה המילה. [סעיף יג וס"ק נה-נו; ביאורים ומוספים דרשו, 66-67]
מתי חולצים את התפילין בימי שני וחמישי?
כפי שלמדנו אתמול, נוהגים שלא לחלוץ את התפילין לפחות עד לאחר 'ובא לציון', אולם בימי שני וחמישי, תעניות־ציבור וחנוכה, שבהם קוראים בתורה, יש להמתין עד לאחר הכנסת ספר־התורה; ולפיכך, במקומות שבהם נוהגים להכניס את ספר־התורה לארון־הקודש רק לאחר 'קדיש תתקבל', הנאמר לאחר 'ובא לציון', יש להמתין עד לאחר ההכנסה. וכתבו הפוסקים כי הדבר נרמז בלשון הכתוב: "ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם", כלומר, כשהמלך – ספר־התורה – עובר לפניהם בדרכו לארון־הקודש, יהיה שֵׁם ה' – התפילין – בראשם. [סעיף יג וס"ק נז]
מדוע חולצים את התפילין בראש חודש לפני תפילת מוסף?
בימי ראש־חודש נוהגים לחלוץ את התפילין לפני תפילת מוסף. ושני טעמים לדבר: האחד – בקהילות רבות לומר במוסף קדושת 'כתר', כלומר, לפתוח את אמירת הקדושה בחזרת הש"ץ במילים: "כתר יתנו לך ה' אלקינו…", ואין ראוי שבאותה שעה יהא 'כתר' אחר בראש האדם, דהיינו התפילין. והשני – שֶׁכְּשֵׁם שביום־טוב אין מניחים תפילין משום שהוא נקרא 'אות' (ראה משנ"ב לא, ג), ואין להוסיף עליו את אות התפילין, כך יש לנהוג בתפילת מוסף שמזכירים בה את מוספי ראש־חודש, אשר עת הקרבתם כיום־טוב שאין להוסיף בו אות. [סעיף יג וס"ק סא; ביאורים ומוספים דרשו, 77]
מדוע נֶחְפָּזִים בחליצת התפילין בראש חודש?
נוהגים לחלוץ את התפילין בראש־חודש לאחר 'חצי קדיש' שלפני תפילת מוסף; וחולצים בחופזה, כדי לקצר את משך השהייה בין הקדיש לתפילה, ובין קדושת 'ובא לציון' לתפילה. ויש שכתבו (- ביחס למקומות שבהם מכניסים את ספר־התורה לארון־הקודש מיד לאחר הקריאה) כי אכן אין להשתהות בין הקדיש לתפילה, ויש לחולצן ב'ובא לציון', לפני אמירת "יהי רצון… שנשמור חוקיך", ושעת אמירה זו ראוי לכך, משום שבעבר היו שנהגו לברך בעת חליצת התפילין: "אשר קדשנו במצוותיו וציונו לשמור חוקיו"; ויש שנהגו להסיר אז רק את הרצועה שעל־גבי האצבעות. [ס"ק נט; ביאורים ומוספים דרשו, 74-76]
המיקום המדויק להנחת תפילין של יד
את תפילין של־יד יש להניח בשטח השריר שבזרוע, שהוא האֵזור התפוח שבין המרפק לבית־השחי; ולא כל האֵזור התפוח כשר לכך, אלא רק חציו התחתון, הקרוב יותר למרפק; אכן, יש אומרים שכל האֵזור התפוח כשר לכך, ולפיכך אם ה'בַּיִת' של התפילין גדול יש להניחו לכל אורך אֵזוֹר זה, ואף בחציו העליון, כדי שלא יצא חלק מהבית לשטח הבלתי תפוח שלצד המרפק, אשר שם פסולה ההנחה לכל הדעות, וכן יש להזהר בעת הורדת השרוול על התפילין, שלא להסיט את הבית לשטח זה. [סימן כז, סעיף א, ס"ק ג-ד, וביה"ל ד"ה בבשר וד"ה בראש; ביאורים ומוספים דרשו, 3]
הנוגע בידו בעת הנחת התפילין – האם צריך ליטול ידים?
כאמור, את התפילין של־יד מניחים על שטח השריר שבזרוע; ובדרך כלל נוגעים במקום זה בעת ההנחה, וכן בעת הנחת התפילין של־ראש – נוגעים ומחככים במקום השיער שבראש. ונחלקו הפוסקים בנוגע לנטילת הידים: יש אומרים שהנגיעה היא חלק מהמצוה ואינה מצריכה נטילה, ויש שהוסיף שאף נגיעה בעת חליצתן אינו מצריכה נטילה; יש אומרים שנגיעה במקום ההנחה שביד אף שלא בשעת מצוה, אינה מצריכה נטילה; ויש אומרים שאף הנוגע בעת ההנחה צריך נטילה. [סימן כז, ביאורים ומוספים דרשו, 2]
כיצד יש לנהוג במקרה שלא ניתן להניח את שתי התפילין?
מי שיש ברשותו רק תפילין של־יד, או רק של־ראש, או שמסיבה כלשהי אינו יכול להניח את שתיהן, יניח את מה שבידו להניח. אם מדובר בתפילין של־יד, יברך עליהן "להניח תפילין", ואם מדובר בתפילין של־ראש: לדעת השולחן־ערוך יברך עליהן "על מצות תפילין", ולדעת הרמ"א יברך עליהן את שתי הברכות. ואם יודע כי עוד לפני חלוף זמן קריאת־שמע יוכל להשיג את התפילין החסרות, ימתין עד לקבלתן, ויניח את שתיהן כאחת. [סימן כו, סעיף א-ב, ס"ק ג, וביה"ל ד"ה מניח]
העצות להצמדת קשר ה'יוּד' לתפילין
ברצועה שבתפילין של־יד עושים קשר בצורת האות 'יוּד', ויש לעשותו בצידו הימני של ה'בַּיִת' (כאשר מניחים על היד השמאלית), כדי שבעת הורדת היד למטה לאחר ההנחה, יהיה הקשר סמוך ללב. ויש להקפיד שהקשר יהא צמוד ל'בַּיִת', ויש שכתבו שצריך להקפיד על כך אף כשהתפילין מונחות בתיק. ויש שנהגו לקושרו בגיד, ואחרים כתבו שיש להמנע מכך מחשש לחציצה בין התפילין ליד; וניתן לתחוב חתיכת עור בתוך מַעֲבָר הרצועה ב'בית', ובכך נוצר לחץ על הרצועה והיא מהודקת למקומה. [סעיף ב, ס"ק י, וביה"ל ד"ה יש ליזהר; ביאורים ומוספים דרשו, 9]
מיקומהּ של הלולאה בתפילין של יד
את קשירת תפילין של־יד מבצעים על־ידי השחלת צידהּ האחד של הרצועה בלולאה הנעשית בצידה השני, ולאחר מכן משיכת הרצועה והידוקהּ ליד. מיקומהּ של הלולאה הוא בצידו הימני של ה'בַּיִת' (כאשר מניחים על היד השמאלית), לצד קשר ה'יוּד' הנ"ל; ויש לקצר את הלולאה, כדי שבעת הורדת היד למטה, יהיה מקום ההידוק של התפילין לזרוע סמוך ללב, וכפי האמור לעיל ביחס לקשר ה'יוּד'. ויש אומרים שמקום הלולאה הוא מצידו הימני של ה'בַּיִת'. [ס"ק ח, וביה"ל ד"ה המנהג]
האם גידם חייב בהנחת תפילין?
מי שנקטעה ידו השמאלית, אשר עליה יש להניח תפילין של־יד – אם נקטעה היד לגמרי, דהיינו שלא נותר בהּ כלל מקום הראוי להנחת התפילין, פטור מהנחת תפילין, ויש אומרים שיניח על יד ימין ללא ברכה; ואם נותר בַּיד חלק מהאֵזור התפוח שבו מניחים את התפילין (ראה תקציר לאתמול), יש להניח ללא ברכה, ולכוון בעת הברכה על תפילין של־ראש, גם על השל־יד. ואם נותר בַּיד חלק מהזרוע שתחת המרפק, דינו ככל אדם, ויניח בברכה. [סעיף א, ס"ק ה-ו, וביה"ל ד"ה שאין, ד"ה יניח וד"ה בלא ברכה]
האם חציצה פוסלת את הנחת התפילין?
לדעת רוב הראשונים חציצה בין התפילין לגוף האדם פוסלת את הנחת התפילין, בין בתפילין של־ראש ובין בתפילין של־יד, ואף אם החציצה אינה אלא כנגד 'משהו' משטח התפילין. ויש מן הראשונים שסובר שהחציצה אינה פוסלת, אלא שבתפילין של־יד יש להקפיד שהתפילין תהיינה מכוסות ולא תהיינה מונחות מעל הבגד, כפי דרשת חז"ל: והיה לך לאות על ידך, לך לאות, ולא לאחרים לאות. והלכה כדעה הראשונה. [סעיף ד וס"ק יד, יז ו־יח]
האם צריך להסיר את השעון לפני הנחת התפילין?
ההלכה האמורה, שחציצה פוסלת בהנחת תפילין, מתייחסת ל'בָּתֵּי' התפילין עצמם, ויש להחמיר שלא תהיה חציצה גם במקום בו הרצועה מקיפה את הראש, וכן במקום בו היא מקיפה את היד לקשירת הבַּיִת; אולם במקום הכריכות על היד ועל האצבעות ניתן להקל. ויש מן הפוסקים שכתבו כי למעשה ראוי להחמיר בחציצה אף במקום הכריכות, ולדעתם יש להסיר את שעון־היד לפני הנחת התפילין, אם הוא מונח במקום כריכת הרצועה של־יד. [סעיף ד וס"ק טז; ביאורים ומוספים דרשו, 13]
האם ניתן להניח תפילין על תחבושת או גבס?
אדם שיש תחבושת בראשו במקום הנחת ה'בַּיִת' של התפילין, רשאי להניחו עליה את התפילין, אך לא יברך (כלומר, אף למנהג האשכנזים שמברכים עליהן); וכן אם יש תחבושת בידו במקום הנחת הבַּיִת, רשאי להניחו עליה, ויברך על של־ראש כדין מי שיש ברשותו רק תפילין של־ראש (ראה שו"ע כו, ב). ואם התחבושת מונחת במקום היקף הרצועות – בראש או ביד – יניח את התפילין בברכה. ו'גֶבֶס' – נחלקו הפוסקים אם דינו כתחבושת, או שאין להניח עליו תפילין כלל. [סעיף טז ו־יח; ביאורים ומוספים דרשו, 19]
מהו המקור לכך שֶׁאִטֵּר יד מניח תפילין על יד ימין?
אִטֵּר־יד, דהיינו שעושה רוב מלאכתו רק ביד שמאל – ואף אם עושה כן רק משום שקל לו לעשות בה מלאכה יותר מאשר ביד ימין – מניח את התפילין של־יד על יד ימין. ושתי דרשות נאמרו בגמרא כמקור לכך: א. המילה 'יָדְךָ' כתובה בתורה בתוספת האות ה', "וקשרתם לאות על יָדְכָה", ומשמעות הדבר: "ידכה – יד כֵּהָה", כלומר יד חלשה, והיינו שהקשירה היא על היד החלשה יותר; ב. סמיכות הפסוקים: "וקשרתם לאות על ידך… וכתבתם על מזוזות ביתך", ומשמעות הדבר, שיש לקשור את התפילין ביד שבהּ כותבים, ואם כן, הנחת התפילין עצמן היא על־גבי היד השניה. אכן, ה'שולט בשתי ידיו', שעושה מלאכתו בשתיהן בשווה, מניח על יד שמאל. [סעיף ו, ס"ק כג, כה ו־כז]
הכותב ביד אחת ועושה מלאכות בידו האחרת – על איזו יד מניח תפילין?
בנוגע לשתי הדרשות הנזכרות לעיל, ישנה מחלוקת איזו מהן נפסקת להלכה: לדעת רוב הראשונים, וכן דעת הגר"א – הלכה כדרשה הראשונה, שהנחת התפילין היא על היד החלשה יותר, ולכן הכותב ביד אחת ואילו את רוב מלאכתו עושה ביד האחרת, עליו להניח על־גבי היד שכותב בה. ולדעת ראשונים אחרים, וכן פסקו הרמ"א ואחרונים נוספים – הלכה כדרשה השניה, שיש לקשור ביד שכותב בה ולהניחן על־גבי היד האחרת, וזאת אף אם עושה באחרת את רוב מלאכתו. ויש שכתב כי הדעה השניה סוברת ששתי הדרשות נפסקות להלכה, ואין אדם נחשב לְאִטֵּר אלא כאשר הן הכתיבה והן רוב מלאכתו נעשות בידו השמאלית. [סעיף ו, ס"ק כו-כז, וביה"ל ד"ה ויש וד"ה והכי; ביאורים ומוספים דרשו, 25]
האם דין אִטֵּר יד נקבע לפי טבע האדם או לפי הרגליו העכשוויים?
מי שבטבעו אינו אִטֵּר יד, והרגיל עצמו לעשות את רוב מלאכתו בשמאל, או להיפך, וכן אם מחמת מחלה וכדומה עברה עשיית רוב מלאכתו מיד אחת לחברתה – הדין נקבע לפי המציאות העכשווית, ואין מתחשבים בטבעו; ואם שב והתרגל לעשות רוב מלאכתו גם ביד שבהּ עשאהּ לפי טבעו, או שנרפאה ידו, הריהו נחשב ל'שולט בשתי ידיו'. ויש חולקים וסוברים שהדין נקבע על פי טבעו המקורי של האדם; והלכה כדעה הראשונה, אך במקרים מסוימים כתבו הפוסקים שיש לצרף את הדעה השניה להלכה. ומי שנקטעה ידו שבה עושה את רוב מלאכתו, ונותר בהּ מקום הנחת התפילין, יניח עליה את התפילין, כיון שמשעת הקטיעה ואילך נעשית מלאכתו ביד האחרת. [ס"ק כד ו־כז, וביה"ל ד"ה וְאִטֵּר; ביאורים ומוספים דרשו, 25]
מה פירוש 'בין עיניך' האמור בהנחת תפילין?
נאמר בתורה במצות תפילין של־ראש: "והיו לטוטפות בין עיניך", ופירשו חז"ל את מקום הנחתן על־פי 'גְזֵרָה שוה' מהכתוב: "לא תשימו קָרְחָה בין עיניכם", וכך דרשו: כשֵׁם שֶׁשָׁם מתפרש 'בין העינים' – במקום בו ניתן לאסור 'קרחה', כלומר, במקום צמיחת השֵׂער, כך גם 'בין עיניך' האמור בתפילין פירושו במקום צמיחת השׂער; ונקטה התורה לשון 'בין עיניך' – להורות שמקום ההנחה המדויק הוא בשטח המכוּוָן כנגד השטח בין העינים. [סעיף ט וס"ק לג]
מהי הגדרת 'אֵזוֹר הַשֵׁעָר' להנחת תפילין של ראש?
כאמור, את התפילין של־ראש יש להניח באֵזוֹר צמיחת השֵׂער, והיינו במקום בו ישנם שורשי שֵׂער, ולא במקום בו נמשכות השערות על־גבי המצח; ומי שנשרו שערותיו בשטח המכוּוָן כנגד בין העינים, יניח את התפילין במקום בו היו שורשי השֵׂער טרם נשירתם. ואם מעולם לא צמח אצלו שֵׁער בשטח זה, יניח את התפילין באֵזוֹר בו מצויים שורשי השֵׂער אצל רוב האנשים; וכן מי שיש במצחו צמיחת שֵׂער, יניח את התפילין במקום בו מצויה צמיחת שֵׂער הראש אצל רוב האנשים. [ס"ק לג; ביאורים ומוספים דרשו, 31 ו־38]
היכן מקום התפילין של ראש בשיפוע הקדקוד?
גבול מקום ההנחה לתפילין האמור לעיל, הוא בצד המצח; ובצידו האחר – יש אומרים שניתן להניחו על כל שיפוע הקדקוד, ויש אומרים שאין להניחו מעבר לקו החצי של השיפוע, ויש לנהוג כדעה השניה, אך אם משום כך יהיה חלקו של הבַּיִת מונח על המצח – והדבר שכיח בתפילין גדולות – עדיף למושכו כלפי מעלה, כלומר מעבר לקו־החצי של השיפוע, מאשר להעמידו כלפי מטה, שכן אם חלקו מונח על המצח, פסולה ההנחה לכל הדעות. [סעיף ט, ס"ק לד, וביה"ל ד"ה עד]
הגודל המינימלי של רצועות התפילין
האורך המינימלי הנדרש (בדיעבד) לרצועת התפילין, מלבד החלק העובר בתוך ה'בַּיִת' והחלק הנדרש לקשרים שבתפילין: בשל־יד – צריך שיוכל להקיף בהּ את היד פעם אחת לקשירת הבַּיִת, למותחהּ עד לאצבעות, ולכורכהּ על האצבע האמצעית כנהוג; ובשל־ראש – צריך שיוכל להקיף בהּ את הראש, ובנוסף, אורך של שני טפחים (16-19.2 ס"מ, לשיטות השונות). ורוחב הרצועה המינימלי הנדרש הוא – בין 10 ל־11 ס"מ (לשיטות השונות), ובשעת הדחק – יותר מ־9-10 ס"מ. [סעיף יא וס"ק מב ו־מד; ביאורים ומוספים דרשו, 49-50]
מה צריך לעשות כשרצועת התפילין מתהפכת?
אופן הנחת הרצועות הוא כשצידן השחור כלפי חוץ, ויש להקפיד על כך בעיקר במקום ההיקף של הראש, ומקום ההיקף של היד לקשירת התפילין, ואם התהפכו במקומות אלו – חובה להופכן בחזרה, ואף 'מידת חסידות' היא לצוּם כדי לכפר על כך, או 'לפדות' את הצום בצדקה. וכן יש להקפיד שלא יתהפכו הקשרים שבשל־יד ובשל־ראש; ואף יתר חלקי הרצועות – אם התהפכו ראוי להופכם בחזרה, משום שנוי המצוה הוא שהשחור יהיה בצד החיצוני. [סעיף י-יא וס"ק לח]
המיקום המדויק להנחת קשר התפילין של ראש
מקום הנחת קשר התפילין של־ראש הוא בחלק העליון של אחורי הראש, באֵזוֹר צמיחת השֵֹער, ולא למטה על הצוואר, ולכתחילה יהא מונח עיקרו של הקשר מעל מקום ה'גומה' שבתחתית עצם הגולגולת; ואם הניח אפילו את מקצת הקשר על הצוואר לא קיים את המצוה, וברכתו לבטלה. כמו כן, צריך להניח את הקשר במרכז רוחב הראש, וכן את ה'בּיִת' של התפילין; ורבים מהפוסקים כתבו שאם לא הניחם במרכז לא קיים את המצוה. [סעיף י, ס"ק לה-לו, וביה"ל ד"ה בעורף; ביאורים ומוספים דרשו, 41]
סדר חליצת התפילין
סדר חליצת התפילין הוא: הסרת הרצועה הכרוכה על האצבעות, ואחריה חליצת תפילין של־ראש, ושתיהן בעמידה; ולאחר מכן – חליצת תפילין של־יד, וזו נעשית כצורת הנחתן, דהיינו – המניח את של־יד בישיבה יחלוץ בישיבה, והמניחן בעמידה יחלוץ בעמידה. וראוי לחלוץ את התפילין של־ראש ביד השמאלית, החלשה יותר, כדי להראות ש'קשה עלינו פרידתן', ולא תֵּעשה החליצה בקלות ובמהירות, ויֵּרָאֶה הדבר כאילו התפילין הן למעמסה על האדם חלילה. [סעיף ב וס"ק ה-ו]
כיצד מקפלים את הרצועות לאחר חליצת התפילין?
בעת קיפול רצועות התפילין, אין לכורכן על גוף ה'בַּיִת', המכונה 'קציצה', אלא על השטח היוצא מצידֵי הבַּיִת, המכונה 'תִּיתּוּרָא'. כמו כן, בעת כריכת הרצועות, יש לאחוז את התפילין ולסובב את הרצועה עליהן, ולא לאחוז ברצועה ולסובב את התפילין לתוכה. ויש שנהגו לכרוך את הרצועה משני צידי הבַּיִת, כעין 'כנפיים', לזכר הנס שנעשה לאלישע 'בעל כנפיים', שגזרו הגויים שלא להניח תפילין, והניחן, וכשראהו אחד מאנשי השלטון נהפכו לכנפי יונה. [ס"ק ט]
מה צריך לעשות כשנזכרים בתפילין?
חייב אדם למשמש בתפיליו בכל פעם שנזכר כי הן מונחות על ראשו ועל זרועו, כדי שלא יסיח דעתו מהן; ויש מהראשונים שכתב טעם נוסף לדבר, שהמשמוש נועד לבדיקה אם התפילין מונחות במקומן. וכתבו הפוסקים שבשעת קריאת שמע ותפילה, או בשעת לימוד התורה, אין חובה למשמש בתפילין, ואין חוששים שמא יבוא בזמנים אלו לידי היסח הדעת בשחוק ובקלות ראש; אולם, נהגו למשמש בתפילין בעת הזכרתן בקריאת שמע. [סעיף א וס"ק א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 4-6]
מדוע אסור להניח תפילין בשבת ובלילות החול?
זמן קיום מצות תפילין מן התורה הוא במשך כל שעות היממה, בימי החול ובלילותיו; אולם בשבת אין מצוה להניחן, ואדרבה, אסור להניחן לשם מצוה משום איסור 'בל תוסיף'; ואף להניחן בשבת שלא לשם מצוה אסור מדרבנן, גזירה שמא יצטרך להסירם ברשות הרבים ויטלטלם ארבע אמות, ויש אומרים שאין איסור בהנחתן בשבת שלא לשם מצוה. ועוד גזרו חז"ל שלא להניח תפילין בלילה, דהיינו אף בלילות החול, מחשש שיֵרָדֵם בעוד התפילין עליו ויפיח בשנתו. [סימן כט, סעיף א וס"ק א-ב; ביאורים ומוספים דרשו, 2; סימן ל, ס"ק א]
מהו הזמן הראוי להנחת תפילין בתחילת היום ובסופו?
כאמור, חכמים אסרו להניח תפילין בלילה, ומשום כך אין להניחן אף ביום עד שישְׂרור הָאוֹר במידה כזו "שיראה את חבירו הרגיל עמו קצת בריחוק ארבע אמות ויכירנו", כיון שכל עוד שׂורר החושך קיים החשש שיֵרָדֵם בעוד התפילין עליו. בתרגום זמן זה למעשה רבו השיטות והמנהגים, והם נעים בין 6 דקות לאחר עלות־השחר, ל־30 דקות לפני הנץ־החמה. ובסוף היום, בבין־השמשות, יש שהתיר להניחן, ויש שהסתפק בדבר, ולדעתו לא יניחן אז אלא מי שטרם הניחן ביום זה. [סימן ל, סעיף א וס"ק א ו־ג; ביאורים ומוספים דרשו, 2]
בְּאֵילוּ אופנים מותר להניח תפילין בלילה?
מי שתפיליו מונחות עליו בעת שקיעת־החמה רשאי להותירן עליו למשך הלילה, עד שָׁכְבוֹ לישון, אך אין לנהוג כך ברבים, ואין להורות לתלמידים או לאחרים לנהוג כך; ואם חלצן בלילה, אסור לשוב ולהניחן. ועד לצאת־הכוכבים רשאי להותירן עליו אף ברבים, או להורות כך לאחרים; ובמקרה שקיים חשש שאם לא יותיר את התפילין עליו יאבדו או ייגנבו, רשאי להותירן עליו ברבים אף במשך הלילה, או להורות כך לאחרים; ויש אומרים שבמקרה כזה מותר אף להניחן בלילה עצמו, ללא ברכה. [סימן ל, סעיף ב, ס"ק ה-ט, וביה"ל ד"ה אם וד"ה מותר; ביאורים ומוספים דרשו, 5]
מהו ההבדל בין הליכה לנסיעה לענין הנחת תפילין?
היוצא לדרך לפני עלות־השחר, או בַּיום לפני זמן הנחת תפילין (ראה תקציר לאתמול), ומסיבה כלשהי קשה עליו להניחן בדרך, רשאי להניחן טרם צאתו, ללא ברכה, ובהגיע זמן הנחתן ימשמש בהן ויברך; ואם טעה וברך בלילה, לא יברך שנית בהגיע זמן ההנחה. היתר זה הוא רק כאשר הוא עושה דרכו בָּרגל, משום שבאופן זה אין חשש שיֵרָדֵם, אך הנוסע באוטובוס, במטוס וכיוצא בזה – קיים החשש שיֵרדם, ולא יניח את תפיליו לפני הזמן. [סעיף ג, ס"ק י-יד, וביה"ל ד"ה וכשיגיע]
האם מותר לשהות בבית המדרש בלילה עם תפילין?
כפי שלמדנו אתמול, אסור לאדם להותיר את התפילין עליו למשך הלילה בהיותו ברבים; אולם, אם היושב בבית־המדרש, אשר הנמצאים בו יודעים שהניחן לפני שקיעת־החמה, יש אומרים שרשאי להותירן עליו כל זמן ששוהה בבית־המדרש, ויש חולקים. ואם הוא בדרך, ושקעה החמה, ואין לפניו מקום בו יוכל להשאיר את התפילין, רשאי להותירן עליו עד הגיעו למקום הראוי לכך, אך יכסֶה אותן; ודין זה הוא אף כשמדובר בשקיעת־החמה של ערב־שבת. [סעיף ד, ס"ק טו-טז, וביה"ל ד"ה היה]
האם מותר להניח תפילין לאחר תפילת ערבית או קבלת שבת?
מי שלא הניח תפילין במשך היום, יניחן ב'בין־השמשות' ללא ברכה; ודין זה הוא אף במקרה שהתפלל ערבית מבעוד יום, אולם באופן זה לא יברך על הנחתן אף לפני שקיעת־החמה, כיון שכבר 'נעשתה' שעה זו לגביו כְּלַיְלָה על־ידי קריאת שמע ותפילת ערבית. וקבלת שבת אין דינה כתפילת ערבית, ולפיכך מי שלא הניח תפילין בערב־שבת ונזכר בכך לאחר קבלת שבת ולפני השקיעה, יניחן בברכה, ואם נזכר לאחר השקיעה, יניחן בבין־השמשות ללא ברכה. [סעיף ה, ס"ק יז, וביה"ל ד"ה ויש (וראה עוד שם); ביאורים ומוספים דרשו, 12]
מדוע אסור להניח תפילין בשבת וביום טוב?
בשבת וביום־טוב אסור להניח תפילין, כיון שימים אלו הם מכונים בתורה 'אות', ואם מניחים בהם את התפילין המכונות אף הן 'אות' – "והיה לך לאות על ידך" – יש בכך משום זלזול ב'אות' שלהם; וגם ביום־טוב שני בחוץ־לארץ אסור להניחן. ואם מניחן בימים אלה לשם מצוה, עובר משום 'בל תוסיף', ואף שלא לשם מצוה – אסור מדרבנן להניחן בפרהסיה, ונחלקו הפוסקים אם מותר להניחן בצנעה שלא לשם מצוה. [סעיף א, ס"ק א, ג, ד ו־ה, וביה"ל ד"ה היה]
האם מותר לטלטל תפילין בשבת?
נחלקו הפוסקים אם דינן של התפילין כ'כלי שמלאכתו להיתר', ומותר לטלטלן כדי שלא יגנבו או כדי שלא יתקלקלו וכדומה, או כ'כלי שמלאכתו לאיסור', ואסור לטלטלן כי אם לצורך גופן או מקומן; ויש להחמיר, ובשעת הדחק יש להקל. ואם מוטלות בתוך תִּיקָן על הקרקע – יש שהקל לטלטלן למקום שאינו בזיון להן, ויש שהורה להשתמש במקום בו היו מונחות, כדי שיֵחשב הטלטול 'לצורך מקומו'. [ס"ק ב, וביה"ל ד"ה אסור; ביאורים ומוספים דרשו, 6]
האם מותר להניח תפילין בחול המועד?
בחול־המועד – לדעת השולחן־ערוך והגר"א אסור להניח תפילין, וכן המנהג בארץ־ישראל ובחלק מהקהילות בחוץ־לארץ; ולדעת הרמ"א חובה להניחן, וכן המנהג בקהילות רבות בחו"ל, ולענין הברכה – הרמ"א כתב לברך בצנעה, ויש שנהגו שלא לברך, ובמשנה־ברורה הכריע שלא לברך, והוסיף שאף על עצם ההנחה יש להתנות במחשבה: "אם אני מחויב – אני מניחן לשם מצוה, ואם לאו – אין אני מניחן לשם מצוה". ואין להניח תפילין של רבנו־תם בחול־המועד. [סעיף ב וס"ק ח; ביאורים ומוספים דרשו, 10]
מספר הבתים וְהַקְּלָפִים בתפילין
בתפילין ישנן ארבע פרשיות: 'קדש', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע'. ה'בַּיִת' בתפילין של־ראש מחולק לארבעה 'בתים' קטנים, וכל פרשה נכתבת על 'קלף' נפרד, ומוכנסת לאחד הבתים; ואילו הבית בתפילין של־יד אינו מחולק, ויש בו חלל אחד בלבד, וארבע הפרשיות נכתבות על קלף אחד, בארבעה עמודים – עמוד לפרשה. דין זה נדרש מהכתוב "והיה לך לאות על ידך", אות לשון יחיד, כלומר, 'בית' אחד וקלף אחד. [סעיף א-ב וס"ק ו]
איזו משמעות יש לזמן הכתיבה של פרשיות התפילין?
את פרשיות התפילין יש לכתוב בסדר הבא: 'קדש', 'והיה כי יביאך', 'שמע', 'והיה אם שמוע', בין בתפילין של־יד ובין בשל־ראש; ואם נכתבה, למשל, פרשת 'והיה' לפני פרשת 'קדש', אי אפשר להשתמש בשתיהן לאותן תפילין, אך ניתן להשתמש בפרשת 'והיה' יחד עם פרשת 'קדש' אחרת שנכתבה לפניה, ולהשתמש בפרשת 'קדש' יחד עם פרשת 'והיה' אחרת שנכתבה אחריה. ולכתחילה יש לכתוב את הפרשיות של־יד לפני של־ראש. [סעיף א, ס"ק ג-ד, וביה"ל ד"ה וצריך; ביאורים ומוספים דרשו, 4]
מהו הגודל הנדרש לכתיבת האות 'ד' במילה "אחד"?
על־פי מסורת הכתיבה של ספרי־תורה, תפילין ומזוזות, נכתבת האות 'ד' במילה "אחד" שבפסוק "שמע ישראל…", בהגדלה; ובשם האריז"ל מובא שהגודל הנדרש הוא כגודלן של ארבע אותיות 'ד' קטנות, וכתבו הפוסקים שאין בכך שיעור מדויק, שהרי ניתן לכתוב אותיות קטנות עד מאד, ועל כן שיעור ההגדלה למעשה הוא ביחס לגודל הכתב בו נכתבת כל הפרשה. ובדיעבד, אם נכתבה האות בגודל הרגיל – ספר־התורה כשר. [ס"ק א; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
מאילו חומרים ניתן לייצר דיו לכתיבת סת"ם?
חמשה חומרים מוזכרים בפוסקים בקשר לייצור הדיו לכתיבת ספרי־תורה, תפילין ומזוזות: קליפות עצים, מֵי־עֲפָצִים, עשן המופק מעצים או שְׁמָנִים, גוּמָּא (המכונה גם קוּמָּא) וקַנְקַנְתּוֹם. לקליפות העצים ישנה עדיפות על פני כל החומרים, בכך שהן מופקות מן העץ עצמו, וכשרות לכל הדעות. לגומא ולקנקתום ישנו חסרון – שהדיו המופק מהם אינו בר מחיקה, ויש אומרים שאחד התנאים לכשרות הדיו היא היותו מחיק, אולם יש אומרים שהגומא הוא חומר בסיסי בדיו הנדרש לסת"ם. [סעיף ג, ס"ק ח, וביה"ל ד"ה יכתבם, ד"ה בין שיש וד"ה בין שלא; ביאורים ומוספים דרשו, 6]
מאילו חומרים מייצרים כיום את הדיו?
כאמור לעיל, ישנה מעלה בדיו העשוי מקליפות עצים, וכן בדיו העשוי מעשן עצים או שמנים שהוא בר מחיקה, ועם זאת, נהגו ישראל מקדמת דנא להפיק את הדיו משלושת החומרים האחרים – מי־עפצים, גומא וקנקנתום, כיון שדיו זה אינו נמחק בקלות; ויש לבשלם יחד, כדי שיתקבל דיו סמיך. ודיו ללא קנקנתום כשר לכתחילה, אך דיו ללא גומא כשר רק בדיעבד, כיון שיש אומרים שהגומא הוא חומר בסיסי בדיו הנדרש, כאמור. ודיו העשוי מחומר אחד בלבד, פסול אף בדיעבד. [ס"ק ח, וביה"ל ד"ה בין שיש וד"ה בין שלא]
האם ניתן לכתוב בדיו בגוון כחול כהה?
צבע הדיו לכתיבת ספרי־תורה, תפילין ומזוזות, הוא שחור כהה בלבד, וכל צבע אחר פסול אף בדיעבד. ואף גוון כחול כהה הדומה מאד לגוון השחור, פסול; ויש להחמיר אף כאשר הגוון הכחול הופך לשחור לאחר התייבשות הדיו, כיון שבשעת הכתיבה אינו שחור. ודיו שחור המשמש לעטים וכדומה – אין להשתמש בו לכתיבת סת"ם, מפני שאינו שחור ברמה הנדרשת, וצבעו משתנה במשך השנים, ומסיבות נוספות. ואם כתב בצבע אחר ולאחר מכן העביר דיו שחור על כל האותיות – הכתב פסול. [סעיף ג, ס"ק ז ו־י, וביה"ל ד"ה יכתבם וד"ה הרי; ביאורים ומוספים דרשו, 9]
מה הדין כשנתגלו בספר התורה שתי אותיות מחוברות?
בכתיבת ספרי־תורה, תפילין ומזוזות, יש להקפיד שלא תגע אות אחת בחברתה, ושכל אות תהיה מוקפת בשלימותה בקלף. ואם 'נמשך' הדיו ואות אחת התחברה לחברתה באופן שאם יסירו את הדיו המחבר ביניהן תיפגם צורתן – האותיות פסולות; ואם לא תיפגם צורתן – נחלקו הפוסקים אם צריך להסיר את הדיו המחבר ביניהן, ויש להחמיר, אך אם הדבר התגלה בשעת קריאת־התורה, אין להחמיר אלא כאשר נמצא במקום אדם היודע להסיר את הדיו בקלות וללא גרימת נזק לספר־התורה. [סעיף ד, וס"ק יב-יג, וביה"ל ד"ה כל; ביאורים ומוספים דרשו, 18]
'תגים' שהתחברו זה לזה – האם צריך לתקנם?
בשבע האותיות צריך להוסיף 'תַּגִים': ש' ע' ט' נ' ז' ג' צ', ואם לא תייג – לדעת רוב הפוסקים האותיות כשרות. תגים אלו הם שלשה קוים נפרדים היוצאים מגג האות, ואם התחברו באופן הגורם להם להֵראות כאות בפני עצמה, כגון אות ש' או ע' – חובה להפרידם; ואם תג של אות אחת נוגע בתג מאות אחרת – נחלקו הפוסקים אם חובה להפרידן, ולכתחילה יש להחמיר, ואם החיבור גורם לשינוי בצורת האותיות – לכל הדעות חובה להפרידן, וההפרדה נחשבת ככתיבה מחדש לענין כתיבת תפילין ומזוזות 'כסדרן' (ראה שו"ע סעיף כג). [סעיף ד, ס"ק טז, וביה"ל ד"ה צריך; ביאורים ומוספים דרשו, 20-21]
האם ניתן לכתוב סת"ם ביד שמאל או על ידי אחיזת הקולמוס בפה?
את ספרי־התורה, ופרשיות התפילין והמזוזות, צריך הסופר לכתוב ביד ימין, ואם כתבם בשמאל – ניתן להשתמש בהן רק במקרה של חוסר ברירה, וללא ברכה; ואִטֵּר־יד יכתוב ביד שמאל, ואם כתב בימין – דינם כנ"ל. והשולט בשתי ידיו בשווה, יכתוב ביד ימין, ואם כתב בשמאל – כשרים. והכותב ביד אחת ועושה את שאר המלאכות ביד האחרת – לכתחילה לא ישמש כסופר סת"ם. ואם כתב על־ידי אחיזת הקולמוס בפיו, ברגלו, או בגב האצבעות – יש פוסלים משום שאין זו דרך כתיבה, ויש מחשיבים זאת ככתיבה ביד שמאל. [סעיף ה וס"ק יז-יט; ביאורים ומוספים דרשו, 28]
מה ההבדל בין השירטוט שבמזוזה לשירטוט שבתפילין?
מזוזה צריכה שירטוט, דהיינו שלפני כתיבתה יש לחרוץ בקלף קוים לכל השורות, וכן יש לשרטט את ארבעת צידי העמוד. ובפרשיות התפילין – לדעת המחבר אין צורך לשרטט את כל השורות – ואף יש דעה הפוסלת אם עשה כן – אך יש לשרטט את ראש העמוד, כדי ליצור סימון לכתיבה ישרה; ולדעת הרמ"א יש לשרטט את כל ארבעת צידי העמוד. וסופר שאינו מאומן דיו לכתיבה ישרה על־פי קו אחד בראש העמוד, ישרטט את כל השורות מעברו השני של הקלף. וספר־תורה – נחלקו הפוסקים אם דינו כמזוזה או כתפילין, ולכתחילה דינו כמזוזה. וכיום נהוג לשרטט בתפילין ובספר־תורה כדין מזוזה, דהיינו את כל השורות ואת ארבעת צידי העמוד. [סעיף ו, ס"ק כ-כא, וביה"ל ד"ה אין, ד"ה ויש וד"ה וכן; ביאורים ומוספים דרשו, 29 ו־35]
באיזו שכבה של עור הבהמה משתמשים לכתיבת סת"ם?
בעור הבהמה ישנן שתי שכבות; לאחר עיבוד העור, מכונה השכבה הפנימית, הסמוכה לבשר הבהמה, בשם 'דוכסוסטוס', והשכבה החיצונית מכונה – 'קלף'; ובטרם הפרדתן מכונות שתי השכבות יחד – 'גויל'. לשכבת הקלף ישנה קליפה חיצונית המכונה 'ליצָה', ויש שנוהגים להסירהּ. מעיקר הדין – ספרי־תורה נכתבים על הגויל מצידו החיצוני; פרשיות התפילין נכתבות על הקלף מצידו הפנימי, כלומר, הצד הפונה אל הדוכסוסטוס; והמזוזה נכתבת על הדוכסוסטוס מצידו החיצוני, הפונה אל הקלף. כיום אין מפרידים את השכבות לשם ייצור הקלף, אלא מגרדים את השכבה הפנימית, ומקלפים מעט את השכבה החיצונית מצידה החיצוני. [סעיף ז, וביה"ל ד"ה ולא וד"ה צריך; ביאורים ומוספים דרשו, 36-37]
כיצד מעבדים את העור לכתיבת סת"ם?
את העור לכתיבת סת"ם יש לעבד באמצעות השרייה במי־עפצים, או בסיד; והגם שבימינו ניתן לעבדו באמצעות חומרים כימיים שונים, אין לשנות את המנהג, וחובה להשרותו בסיד. משך ההשרייה הוא עד לנשירת שיער הבהמה מהעור; ואם הופסקה ההשרייה טרם שנשר השיער, העור פסול, אך יש שמכשיר במקרה שההשרייה נמשכה לפחות ארבעה ימים. חובה לעבד את העור לשם כתיבת ספר־התורה, המזוזה, או התפילין (ראה תקציר למחר), ונחלקו הפוסקים אם חובה זו היא מדאורייתא או מדרבנן, ואם נוצר ספק בקשר לכך, יש להקל בשעת הדחק ולהחשיבו כספק דרבנן – לקולא, כיון שיש אומרים שאין צורך לעבדו 'לשמהּ'. [סעיף ח, ס"ק כג, וביה"ל ד"ה וצריך; ביאורים ומוספים דרשו, 38]
איזה שלב נחשב לתחילת העיבוד לענין אמירת 'לִשְׁמָהּ'?
כפי שלמדנו אתמול, יש לעבֵּד את העורות המיועדים לקלף לכתיבת סת"ם – 'לִשְׁמָהּ', ויש לומר זאת בתחילת העיבוד, ובדיעבד די במחשבת לִשְׁמָהּ. בתחילת העיבוד משרים את העורות במים, ולאחר מכן מעבירים אותם להשרייה בסיד, וכתבו הפוסקים שיש לומר את ה'לִשְׁמָהּ' בעת ההשרייה בסיד; ונחלקו במקרה שאמר זאת בעת ההשרייה במים, אם די בכך כדי להחשיב את המשך עבודת העיבוד כנעשית לִשְׁמָהּ. [סעיף ח וס"ק כד-כה; ביאורים ומוספים דרשו, 43]
על איזה קלף ניתן לכתוב רק מזוזה ולא פרשיות תפילין?
קלף שֶׁעוּבַּד לשם כתיבת ספר־תורה, ניתן לכתוב עליו פרשיות־תפילין ומזוזה; קלף שעובד לשם פרשיות־תפילין, ניתן לכתוב עליו מזוזה, אך לא ספר־תורה, מפני שהעיבוד לשם תפילין אינו מספיק לקדושת ספר־התורה, הגדולה משל התפילין; וקלף שעובד לשם מזוזה, אין לכתוב עליו ספר־תורה ולא פרשיות־תפילין, מפני שקדושתם גדולה משל המזוזה. ובכל קלף שעובד לשם כתיבת סת"ם, אסור להשתמש לדברי חול, אלא אם כן הותנה על כך מראש, וראוי להתנות על כך. [סעיף ח וס"ק כו]
האם ניתן לכתוב ספר תורה על קלף שֶׁעוּבַּד בידי גוי?
לדעת הרמב"ם והתוספות יש לבצֵע את עיבוד העורות לכתיבת סת"ם בידי יהודי בלבד, ולדעת הרא"ש ניתן לבצעו בידי גוי, כאשר יהודי עומד בסמוך אליו בתחילת העיבוד, ומצוֵּהו לעשותו 'לִשְׁמָהּ', ולכתחילה צריך לעשות יחד עמו חלק מתהליך העיבוד; ובמידת האפשר יש להחמיר כדעת הרמב"ם והתוספות. ואם היהודי עומד במרחק מן הגוי, או שעומד בסמוך אליו אך אינו מצוֵּהו לעבֵּד לִשְׁמָהּ – העור פסול לכל הדעות. [סעיף ט, ס"ק כח-כט, ושעה"צ ס"ק לה]
האם ניתן לעבד את העורות לסת"ם באמצעות מכונה?
כפי שלמדנו בימים הקודמים, עיבוד העורות לכתיבת סת"ם צריך להיות לִשְׁמָהּ; ודין זה אמור ביחס לכל משך זמן העיבוד. ויש אומרים שאם תחילת העיבוד נעשתה לשמה, נחשב כל התהליך כנעשה לשמה; ולדעתם ניתן לעשות את כל התהליך באמצעות מכונה, כאשר ה'הכח' הראשון הפעלת המכונה נעשה לשמה. ויש אומרים שדי בעשיית כל חלק (משמעותי) מתהליך העיבוד לשמה. ולכתחילה ראוי להחמיר שכל תהליך העיבוד יתבצע בידי אדם לשמה. [ס"ק ל, וביה"ל ד"ה להרמב"ם; ביאורים ומוספים דרשו, 50]
הזהירות הנדרשת בהעסקת גוי בעיבוד העורות
כאשר פועל גוי מעורב בתהליך עיבוד העורות לכתיבת סת"ם, יש לסמן את העורות המעובדים לשמהּ באותיות שונות, כדי לוודא שהפועל לא יחליפם בעורות שאינם מעובדים לִשְׁמָהּ. לכתחילה יש לסמנם באופן שהגוי אינו יכול להעתיקו ולסמן בו עור אחר, אך בדיעבד – אם יש לגוי סיבה לחשוש כי יכירו בזיוף – ניתן להקל. כמו כן, בהטלאת נקבים שנוצרו בעור, יש להזהר שהגוי לא ישתמש לשם כך בחלקי עורות שאינם מעובדים לשמה. [סעיף י, ס"ק לא, וביה"ל ד"ה כעין וד"ה לזייף]
האם ניתן לכתוב סת"ם על עור של בהמה האסורה באכילה?
לכתיבת סת"ם יש להשתמש בקלפים העשויים מעורות של בעלי־חיים טהורים בלבד; ומותר להשתמש בעורות של בעלי־חיים טהורים האסורים באכילה מחמת שהומתו ללא שחיטה, או שנעשו טרֵפה. וכתבו הפוסקים שעור של 'שליל' – שהוא ולד שהוצא מרחם בהמה לאחר שחיטתה, ואינו טעון שחיטה – הוא המובחר ביותר לכתיבת סת"ם, משום שעדיין לא נעשתה בו כל עבירה. ואין לכתוב על עור של דג, מפני שזוהמתו רבה. [סעיף יב וביה"ל ד"ה יהיה וד"ה ואפילו; ביאורים ומוספים דרשו, 51]
פירוש המושג 'מוקף גויל'
בכתיבת סת"ם, יש להקפיד שכל אות תהא מוקפת בקלף סביבותיה, והלכה זו מכונָה 'מוקף גויל'. בְּשֶׁל הלכה זו יש להקפיד על שלשה דברים: 1. הותרת רווח בין קצה השורה לקצה הקלף; 2. הפרדה מוחלטת בין האותיות; 3. שלא יהיה נקב בקלף בצמוד לאות. מקור ההלכה מדרשת חז"ל: "וכתבתם – שתהא כתיבה תמה", דהיינו שהאות תהיה מוקפת בקלף סביבותיה, כדי שצורתה תהיה ניכרת היטב; ויש שכתב שדין זה הוא הלכה למשה מסיני. [סעיף טו, ס"ק לד, וביה"ל ד"ה אבל; ביאורים ומוספים דרשו, 59]
מהו גודלו ומיקומו של הנקב הפוסל בכתיבת סת"ם?
כאמור, בכתיבת סת"ם יש להקפיד שלא יהיה נקב בקלף בצמוד לאות; ואף נקב שנוצר בתוך עובי האות, פוסל מדין 'מוקף גויל', הגם שהוא מוקף בדיו של האות מכל עבריו. ודין זה אינו אמור אלא בנקב הניכר לעין, אך נקב זעיר שהדיו מכסהו, ואינו ניכר אלא בהסתכלות כנגד האור, אינו נחשב לנקב. ואף נקב הניכר לעין, אם נוצר לאחר הכתיבה אינו פוסל מדין 'מוקף גויל', אך ראוי לתקן זאת במידת האפשר, ביצירת רווח בין הנקב לאות על־ידי גירוד חלק מהדיו. [סעיף יג וס"ק לב; ביאורים ומוספים דרשו, 60]
מה דינו של נקב שנמצא בתוך שטח האות?
לדעת רוב הפוסקים, אין דין 'מוקף גויל' אמור אלא ביחס לשטח שמחוץ לאות, ולא ביחס לשטח שבתוך אותיות הסגורות לפחות משלשה צדדים, כגון ב', ה' וח'; ולדעת הירושלמי נאמר דין זה אף ביחס לשטח שבתוך האות. ולמעשה יש להחמיר כדעת הירושלמי, אך בשעת הדחק יש להקל. ומחלוקת זו היא רק בדיעבד, דהיינו כשכבר כתב את האות, אך לכתחילה, לכל הדעות אין לכתוב את האות באופן שיהיה נקב בתוכה. [סעיף טו, ס"ק לד, לה ו־לז, וביה"ל ד"ה אבל]
פירוש המושג 'שיעור אות קטנה'
המושג 'שיעור אות קטנה' קיים בְּרַבּוֹת מֵהלכות כתיבת סת"ם וכשרותם, ופירושו – השטח הנדרש לכתיבת האות י' כהלכתה, עם העוקץ השמאלי שלה (ראה 'משנת סופרים' שבסימן לו, אות י). בכתב קטן ובינוני, יש לשער את גודל האות י' לפי גודלהּ באותו הכתב שעליו דנים; ובנוגע לכתב גדול, נחלקו הפוסקים אם יש לדון לפי גודל האות י' בכתב בינוני, או לפי גודלהּ בכתב הגדול. ולא פירשו הפוסקים מהי אמת המידה להגדרה 'בינוני' ו'גדול'. [סעיף טו, ס"ק מד, וביה"ל ד"ה מלוא; ביאורים ומוספים דרשו, 77]
מהו הגודל הנדרש לרגלי האותיות בכתיבת סת"ם?
האורך הנדרש ל'רגל' הימנית באותיות ה' ו־ת', לרגל השמאלית באות ק', לרגל האותיות ד', ח', ר', ך', ף' ו־ץ, ול'מושב' (- החלק התחתון) האות ל' – הוא כ'שיעור אות קטנה' בלבד. וכן אם נקטעה הרגל באמצעהּ על־ידי מחיקה, אינה כשֵׁרה אלא כשנותר בחלקהּ העליון שיעור אות קטנה. וכשאורך הרגל קטן משיעור אות קטנה, אף אם ילד שאינו בקי בקריאה יזהה את האות – האות פסולה, אך לעומת זאת, אם הילד לא זיהה את האות – יש להחמיר ולפוסלהּ אף כשיש בהּ שיעור אות קטנה. [סעיף טו, ס"ק מא-מג, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 70-74]
מהו הגודל הנדרש לרגל השמאלית של האות ה'?
הראשונים נחלקו בנוגע לאורך הנדרש ל'רגל' השמאלית באות ה', ולהלכה – האורך הנדרש הוא כ'שיעור אות קטנה'; ואף אם נמחק חלק מהרגל, או שניקב הקלף באחד מקצוותיה לאחר הכתיבה ובכך 'נמחק' חלק ממנה – האות כשֵׁרה כל עוד נותר ברגל השיעור האמור. אולם, יש שכתב ששיעור אות קטנה ברגל זו שונה משיעור אות קטנה האמור בכל מקום – ראה לעיל – ונמדד אף בכתב גדול לפי גודל האות י' בכתב הקטן ביותר. ומדברי המשנה־ברורה נראה שאין חילוק בדבר. [סעיף טו, ס"ק לח-מ, וביה"ל ד"ה מלוא; ביאורים ומוספים דרשו, 67]
אילו ספקות במראֶה האותיות מוכרעים על ידי ילד?
אות ו' או ז' ש'רגלהּ' נקטעה, או שנוצר רווח באמצע הרגל (ראה להלן), בין על־ידי מחיקה, ובין על־ידי נקב שנוצר בקלף לאחר הכתיבה, ויש ספק אם האות עדיין נראית כצורתהּ או שנראית כאות י' – יש להראותהּ לילד שאינו בקי בקריאה, כדי לבדוק אם יזהה אותה כאות ו' ו־ז', או כאות י'. וכך הדין באות ן' העשויה להֵראות כ־ז', באות ך' העשויה להֵראות כ־ר', באות ד' העשויה להֵראות כ־ר', ובאות ב' העשויה להֵראות כ־כ'; וכל כיוצא באלו. [סעיף טז, ס"ק מה, מז ו־נב; ביאורים ומוספים דרשו, 79]
איזה ילד מתאים לזיהוי אותיות, וכיצד מראים לו אותן?
כאמור, במקרים רבים הכרעת דינהּ של האות היא בזיהויה על־ידי ילד שאינו בקי בקריאה. ההגדרה "אינו בקי" – פירושהּ שהילד מכיר את צורת האותיות, אך לא יזהה את האות לפי הֶקְשֵׁר. ויש לכסות את המילים שמתחילת הענין עד למילה בהּ נמצאת האות; ואם מדובר באות שנוצר רווח באמצעהּ, חובה לכסות גם את החלק התחתון שנפרד מהאות, כדי שהילד יראה את צורתה הנוכחית של האות, ולא יזהה אותה לפי צורתהּ המקורית. [סעיף טז, וס"ק מח-נא]
באילו מקרים מכשיר הילד את האות לתיקון בלבד?
אות שחלקהּ נמחק, או שנוצר רווח באמצעהּ, ואיבדה בכך את צורתהּ, הרי זו פסולה אף אם ילד יזהה בהּ את האות המקורית; ולכן, לדוגמה, אם נוצר רווח בין השידרה של האות א' לאחד ה'יוד'ים התלויים בה, האות פסולה על אף שהילד בודאי יזהה אותה כא'. אכן, אם מדובר בפרשיות תפילין או במזוזה, יש מעלה בכך שהילד מזהה אותה כאות המקורית – שבאופן זה אין התיקון של האות נחשב 'שלא כסדרן' (ראה שו"ע סעיף כג), כיון שהאות לא איבדה את צורתה לחלוטין. [סעיף טז, ס"ק נב, וביה"ל ד"ה מיהו]
ההסברים השונים לדין 'מוקף גויל'
כפי שלמדנו בעבר, כל אות שאינה מוקפת בקלף בכל סביבותיה, פסולה, והלכה זו מכונָה 'מוקף גויל'. ישנם שני הסברים שונים להלכה זו: 1. הפסוּל הוא דוקא בחסרון היקף גויל הנגרם מחמת הִדָּבְקוּת האותיות זו לזו, ואף כשהנגיעה אירעה לאחר כתיבתן. 2. הפסוּל הוא גם בחסרון היקף גויל הנגרם מחמת נקב, או סיום הקלף, אך הפסוּל הוא רק בשעת הכתיבה. ונחלקו הפוסקים אם שני ההסברים 'חולקים' זה על זה, ומה נפסק להלכה, ולהלן נביא את מסקנת הדברים. [סעיף טז, ס"ק נד, וביה"ל ד"ה כשנכתב וד"ה ואחר כך]
מה דינו של חסרון 'מוקף גויל' מחמת הידבקות האותיות?
אות ה'דבוקה' לאות אחרת, פסולה, משום שאינה מוקפת בקלף. וכשנדבקה בשעת הכתיבה, כלומר, כל עוד שלא סילק הסופר את ידו מכתיבתהּ – פסולה לכל הדעות, אך אם נדבקה לאחר שסילק הסופר את ידו הימנה – יש אומרים שפסולה רק מספק, דהיינו, האם ההלכה כהסבר הראשון הנ"ל, הפוסל בנגיעת האותיות אף לאחר הכתיבה, או שההלכה כהסבר השני, הפוסל בחסרון 'מוקף גויל' רק בשעת הכתיבה; ויש אומרים שאף באופן זה פסולה בודאי. [סעיף טז, ס"ק נד ו־נז, וביה"ל ד"ה כשנכתב וד"ה ואחר כך; ביאורים ומוספים דרשו, 93]
מה דינו של חסרון 'מוקף גויל' מחמת נקב או סיום הקלף?
אות שהאריכהּ הסופר עד לסוף הקלף, או שכתבהּ בצמוד לנקב שבקלף – פסולה, משום שאינה מוקפת בקלף מכל סביבותיה; אולם אם הסופר הותיר רווח בקלף, ולאחר מכן נחתך הקלף עד האות, או שניקב הקלף בצמוד לאות לאחר כתיבתהּ – האות כשֵׁרה. ונקב הנמשך מאות לאות אשר נוצר לאחר הכתיבה – לדעת פוסקים רבים דינו כדין אות הנוגעת באות, האמור לעיל, ויש חולקים, ולדעת המשנה־ברורה ניתן להקל בכך רק במקרים מסוימים. [סעיף טז, ס"ק נד, נז ו־נט, וביה"ל ד"ה ואחר כך; ביאורים ומוספים דרשו, 94]
פירוש המושג 'חַק תּוֹכוֹת'
חקיקה בתוך חלל האות וסביבותיה, או עשיית מעשה שלא בגוף האות, באופן שהכתב נעשה או מוכשר מאליו, מכונָה 'חַק תּוֹכוֹת'; וכתיבה בצורה זו פסולה לסת"ם ולמצוות נוספות הטעונות כתיבה. ולכן, לדוגמה, אם ישנה טיפת דיו בתוך חלל אות ב', ונראית כאות פ', או שמילאה הטיפה את חלל האות ואין צורתה ניכרת, וכיוצא בזה, אין לאות תקנה במחיקת טיפת הדיו בלבד, לפי שבכך נעשית צורת האות ב' מאליה. ואף העברת הקולמוס שנית על גבי האות ב' אינה מועילה, משום ש'כתב על גבי כתב' אינו נחשב לכתב (ראה להלן). [סעיף יז וס"ק סג, סד, ו־סו; ביאורים ומוספים דרשו, 97]
האם יש פסוּל 'חַק תּוֹכוֹת' באות שכבר נכתב כהלכתה?
יש אומרים שאם כתב תחילה אות ב', ולאחר מכן נפלה טיפת דיו לתוך האות, וכיוצא בזה, אין מחיקת טיפת הדיו נחשבת ל'חַק תּוֹכוֹת' מן התורה, אלא מדרבנן, כיון שהאות הנותרת לאחר המחיקה – נכתבה כדרך כתיבה, ולא באופן של חק תוכות; ויש אומרים שאף באופן זה נחשבת המחיקה לחק תוכות מן התורה. ויש מן הראשונים שסובר שכל אות שנכתבה כהלכתה, ואחר כך נפסלה על ידי תוספת דיו, ניתן לתקנה במחיקת החלק המיותר, ואין בכך משום 'חק תוכות', כיון שכבר נכתבה כהלכתה תחילה; ואין הלכה כמותו. [ביה"ל ד"ה אם וד"ה ופסול; ביאורים ומוספים דרשו, 98]
כתב על גבי כתב – מה דינם של שני הכתבים?
כתב על־גבי כתב אינו נחשב לכתב, והכתב העליון 'בָּטֵל' לגבי התחתון, ולכן אינו נחשב כמכוסה בעליון. ואף כאשר יש בעליון מעלה יתֵרה על פני התחתון והוא מתַקנו, כגון שהתחתון לא נכתב 'לִשְׁמָהּ' והעליון נכתב לִשְׁמָהּ – אין העליון נחשב לכתב; ויש אומרים שבאופן זה נחשב העליון לכתב או לפחות מכשיר את התחתון, וחוששים לדבריהם לחומרא (לענין גֵט); ויש מהאחרונים שמצדד כי אף כשהעליון גרוע באיכותו מן התחתון, כגון שהתחתון נכתב לִשְׁמָהּ והעליון שלא לִשְׁמָהּ, נחשב העליון לכתב, ורק כאשר שני הכתבים שוים באיכותם, אין העליון נחשב לכתב. [ביה"ל ד"ה ואינה; ביאורים ומוספים דרשו, 97, 101 ו־102; וראה ס"ק צב]
האם נאמר דין 'חַק תּוֹכוֹת' גם על חלק מהאות או רק על השלמתה?
כתב הסופר חלק מן האות כראוי, והוסיף לכתוב באופן הפוסל את האות, או שנטפה טיפת דיו על החלק הכתוב וטשטשה את צורתו, ומחק את הדיו המיותר והשלים את האות – יש אומרים שכיון שחלק מן האות הוכשר באמצעות מחיקת הדיו, הרי זה 'חַק תּוֹכוֹת', והאות פסולה; אך לדעת השולחן־ערוך והרמ"א האות כשֵׁרה, משום שלדעתם "הכל הולך אחר החיתום", דהיינו, שלא נאמר דין חַק תּוֹכוֹת אלא על השלמת האות, ואם הושלמה באמצעות כתיבה כדין, הריהי כשֵׁרה אף כשחלקה הוכשר באמצעות מחיקה. [ס"ק סז וביה"ל ד"ה ונסתמה]
האם ניתן ליצור אות מטיפת דיו שנטפה על הקלף?
אם אירע שנטפה טיפת דיו על־גבי הקלף ונוצרה מאליה צורה של חלק מן האות, והשלימהּ הסופר – תלוי דינהּ של האות במחלוקת הנ"ל, האם נאמר דין 'חַק תּוֹכוֹת' גם על חֵלֶק מהאות, או רק על השלמת האות; וכתבו האחרונים שבאופן זה יש להחמיר כדעת הפוסלים, כיון שחלק מהאות נוצר מאליו ממש ולא בוצע בו מעשה כתיבה כלל. אכן, אם נטפה טיפת דיו על הקלף ובעודהּ לחה יצר ממנה הסופר אות – הרי זו כתיבה של ממש, ואין כל משמעות לכך שיצירת האות החלה בנטיפת הדיו על הקלף. [ס"ק סז]
מה ההבדל בין אות הנכתבת ב'משיכת קולמוס' אחת לאות הנכתבת בשתי משיכות?
אות שנפסלה בעת כתיבתה על־ידי תוספת כתיבה מיותרת, לדעת השולחן־ערוך – יש למחוק את כל הנכתב ב'משיכת הקולמוס' שבה נפסלה האות, ולדוגמה: כתב אות ו' במשיכת קולמוס אחת, והאריך את גגה ונראית כר', עליו למחוק את כל האות; אולם אם כתב את גג האות ד' במשיכת קולמוס אחת, ואת הרגל במשיכת קולמוס נוספת, והאריך את הרגל כבאות ך', ובכך פסל את הד' – אינו צריך למחוק אלא את הנכתב במשיכת הקולמוס הפוסלת, דהיינו את הרגל בלבד. ויש חולקים וסוברים שבכל מקרה די במחיקה חלקית המבטלת את צורת האות, ויש מן החולקים שכתב כי צריך למחוק את הנכתב לאחר היווצרות הפסוּל. [סעיף יח, ס"ק עה, וביה"ל ד"ה כל, ד"ה ורי"ש וד"ה יש; ביאורים ומוספים דרשו, 110]
כיצד מכשירים אותיות שנדבקו זו לזו וצורתן ניכרת?
כפי שלמדנו בעבר, אותיות ש'נדבקו זו לזו תוך כדי כתיבתן פסולות מדין 'מוקף גויל' (ראה לעיל ס"ק לד), ואם נדבקו לאחר כתיבתן הן פסולות מספק. אכן, אם צורת האותיות ניכרת היטב ניתן להכשירן על־ידי מחיקת הדיו המחבר ביניהן, ואין בכך משום 'חַק תּוֹכוֹת', כיון שכל אות ניכרת בפני עצמהּ, והמחיקה אינה לשם השלמת האות אלא לשם 'היקף גויל'. אכן, אם נדבקו לפני שהושלמה צורתן, יש אומרים שאין להקל ולהכשירן על־ידי הפרדה אלא בדיעבד, דהיינו בפרשיות תפילין ובמזוזה, שצריך לכותבן כסדרן, ואם יוצרכו למחוק את שתי האותיות, יפסל כל הנכתב לאחריהן. [סעיף יח, ס"ק עח, פ ו־פא, וביה"ל ד"ה ואם; ביאורים ומוספים דרשו, 114]
האם ניתן להכשיר אותיות שנדבקו זו לזו וצורתן אינן ניכרת?
אותיות ש'נדבקו' זו לזו באופן שצורתן אינהּ ניכרת, וילד שאינו בקי בקריאה (ראה לעיל ס"ק מט-נ) אינו מזהה אותן – הרי הן פסולות לפני הפרדתן משום שאין להן צורת אות, מלבד הפסוּל הנ"ל מדין 'מוקף גויל', ופסולות אף לאחר הפרדתן מדין 'חַק תּוֹכוֹת', כיון שההפרדה משלימה את צורת האותיות באמצעות מחיקה ולא באמצעות כתיבה. ופְּסוּלִים אלו הם בין אם נדבקו תוך כדי כתיבתן, ובין אם נדבקו לאחר כתיבתן. ונחלקו הפוסקים אם אותיות הדבוקות זו לזו לכל אורכן (או גובהן) נחשבת בכל מקרה כאות שאין צורתה ניכרת, ולמעשה יש להחמיר. [סעיף יח וס"ק פ-פא; ביאורים ומוספים דרשו, 117-119]
באיזה מקרה מותרת מחיקת אותיות שם ה'?
אסור למחוק אפילו אות אחת משם ה', ואף לא מהאותיות הנטפלות אליו, כגון האות ך' מהמילה 'אלהיך', וכדומה, ואף חלק מן האות אסור למחוק. אכן, אם 'נדבקו' אותיות השם זו לזו בעת כתיבתן, או בגמר כתיבתן, טרם שסילק הסופר את ידו מכתיבתן, מותר להפרידן על אף שבכך הוא מוחק מעט משטח האותיות, כיון שהאותיות פסולות ומחיקה לצורך תיקון אינה אסורה. אולם, אם האותיות נכתבו כראוי ולאחר מכן נדבקו זו לזו – אשר באופן זה (לדעת המשנ"ב) הן פסולות רק מספק, כאמור למעלה – אסור להפרידן, כיון שיתכן שהן כשרות והמחיקה אינה מתקנת מאומה. [סעיף יח, ס"ק עט, שעה"צ ס"ק כא, וביה"ל ד"ה ורי"ש; ביאורים ומוספים דרשו, 116 ו־121]
האם ניתן לכתוב אות ה' או ק' כשהרגל מחוברת לגג האות?
בכתיבת האותיות ה' ו־ק', חובה 'לתלות' את הרגל השמאלית, דהיינו שראשהּ לא יגע בגג האות, משום שזו הצורה שנמסרה למשה בסיני; ובאות ה' קיים טעם נוסף – שחיבור הרגל לגג הופך את האות לח'. ואם הרגל נוגעת בגג, האות פסולה; ויש שמקלים במקרה שנגיעת הרגל בגג היא כ'חוט השערה', דהיינו שהרגל נראית כנפרדת, וילד שאינו בקי בקריאה (ראה לעיל ס"ק מט-נ) יזהה את האות כ־ה' או כ־ק', ויתכן שניתן להקל כדבריהם בצירוף 'קולא' נוספת. [סעיף יט, ס"ק פג, וביה"ל ד"ה רגלי]
המרכיבים השונים של צורת האות א' – לכתחילה ובדיעבד
האות א' מורכבת משלשה חלקים: צורת אות י' בראש האות מצד ימין, קו אלכסוני באמצע האות, וצורת אות י' הפוכה משמאל האות; וצורות ה־י' מחוברות לקו האלכסוני ברגליהן בלבד. צורה זו של הא' היא 'הלכה למשה מסיני', והכרחית לכשרות האות אף בדיעבד; ונחלקו הפוסקים בנוגע ל'עוקץ' הנדרש באות י' בתחתית הגג בצדו השמאלי, המכונֶה 'עוקץ דרבנו תם', אם הוא נדרש לכתחילה גם בצורות ה־י' שבאות א', אך בדיעבד כשֵׁרה ה־א' לכל הדעות אף ללא עוקץ זה. [סעיף יט, ס"ק פו, וביה"ל ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 126, 127 ו־133]
באילו אותיות מהווה צורת האות י' חלק מהאות?
כאמור, באות א' ישנן שתי צורות י'; כמו כן, באותיות ע', פ', ף, צ', ץ ו־ש', ישנה צורת – או מֵעֵין צורת – האות י', דהיינו: רגל קטנה, וגג הנמשך הימנה. בכל אֵלֶּה, אם גג ה־י' מחובר ישירות לחלק אחר של האות, או שבמקום צורת י' נכתב קו ישר – האות פסולה. אכן, כאשר יש 'עוקץ' שמאלי תחתון לצורת ה־י' (ראה לעיל), והעוקץ בלבד נוגע בחלק אחר של האות, האות כשֵׁרה, אלא שצריך לתקנה כדי שיהא 'היקף גויל' מסביב לכל האות. [סעיף יט, ס"ק פו, פז ו־צ, וביה"ל ד"ה או; ביאורים ומוספים דרשו, 128, 132 ו־134]
מה צריך סופר סת"ם לומר לפני תחילת הכתיבה?
בתחילת כתיבת ספר־תורה, פרשיות תפילין או מזוזה, צריך הסופר לומר: "אני כותב לשם קדושת ספר־תורה", "תפילין", או "מזוזה"; ויש שהורה שאם לא אמר את המילה "קדושת", מועילה האמירה בדיעבד. ולכתחילה ראוי להוסיף: "וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם", וראה להלן; וכן ראוי לכתחילה שכל הכתיבה תהא במחשבת 'לִשְׁמָהּ', ולא כ'מתעסק' בעלמא. ואם הפסיק הסופר באמצע הכתיבה והחליפו סופר אחר, על הסופר השני לומר אף הוא את האמירה הנ"ל בתחילת כתיבתו, כיון שאמירת הסופר הראשון אינה מועילה לו. [סעיף יט וס"ק צד ו־צו; ביאורים ומוספים דרשו, 139-140]
מה צריך הסופר לומר לפני כתיבת אחד משמות הקודש?
בכתיבת שמות הקודש שבספרי־תורה, תפילין ומזוזות, צריך הסופר 'לקדש' את השם: יש מפרשים דהיינו שיהא במחשבתו בעת הכתיבה שהוא כותב את שם ה', ויש מפרשים – שיכוון הסופר להחיל קדושה על השם הנכתב. לכתחילה צריך לומר לפני כל שם שכותב: "לשם קדושת השם"; ואם אמר בתחילת הכתיבה "לשם קדושת ספר־תורה" כדין – ניתן להקל בדיעבד כאשר קידש את השם במחשבה בלבד, ויש שחולק על כך. ואם אמר בתחילת הכתיבה "וכל האזכרות שבו לשם קדושת השם" (ראה לעיל) – ניתן להקל במקרה שיש ספק אם קידש את השם במחשבה. [סעיף יט, ס"ק צח-צט, וביה"ל ד"ה בתחילת; ביאורים ומוספים דרשו, 144 ו־146]
מה דינו של ספר תורה שנכתבה בו אות אחת שלא לשמה?
אם כתב אפילו אות אחת בספרי־תורה, תפילין ומזוזות, ללא אמירת 'לִשְׁמָהּ' הנ"ל – כתיבתו פסולה, ומחשבת לשמה אינה מועילה; וכן כתיבה חוזרת על־גבי אותו כתב – אינה מועילה. ואם יש 'הפסק' באמצע האות באופן הפוסל (ראה להלן סעיף כה), צריך לתקנהּ לשמה; ויש שכתב שאם תיקן את האות ללא אמירת לשמה אלא במחשבת לשמה בלבד, האות כשֵׁרה, כיון שעיקר האות נכתב לשמה. ולכתחילה צריך לכתוב אף את התגין שבראשי האותיות לשמה; ואם כתבם שלא לשמה, יש שהורה להקל על סמך דעת חלק מן הפוסקים המכשירים אף ללא כתיבת התגים כלל. [ס"ק צב, צג ו־צה; ביאורים ומוספים דרשו, 137 ו־141]
על מי מוטלת חובת הגהת פרשיות התפילין?
בכתיבת פרשיות התפילין, צריך לדקדק היטב בכתיב החסר והמלא כפי המסורת, ובצורת האותיות, כיון שאות אחת פסולה, או מיותרת, פוסלת את הפרשיות, ואם ישתמשו בהן לתפילין – יברכו המניחים אותן בכל יום ברכה לבטלה, ויפסידו את מצות תפילין; ולאחר כתיבת פרשה יקרא הסופר את כולה פעמיים־שלוש. ואסור לסופר להוציא את הפרשה מתחת ידו לפני שהגיהה כדין, אך מאידך על הקונה את הפרשיות להחמיר ולא לסמוך על הגהת הסופר, אלא למסור את הפרשיות למגיה מומחה וכן להגהת מחשב. [סעיף כ-כא וס"ק קא; ביאורים ומוספים דרשו, 150]
כיצד מתקנים פרשה של תפילין שיש בה מילה מיותרת?
פרשה של תפילין שהוגהה ונמצא שחסרה בה אות – לא ניתן לתקנהּ על־ידי הוספת האות, כיון שזוהי כתיבה 'שלא כסדרן', ופרשה זו וכל הנכתבות אחריה (ראה לעיל סעיף א) פסולות. אולם, אם נמצאה בה אות מיותרת, או אף מילה מיותרת, ניתן למחוק את המיותר והפרשה כשֵׁרה, ובלבד שהמחיקה אינה יוצרת בתוך הפרשה מרווח המספיק לכתיבת תשע אותיות (ראה שו"ע יו"ד רעה, ב). במקרה הצורך, ניתן להקטין את המרווח על־ידי הארכת אותיות כמו ב', כ' וכיוצא בהן; ואם ניתן להקטינו עד שלא יספיק אף לכתיבת שלש אותיות, יש לעשות כן. [סעיף כג וס"ק קי]
מדוע אין לטבול את הקולמוס בדיו בסמוך לכתיבת שם ה'?
אין לכתוב את אחד משמות הקודש מיד לאחר טבילת הקולמוס בדיו, ולכן אם מבחין הסופר בסמוך לכתיבת השם כי הדיו שבקולמוס עומד לֶאֱזוֹל, יותיר לפחות אות אחת לפני כתיבת השם ויטבול את הקולמוס בדיו; ואם לא עשה כן, יבדוק אם יש בנכתב עד כה אות הזקוקה לחיזוק הצבע, או שחסר בה תג, וכיוצא בזה, ויתקן אותה טרם שיכתוב את השם. ושני טעמים לדבר: האחד – כדי לוודא שאין בקולמוס פגם או ריבוי דיו העלולים לפגום את כתיבת השם, והשני – כדי 'לקדש' את הדיו שבקולמוס בכתיבה טרם כתיבת השם. [סעיף כב וס"ק קז; ביאורים ומוספים דרשו, 151]
כיצד ניתן למלא רווח הנוצר באמצע מילה?
כפי שלמדנו אתמול, פרשה של תפילין שנמצאה בה אות מיותרת, ניתן למוחקה והפרשה כשֵׁרה. אכן, אם האות נמצאת באמצע מילה, ולאחר מחיקתה תֵּראה המילה כחלוקה לשנים, לא תועיל מחיקת האות, משום שמראֶה זה פוסל את המילה. אכן, במקרים רבים ניתן למלא את הרווח שנוצר, באופנים הבאים: הארכת האות הקודמת לאות המחוקה, כגון כשמדובר באות ב', כ', ר' וכיוצא בהן, או עיבוי צִדה הימני של האות שלאחריה, באופן שלא ישנה את צורתהּ. [סעיף כג וס"ק קיב]
אילו תקלות עלולות להתרחש בהגדלת האות לאחר כתיבתה?
בעת הארכת אותיות בכתיבת סת"ם, יש להזהר שלא לקלקל את צורת האות אף לרגע, וכגון באות כ', יש להאריך את שני קווי האות – העליון והתחתון – מעט־מעט במקביל, משום שאם יאריכו כל קו בנפרד, תאבד האות את צורתה בשלב שבין הארכת קו אחד למשנהו; וכן יש להזהר בעיבוי אותיות שלא לקלקל את צורתן, וכגון בצִדה הימני של האות ר', אין לעבות את חלקה העליון בתחילה, משום שבאופן זה היא נראית כד' עד להמשך העיבוי. [ביאורים ומוספים דרשו, 154-155]
מדוע תיקון אות פסולה אינו נחשב תמיד ככתיבה 'שלא כסדרן'?
כפי שלמדנו בעבר, פרשיות המזוזה והתפילין צריכות להכתב כסדר שבו הן כתובות בתורה; לפיכך, במקרה שֶׁאוֹת מאבדת את צורתה וצריך לכותבה מחדש, או שצריך לקלקל את צורתה ולכותבה מחדש מחמת פְּסוּל 'חַק תּוֹכוֹת' (ראה סעיף יח) – הפרשיות נפסלות, כיון שאות זו נכתבת עתה שלא כסדרהּ. אולם, אם האות לא איבדה את צורתהּ, ופסולה מדין 'כתיבה תַּמָה' בלבד, אינה נחשבת כלא־כתובה, וממילא אין הכשרת האות נחשבת ככתיבה שלא כסדרהּ, אלא כתיקון. [סעיף כה וס"ק קיד; ביאורים ומוספים דרשו, 157]
דרגות התיקונים לענין פסוּל 'שלא כסדרן'
כפי שלמדנו אתמול, ישנם תיקוני אותיות הנחשבים ככתיבה ופוסלים משום 'שלא כסדרן', וישנם הנחשבים כתיקון בלבד, ואינם פוסלים משום שלא כסדרן. וארבע דרגות לתיקונים אלו: 1. השלמת אות שחסֵר בהּ מרכיב עיקרי, כגון אחת מצורות ה־י' שבאות א', רגל ה־ק', וכיוצא בהן – פוסלת; 2. הפרדת אותיות שנכתבו כהלכתן ונוגעות זו בזו – אינה פוסלת; 3. חיבור אות ה'חתוכה' באמצעהּ, כגון האות ת' שרגלהּ נחתכה; 4. חיבור אות חתוכה, העשויה להֵראות כשתי אותיות בגין מיקום החתך, כגון אות צ' (ישרה, בכתב 'בית־יוסף') שנחתכה באופן שעשויה להֵראות כאותיות י' ו־נ' הסמוכות זו לזו, או אות ש' שנחתכה באופן שעשויה להֵראות כ־ע' ו־ז' הסמוכות זו לזו. בשתי הדרגות האחרונות ישנם הבדלים בין סוגי החתכים, ומחלוקת בנוגע לדינם, כמפורט להלן. [סעיף כה, וס"ק קיד, קטו ו־קיח; ביאורים ומוספים דרשו, 158]
סוגי ה'חתכים' השונים לענין פסוּל 'שלא כסדרן'
בדין אות ה'חתוכה' באמצעה, יש להבדיל בין חתכים שונים: 1. חתך הנראה אף בהסתכלות מרחוק (ונאמרו גדרים שונים ל'מרחק' זה) – פוסל את האות, ותיקונו נחשב ככתיבה 'שלא כסדרן'; 2. חתך שאינו נראה אף לאחר התבוננות מקרוב, אך נראה בהסתכלות כנגד מקור אור – אינו פוסל; ויש אומרים שבמקרה שחתך זה קיים לכל רוחב האות, דינו שווה לחתך הנראה לאחר התבוננות מקרוב, כדלהלן; 3. חתך שאינו נראה מרחוק, אך ניכר מיידית בהסתכלות מקרוב; 4. חתך שאינו ניכר מיידית, אלא לאחר התבוננות; ויש אומרים שההבדל בין החתך השלישי לרביעי אינו תלוי במהירות זיהוי החתך, אלא באם הֵחָלְקוּת האות לשנים בולטת לעין. ודינם של שני החתכים האחרונים – תלוי בסוגי האותיות והתיקון הנצרך להן ובמחלוקת הפוסקים, כמפורט להלן. [סעיף כה, וביה"ל ד"ה אות וד"ה מכירם; ביאורים ומוספים דרשו, 162 ו־166]
ההבדל בין סוגי האותיות והחתכים לענין כשרות האות ו'שלא כסדרן'
אות חתוכה שאינה עשויה להֵראות כשתי אותיות: אם החתך ניכר ללא התבוננות – יש אומרים שהיא פסולה, ותיקונה נחשב ככתיבה 'שלא כסדרן', ויש אומרים שצריך להראותהּ לילד שאינו בקי בקריאה (ראה לעיל ס"ק מט-נ), ואם זיהה את האות, אין תיקונהּ פוסל משום 'שלא כסדרן'; ואם החתך אינו ניכר רק לאחר התבוננות – יש אומרים שצריך להראותהּ לילד, ותיקונהּ אינו פוסל, ויש אומרים שהיא כשֵׁרה. אות חתוכה העשויה להֵראות כשתי אותיות: אם החתך ניכר – פסולה, ותיקונהּ פוסל משום שלא כסדרן, ואם אינו ניכר – נחלקו הפוסקים אם היא כשֵׁרה או פסולה; ואף לדעת המקלים, ראוי להראותהּ לילד, אולם אם מדובר באות ח' ש'גגהּ' נחתך הימנה, אין צורך להראותהּ לילד, משום שבלאו־הכי הילד אינו מורגל בצורה זו של האות ח' ולא יזהה אותה. [סעיף כה, ס"ק קיח ו־קכב, וביה"ל ד"ה אות וד"ה מכירם]
מה דינן של אותיות שצבען השחור דהה?
דיו שבעת הכתיבה בו אין צבעו שחור, אלא חום, אדום, או כל צבע אחר (ראה ביה"ל לעיל ס"ג ד"ה יכתבם) – פסול לכתיבת סת"ם; ואף אם בעת הכתיבה היה צבעו שחור, אלא שלאחר זמן קצר הִשְׁתַּנָה לְחוּם־אֲדַמְדָּם, או שבמשך הזמן השתנה לצבע אחר – הריהו פסול, כיון ששינוי הצבע מוכיח כי הדיו לא הוכן מהחומרים הנכונים. ואם צבעו השתנה לחוּם־אֲדַמְדָּם רק לאחר זמן רב – יש שפוסל, ויש שמכשיר משום שהשינוי נגרם מהתיישנות הדיו ודי בכך שהיה שחור בעת הכתיבה, אך הוסיף כי ראוי להעביר על האותיות קולמוס עם דיו שחור כדי לשפר את צבען וּלְשַׁמְּרוֹ. [סעיף כז וס"ק קכח; ביאורים ומוספים דרשו, 171]
האם מותר לחדש את האותיות באמצעות אדים כימיים?
בימינו התחדשה אפשרות לשמירה על האותיות בספרי־תורה תפילין ומזוזות מפני טשטוש ומחיקה, באמצעות חומר מיוחד, שקוף ובלתי נראה לעין, הנמרח על־גבי האותיות; ויש שצידד להתיר את הדבר על אף שלכאורה החומר חוצץ בפני הכתב שתחתיו, משום שהוא מיועד לייפוי הכתב עצמו, ולכן הוא 'בטל' אליו. כמו כן, התחדשה בימינו אפשרות לחידוש צבע הדיו באמצעות אדים כימיים, ויש שכתב שמותר להשתמש באמצעי זה במקרה שהדיו הפך לחום מחמת יושנו (ראה לעיל), ויש שכתב כי אין להשתמש בו אלא במקרה שהאותיות עדיין כשֵׁרות לכל הדעות. [ביאורים ומוספים דרשו, 169-170]
באיזה מקרה מותרת מחיקת אותיות שם ה'?
אסור למחוק אותיות משם ה', ומדרבנן אסור למחוק אפילו חלק מן האות; ועם זאת, אם אותיות השם 'נדבקו' זו לזו בעת כתיבתן, מותר להפרידן על אף שבכך הוא מוחק מעט משטח האותיות, משום שהאותיות פסולות, ומחיקה לצורך תיקון אינה אסורה. אולם אם האותיות נכתבו כראוי ולאחר מכן נדבקו זו לזו – אשר באופן זה (לדעת המשנ"ב) הן פסולות רק מספק – אסור להפרידן, כיון שיתכן שהן כשרות והמחיקה אינה מתקנת מאומה; ואם מסופק אימתי נדבקו האותיות, רשאי להפרידן. [סעיף כו, ס"ק קכו-קכז, וביה"ל ד"ה אם]
מה דינהּ של אות ח' שנכנס בחללהּ ראש ה־ל' שתחתיה?
בכתיבת סת"ם, יש להקפיד שראש האות ל', וכן התגים שעל ראשי שאר האותיות, לא יכנסו לחלל אותיות שמעליהם, הפתוחות בתחתיתן, כגון א', ה' ו־ך'; וכן יש להקפיד שרגלי האותיות הארוכות, כגון ך' ו־ק', לא תִּכָּנֵסְנָה לחלל אותיות שתחתיהן, הפתוחות בחלקן העליון, כגון: א', ט', ו־ע'. ואות שנכנס לחללהּ חלק מאות אחרת – אם השתבשה צורתה באופן שילד שאינו בקי בקריאה אינו מזהה אותה (כאשר מכסים את עיקרהּ של האות האחרת) – האות פסולה, ואם לא – כשֵׁרה. אכן, אם נכנס ראש אחת האותיות בחלל אות ד' שמעליה, הד' פסולה משום שהיא נראית כ־ה'; ויש שהכשירו במקרים מסוימים אף באופן זה, אם ילד מזהה את האות כ־ד'. [סעיף כח, וס"ק קכט-קלב; ביאורים ומוספים דרשו, 173]
מדוע צריך לקרוא את המילים לפני כתיבתם?
על־מנת למנוע טעויות בכתיבת סת"ם ומגילות, חובה לכותבם בהעתקה מתוך הכתב, דהיינו מתוך ספר אחר, או על־פי הקראה של אדם אחֵר מתוך הכתב, וכן לקרוא כל מילה בפה טרם כתיבתהּ; אולם פרשיות תפילין ומזוזה, כיון שהן שגורות בפי רבים, רשאי הסופר שהן – או חלקן – שגורות בפיו לכותבן מתוך הזכרון, ולחילופין – להעתיקם מתוך הכתב ללא קריאת המילים; ורבים מהאחרונים כתבו שלכתחילה צריך הסופר לקרוא את המילים טרם כתיבתן אף בפרשיות התפילין והמזוזה השגורות בפיו, כדי להחיל את קדושת הקריאה על הכתיבה. ובדיעבד, אם נמצא שאין כל טעות בכתיבה – הריהי כשֵׁרה אף אם כתב בעל־פה וללא קריאת המילים. [סעיף כט ו־לא, וס"ק קלד, קלו, קלז ו־קלח; ביאורים ומוספים דרשו, 174-176]
אילו רווחים צריכים להניח בקצוות הפרשיות של התפילין והמזוזה?
בפרשיות התפילין, צריך הסופר להניח בראש הקלף רווח בשיעור של מעט יותר מאורך ראש האות ל', בכתב בינוני; ובתחתית הקלף – בשיעור של מעט יותר מאורך רגל האות ך', בכתב בינוני. ובפרשה של מזוזה, יש שיעור ל"מעט יותר" הנ"ל, והוא: "חצי צפורן", ויש אומרים שכך יש לנהוג גם בפרשיות התפילין. ובימין הקלף ובשמאלו – לדעת המחבר אין צורך להניח רווח כלשהו, אלא כדי 'היקף גויל' לאותיות, ולדעת הרמ"א יש להניח מעט יותר. ובפרשה של מזוזה, צריך להניח בימין הקלף רווח שיש בו כדי להקיף את הפרשה בגלילתה, ויש אומרים שכך יש לנהוג גם בפרשיות התפילין. ובדיעבד, אין העדר רווחים אלו פוסל את הפרשיות. [סעיף לב וס"ק קלט-קמב; ביאורים ומוספים דרשו, 178]
דעות הראשונים בנוגע למידת החריגה המותרת מגבול העמוד
ספרי־תורה, תפילין ומזוזה, יש לכתוב בשורות שוות משני צדיהן; וכתבו הראשונים כי יש להקפיד שלא תצאנה שלש אותיות – או מילה שלֵמה בת שתי אותיות – מחוץ לגבול־העמוד, ולדעת הרמב"ם ניתן להקל אף בשלש אותיות ומעלה, כל עוד אינן מהוות את רוב המילה. ונחלקו הפוסקים מהי דעת הרמב"ם בנוגע למילה בת שלש אותיות – האם ניתן לכתוב שתי אותיות הימנה מחוץ לגבול־העמוד, כיון שאף לדעתו אין להקפיד על פחות משלש אותיות החורגות מגבול־העמוד, או שכיון שהן מהוות את רוב המילה אין לכותבן מחוץ לגבול־העמוד. ומשום נוי הכתיבה – "זה א-לי ואנוֵהו" – יש להקפיד שאפילו אות אחת לא תצא מחוץ לגבול העמוד. [סעיף לג-לד, ס"ק קמז-קנא, וביה"ל ד"ה שלש וד"ה תיבה]
מהי ההלכה למעשה בנוגע לחריגה מגבול העמוד?
כאמור לעיל, הראשונים והרמב"ם נחלקו בנוגע לחריגת האותיות מגבול העמוד. בנוגע לתפילין פסק השולחן־ערוך כדעת הראשונים שאין לחרוג ביותר משלש אותיות, אולם בנוגע לספר־תורה פסק כדעת הרמב"ם, שניתן להקל אף בשלש אותיות ומעלה, כל שאינן מהוות את רוב המילה. ויש מהאחרונים שכתב שאף בספר־תורה יש להחמיר בשלש אותיות; ומאידך, יש שהוסיף טעם להחמיר בכך לפחות בתפילין (ובמזוזה), מפני שהשורות בפרשיות מועטות וקלף קצר, והחריגה בולטת לעין. ובדיעבד, אף אם מילה שלֵמה כתובה מחוץ לגבול־העמוד, כל שניכר שהיא שייכת לעמוד זה, אין פְּסוּל בדבר. [סעיף לג וס"ק קמח; ביאורים ומוספים דרשו, 183]
ההקפדה המיוחדת בכתיבת אותיות שם ה'
מלבד ההקפדה האמורה, שלא לחרוג מחוץ מגבול־העמוד, נצרכת הקפדה מיוחדת על כל אותיות שמות ה', עם האותיות הנטפלות אליהם, כגון האותיות 'נו' מהמילה 'אלקינו', שתהיינה כולם בתוך גבול־העמוד; וכיון שאסור למחוק את שם ה', ניתן לתקן זאת על־ידי מחיקת חלק מהשורות שלפני שורה זו שבהּ כתב את שם ה', וכתיבתן מחדש באופן שכל השורות תהיינה שוות; ואם יש בשורות אלו שם ה' – יש לבדוק אם ניתן להאריך את האותיות שבקצוות השורות. ואם אין אפשרות לתקן ולהשוות את השורות, ומדובר באותיות השם עצמו (ולא בנטפלות אליו) – נחלקו הפוסקים אם הסת"ם פסולים. [סעיף לה וס"ק קנב-קנג]