"כל יום שישי אנו יוצאים לסיור באמצעות רכב שטח (4X4) שמאפשר גישה גם באיזורים מורכבים. אך לא בכל מקום ישנם בודקים אחראיים"

ישראל הרשקוביץ

צילומים: יוסי לוי

בכל ערב שבת, מקפיד הרה"ג ר' חיים קלמנוביץ שליט"א והוא מוודא שמכשיר הטלפון שלו זמין, עד לרגעים האחרונים שלפני כניסת השבת. מנסיונו, גם בדקות שלפני הצפירה המבשרת על בוא השבת, תמיד יכול להגיע הטלפון שמצידו השני יהיה יהודי השוהה אי שם בישוב בגולן או בקמפ בדרום, והוא יבקש לשמוע 'מה קורה עם העירוב'.

המתקשרים, לרוב, ירצו לשמוע שהכל בסדר וכי אין שום בעיה, אך קורה – וזה קורה לא מעט – שהתשובה היא שלא ניתן להסתמך על העירוב. "אמנם, עירוב יש כמעט בכל ישוב בישראל, בעיקר בישובים הגדולים, אך זה שהוקם במקום עירוב לפני שנים לא אומר שניתן לסמוך עליו", אומר הרב קלמנוביץ, מי שבנוסף לתפקידיו כרב הרה"ר באשדוד, רב רובע ו' ובית הכנסת 'אש דת', הוא מוכר בעיקר בזכות תפקידו כ"יו"ר וועדת העירובין הארצית' של הרבנות הראשית לישראל, אך אלו הקרובים אליו יודעים שמבחינתו הלכות עירובין אלו ההלכות 'שלו'. הוא מטייל בדינים סבוכים אלו כבתוך שלו, כשעל כך יעידו הספרים אותם חיבר ואשר עוסקים בהלכות עירובין כשהוא מבקש 'להנגיש' את ההלכות שנחשבות למורכבות ולהפוך אותן למובנות לכלל הלומדים.

בימים אלו, בכלל, הוא משקיע במטרה זו כוחות רבים. עם תחילת לימוד הלכות עירובין במסגרת 'הדף היומי להלכה' של ארגון "דרשו", זיהה הגר"ח קלמנוביץ את ההזדמנות והוא יוזם שיעורי הסמכה בהלכות עירובין, כפי שהוא נכון להגיע לכל מקום שיש בו שיעור ולהבהיר את ההלכות העמומות גם בעזרת המצגת אותה הכין, אך בעיקר בזכות הידע הרב והבהירות שבה הוא רואה את ההלכות הללו. מבחינתו, הזמן והמקום גורם, אך המטרה היתה ונשארה אחת: להנחיל לכלל את ההלכות שמשום מה יש הרואים בהן 'הלכתא למשיחא' והלכות ש"לא בדיוק באות לשימוש".

והמילים הללו מצליחות להוציא אותו משלוותו. "מדוע לטלטל במקום שלא ברור האם העירוב שנעשה בו אכן כשר, נראה פשוט יותר מאשר להפעיל מכשיר חשמלי בשבת? ההלכה היא אותה הלכה. גם היום, הלכות עירובין הן הלכות ישימות מאד, שנתקלים בהן בכל צעד ושעל. כך שברור שכפי שלומדים חלק ג' במשנה ברורה מתוך הבנה שחובה לדעת את הלכות מוקצה על בוריין ושם אין מי שחושב ש'אפשר להסתדר בלי לדעת את ההלכות הללו', הוא הדבר לגבי הלכות עירובין. מי שלא לומד, ולא יודע, עלול חלילה להיכשל".

אחד הצמתים בהם נפגשים בהלכות אלו הוא כפי שפתחנו, כאשר מגיעים לישוב חדש ובלתי מוכר, אלו שיוצאים לנופש או לשבתות התאחדות בישובים שונים ברחבי הארץ, והם נזכרים – לרוב ברגע האחרון ממש – שיתכן וישנה בעיה עם טלטול. לפני כן, כאשר מבררים על הכשרות והאם יש אפשרות למקם פלטה על השיש, לא חושבים שיש בעיה עם העירוב. רק ברגע האחרון קורה ומישהו מעלה את השאלה. רגע, האם מותר לטלטל?

מסיבה זו הרב קלמנוביץ, שנחשב כיום ל'מרא דשמעתתא' בכל הנוגע להלכות עירובין והוא מהווה את הכתובת המוכרת לשאלות בתחום, מקפיד להשאיר את מכשיר הטלפון מופעל ולספק את המענה לכל הפונים. "אך לא פעם" הוא אומר, "מגיעים אלי כאלו שנזכרו לברר רק בשבת והם שואלים בדיעבד האם יכלו לסמוך על העירוב. לצערי, לא אחת קורה שהם טלטלו בשבת, רק משום שהם רגילים לטלטל בבני ברק ובירושלים ולא העלו בדעתם שיש בעיה בישוב הצפוני. אך בעיה יש, ועירוב אין, ובסופו של דבר הם עברו על איסור טלטול רק משום שחשבו כפי שרבים אחרים סוברים בטעות, שההלכות הללו אינן מעשיות כיום"…

אז זהו בדיוק המסר שהוא מבקש להעביר, וזאת על רקע תחילת הלימוד ב'דף היומי להלכה' שמהווה לדבריו הזדמנות פז להיחשף להלכות אלו שעל כל אחד לשלוט בהן. "את הלכות עירובין יש לדעת בדיוק כפי שיש לדעת הלכות קריאת שמע והלכות שבת. אם ה'טור' וה'בית יוסף' סידרו הלכות אלו בחלק 'אורח חיים' משמע שעל כל אחד ואחד ללמוד ולדעת הלכות אלו, שהן 'הלכה למעשה', בלי שיש כל תירוץ שיכול לפטור אותך מללמוד ולדעת את ההלכות, ובפרט כעת, כאשר ישנו כח הרבים של תחילת הלימוד במסגרת הדף במסגרת אלפי השיעורים של 'דרשו', כך שודאי שאין כל צידוק שיכול לגרום לוותר על הלימוד החיוני".

עמודים על החוף

את הדברים אנו שומעים תוך כדי סיור שאנו עורכים עם הרב קלמנוביץ ברחובות העיר אשדוד. לאמיתו של דבר, המונח 'רחובות' לא בדיוק נכון מאחר וחלקו הארי של הסיור נעשה דווקא בשטחים הפראיים והלא מיושבים שמחוץ לעיר, כמו על גדות נחל לכיש הגובל את העיר ממזרח, תלוליות דיונות החול הניצבות מדרום או חוף הים, כשמתברר שאיזורים אלו נהירים לו בדיוק, ואולי יותר, מאשר רחובות קריית הרב אברמסקי בה הוא מתגורר מזה כארבעה עשורים. אך בכלל, גם ההסתכלות שלו על העיר שונה בתכלית מזו שאנו רואים אותה. המבט שלו, גם בסתם יום שני בצהריים, נעשה מבעד למשקפיים של הגמרא, השולחן ערוך והפוסקים העוסקים בדיני עירובין.

כשהוא רואה את הגדר המקיפה את רובע ט', למשל, הוא בוחן מיידית האם היא גבוהה דייה בכדי שתוכל לשמש כמחיצה, מה שיגרום לכך שהרובע יוכל להפוך – עם תיקונים מסויימים של 'לחי' ו'צורת הפתח' פה ושם – למהודר בתכלית, כשיוכל להתבסס על הגידור החיצוני וזאת פרט לעירוב העירוני. הכבישים אף הם מקוטלגים אצלו לפי מידת רוחבם, כשהמדידה נעשית כמובן באמות ולא במטרים, ואילו דווקא גבעות החול, הדיונות המתנשאות המושכות אליהן את רוכבי הטרקטורונים שמבקשים לנצל את השיפועים החדים, אינן מוגדרות אצלו כ'תל'. מבחינתו הן אינן קיימות וכבר נבין מדוע.

במהלך הסיור שנמשך זמן קצר נתוודע למושגים שונים כמו 'תל המתלקט', חצרות, מחיצות וקרפיפות, כשכל המושגים הללו שנתפסים אצלינו משום מה כלקוחים מאיורי ה'פירוש חי' על עירובין, קורמים לפתע עור וגידים, אבנים ואספלט, ומתיישבים היטב על פני רובע ז', כביש מנחם בגין או גשר הכניסה הדרומית, כשצריך רק לפקוח עיניים ולזהות את הסוגיות הללו שפזורות להן על פני שכונות המגורים, בעיר זו כמו בכל עיר אחרת. ואחרי הסיור הזה, או השיעור שתשמעו ממנו, כבר לא תבינו איך היתה 'הוא אמינא' כזו שניתן 'לדלג' על הלכות עירובין ולחזור ללימוד הקבוע רק כאשר יגיעו הלומדים לחלק החמישי של המשנ"ב…

"הלכות עירובין, כמו יתר ההלכות ב'אורח' חיים', הוא מדגיש, "הן הלכה למעשה, הלכות שנהוגות ביום יום, בכל שבת, ובכל מקום. הכלל הראשוני הוא שיש לתת עליו את הדעת כי ללא עירוב לא ניתן בשבת לטלטל חפצים מהבית לרחוב ומהרחוב לבית. לדוגמא, כאשר אין עירוב לא ניתן לטלטל בשבת שעון, את מפתחות הבית, אפילו לקחת תינוק בעגלה, וגם לא את הטלית לבית הכנסת. כן, גם לא לעטוף את ה'שטריימל' עם שקית להגנה מפני הגשם".

אז נכון, אנו, בארץ ישראל, לא בדיוק מכירים את הדילמה שאותה מכירים יהודי חו"ל כאשר הם מבקשים לצאת בשבת מהבית, ושם יודעים שיש לרוקן את הכיסים קודם לכן, וזאת בשל חוטי העירוב המקיפים את ערי ישראל. "אך לשם כך יש צורך אכן לוודא שישנו עירוב, וכי העירוב אכן כשר". הוא אומר. "לא פעם ישנו עירוב, אך הוא לא נעשה כראוי מאחר והוא כרוך במרכיבים הלכתיים רבים כמו דיני בניית צורת הפתח, דיני תל המתלקט, דיני מחיצות ועוד, כפי שיתכן שהוא אמנם נעשה כראוי אך בהיעדר השגחה הוא נפסל ואי אפשר להסתמך עליו ולטלטל בישוב".

באשדוד, למשל, הוא משבח את עבודתם של מפקחי העירוב, ובראשם הרב אורי אייכנטל והרב אשר בוסקילה, שבכל יום שישי יוצאים לסייר סביב קווי העירוב במטרה לוודא שהם לא נפגעו. הסיור נעשה באמצעות רכב שטח (4X4) שמאפשר גישה גם באיזורים מורכבים. אך לא בכל מקום ישנם בודקים אחראיים, כך שיתכן וקו העירוב נפגע ואי אפשר להסתמך עליו. "לרוב קוי העירוב אינם מקיפים את כל הישוב, אלא מסתמכים על גדרות – כפי שכאן באשדוד בכל האיזור שמ'אורט' ועד החוף אנו מסתמכים על הגדר הגבוהה כך שאין צורך ב'צורת הפתח'. אך הגדרות משתנות פה ושם והדבר דורש מעקב לוודא שיש להן אכן 'הכשר מחיצה'. גם הפתחים צריך לוודא שיש עליהם 'צורת הפתח', ואם אין מעקב תמידי ברוב המוחלט של המקרים המקום אינו מוקף עירוב, שלא לדבר על כך שקו העירוב עצמו נפגע לא מעט".

הפגיעות בקו עצמו, אגב, אינן כפי שניתן לחשוב מצד פגעי מזג האוויר ("אם החוט לא יעמוד במקרה של רוחות מצויות, לא ניתן להסתמך עליו גם כאשר הוא תקין", מגלה הרב), אלא בעיקר בשל עבודות תשתית הנעשות לרוב באיזורי קווי העירוב ואשר מסוגלות לפגוע בעמודים או בחוטים. לשם כך נעשים מאמצים רבים ליזום תיאומים מול החברות ההנדסיות העוסקות בבניה ופיתוח, כשכך ניתן למנוע מראש פגיעה בקו העירוב ולא להגיע למצב שבו הוא נפסל ויש צורך לתקנו.

אך עצם תכנון הקו נעשה במחשבה רבה. לאורך הסיור אנו מגלים שהקו מנסה להכליל כמה שיותר אזורים מיושבים (לצד חוף הים נעשה מאמץ מיוחד לצרף את 'גינת הפיראטים' אליה יש שמגיעים בשבת, במטרה להכליל אותה בקו העירוב על אף היותה ממוקמת ממש על שפת הים), אך הקו מתכנס לעיר כאשר הוא חולף לצד איזורי התעשיה והנמל הנושקים לעיר. הסיבה: כאשר ישנו שטח לא מיושב בתוך תחום ה'עירוב', הדבר מסוגל לפסול את העירוב (לדעת השו"ע). מאחר וישנם פה ושם אזורים שאינם מיושבים, יש צורך בתכנון מעמיק הגורם לקו להתפתל ולהיצמד לשכונות המגורים. אגב אנו מגלים שגם אזורים שהתושבים יכולים לראות בהם איזורים עירוניים מובהקים (מתחם אושר עד למשל), נמצאים מחוץ לגבולות העירוב, כך שאלו שצועדים לשם בשבת אמורים לוודא שאינם נכשלים באיסור טלטול.

המעקב אחר חוטי העירוב מביא אותנו לחוף הים, שם אנו מגלים כי עמודי העירוב הנעוצים בחול הוזזו קדימה והם כמעט ונושקים לגלים, במטרה להכליל את הטיילת החדשה על מתקניה שהותקנה לאחרונה על החוף. אך מתברר כי יתכן ואפשר היה לוותר על עמודי העירוב, ולהסתמך על החוף עצמו.

"אשדוד" מסביר הרב בעודו מצביע על שפך נחל לכיש המתחבר אל הים, "ממוקמת כמו ערים רבות בישראל (מנהריה שבצפון ועד לאשקלון שבדרום) על החוף, בעוד שמצידה המזרחי היא נהנית מערוץ נחל לכיש שגובל אותה, כמו ערים אחרות שבנויות על גדות נחלים (הירקון, הקישון ועוד). אמנם, ישנן דעות בגמרא ובראשונים הרואות בים ובנחל מחיצה וגבול מהודר, אך מאחר ולדעת חלק גדול מן הפוסקים הים והנהר עצמם אינם משמשים כמחיצת עירוב כשרה, משום כך אימצנו את הגישה לפיה בכל הערים בהם קיים ים או נחל בקצה העיר ואזורי המגורים בנויים בסמוך אליהם (כולל גינות ומתקני משחקים לילדים), יש לבנות את העירוב עד קצה החוף הסמוך לשפת הים והנחל".

אך לא בכל מקום. בטבריה, מגלה הרב, ישנו קטע שבו מסתמכים על חוף הים כחלק מהעירוב, וזאת בשל העובדה שמי שפסק כך היה המהרי"ט שהיה רבה של צפת וטבריה, ומשכך נוהגים שם כמותו. שם ישנו (נכון להיום, אלא אם כן יחליט ראש העיר הטברייני להתנכל גם לעירוב) קו עירוב מהודר שמקיף את העיר, למעט קטע מסוים שבו משמש חוף הים כעירוב.

החוט ו'השטח הירוק'

חזרה לעיר. ככל שמתקרבים לאזורים החרדיים כן אנו הולכים ונתקלים במוטיבים שהפכו לסימני ההיכר של הערים החרדיות, כמו גם השכונות ה'מתחרדות': לוחות מתכת של 'לחי' ועמודי 'צורת הפתח' שמוצבים בצידי הרחובות, ואשר מעטרים גם את רובע ו' שהולך ומתחרד כפי שניתן לראות אותם באזורים החרדיים המובהקים. ומי שחשב שמדובר ב'חומרא' שביקשו לעצמם האברכים הליטאים, יופתע לשמוע שאלו שהקימו את 'העירוב השכונתי' המהודר לצד רובע ח', לא היו אלא אברכי קהילת גור ביוזמתו ובדירבונו של האדמו"ר ממעליץ שליט"א.

"אמנם" מסביר הרב, "גם כאשר לעיר ישנו עירוב מהודר, אפילו מהודר מאד, אך יש לקחת בחשבון שישנם מרכיבים נוספים.  אחד מן המרכיבים ההלכתיים הבסיסיים בבניית העירובין השכונתיים המהודרים הוא הימצאותם של רחובות מפולשים ברוחב של ט"ז אמה בתוך תחום העירוב. באשדוד מצויים רחובות כאלו בעיקר בין הרבעים, או אפילו בתוכם, ומאחר ולדעת חלק מן הפוסקים דין רחובות אלו הוא כ'רשות הרבים' (על אף שלא עוברים בהם ביום שישים ריבוא) לא יועיל בהם עירוב של צורת הפתח. לכן, כדי להכשיר את העירוב במקומות אלו, יש לגדור את כל היקף המקום עם גדרות, ולהציב דלתות בשערי הכניסה לשכונה".

דווקא המבנה האורבני של העיר אשדוד, המורכבת מרבעים שכל אחד מהם מגודר בגדר מאסיבית, תורם מאד לקיומו של העירוב המהודר. השכונה מסתמכת על הגדר המקיפה אותה, בעוד בפתחים מוצבים 'לחי' או 'צורת הפתח' (המועילה במקום דלתות) וכך ניתן לייצר עירוב מהודר לכל הדעות. אך ישנן לכך סיבות נוספות:

"יש גם את שיטת הרמב"ם הקובעת שצורת הפתח איננה יעילה למקום הפרוץ יותר מי' אמות (כ-5 מטר). מאחר והמרחק המצוי כיום בין עמוד לעמוד הינו הרבה יותר מי' אמות שוב לא יועיל עירוב זה לדעת הרמב"ם.  כדי לצאת ידי דעות פוסקים אלו, התירו חלק מן הפוסקים להכשיר את העירוב כאשר ה'עומד' של המחיצות מרובה על הפרוץ, כשדבר זה יושג רק בזכות העובדה שהשכונה כולה מוקפת גדר בנויה. במקומות אלו ניתן להסתמך בסגירת המקומות הפרוצים ע"י עירוב של 'צורת הפתח' בלבד".

מרכיב  של הידור נעוץ דוקא בשטחים הירוקים או בחומים שעוד קיימים פה ושם במרכזי הערים, לפני שהבניינים צמחו עליהם. "החזון איש סבור שיש להחמיר ולדון את כל השטחים הריקים ששטחם יותר מבית סאתיים (כדונם וחצי), כ'קרפיפות' הפוסלים את העירוב. כך שמכל הסיבות הללו, ומאחר ומטעמים טכניים לא ניתן ליישם את הידורים ההלכתיים הללו בעירובין העירוניים, אנו עדים למגמה המתפשטת של בניית 'עירובין שכונתיים' בשכונות בהן מתגורר ציבור גדול של בני תורה. זה קורה בירושלים, בבני ברק, במודיעין, בבית שמש, באשדוד ועוד, כאשר עירובין אלו נבנים לפי כל ההידורים ההלכתיים: עומד מרובה על הפרוץ, ועם יתר המרכיבים ההלכתיים המהודרים שמנינו".

עם זאת, באותה נשימה הוא מזכיר שיש לדעת גם כיצד להדר: "ישנם עוד הידורים הלכתיים, בבניית עמודים ישרים וחוטים מתוחים – ללא כל סטיה. גם את ההידור הזה אפשר ליישם רק ב'עירוב שכונתי', אם כי יש כאלו שמבקשים להדר והם משתמשים בחוט שבו אפשר להגיע לרמה הגבוהה ביותר של 'חוט מתוח', והוא חוט דיג. אך החוט הזה מרוב שהוא דק ומתוח הוא גם לא נראה בעין, ויש לתת את הדעת ולהדר שהעירוב יהיה כשר גם לשיטות הפוסקים הסוברים שצורת הפתח צריכה להיות ניכרת".

משטרה בשירות ה'עירוב'

אך הסיבה המרכזית ביותר, בעיניו, שבגינה יש צורך להקים 'עירובין שכונתיים' מלבד העירוב העירוני, היא כאשר מתגוררים בשכונה מעורבת שבה לא כל הדיירים הם שומרי שבת.

והוא מסביר: "בעיה הלכתית בסיסית נוספת קיימת בסידור של עירוב חצרות כדין. לפי תקנת המלך שלמה, אין לטלטל מהבית לחצר המשותפת גם בחצר המתוקנת כדין עם כל המחיצות הדרושות וצורת הפתח, גם אם נעשו ברמה הגבוהה ביותר, עד אשר יניחו פת משותפת לצורך 'עירובי חצירות'. ואכן, אנו נוהגים היום לעשות 'עירובי חצרות' בו שותפים כל דיירי ה'חצר המשותפת', אך עירוב חצירות זה אינו תקף כאשר חלק מן המתגוררים במקום הינם נוכרים ואף מחללי שבת אשר אינם מודים בעירוב".

מה עושים? לשם כך מנסים למצוא פתרונות שונים, בהם מערבים אפילו את ראש העיר ומפקד המשטרה. "בכל הערים בהן קיימת אוכלוסיה של אנשים שאינם מודים בעירוב, נערך קנין שכירות של כל הבתים והחצרות עליו אנו מחתימים את  מפקד המשטרה המקומי וכן את ראש העיר, ואנו מסתמכים עליהם להכשיר את עירוב החצרות מדין "שכירו ולקיטו".

ההסבר לכך הוא שמאחר ולמפקד המשטרה ישנה סמכות להיכנס לכל בית במידה וישנו צורך משטרתי להיכנס הביתה, כפי שגם לראש העיר ישנה סמכות בעת חירום להסב שטחים לשימושים אחרים, הרי שיש להם בעלות על הדירות. אך עדיין מדובר בשיטה שיש החולקים עליה, מאחר ובימינו גם יכולותיו של מפקד המשטרה מוגבלות – הוא זקוק לצו חיפוש שלא ברור אם ינתן לו (בפרט בעידן העליונות השיפוטית) כך שכיום סבורים רבים מהפוסקים שאי אפשר להסתמך על קניין שכירות מסוג זה, עם כל הרצון הטוב של מפקד המשטרה או ראש העיר.

ולאור דעות אלו, מסכם הגר"ח קלמנוביץ, "ברור ומובן מדוע קיימת מעלה הלכתית בעירובין שכונתיים בשכונות בהן כל תושבי השכונה הינם שומרי שבת, או שהערוב מקיף רק את הרחוב בו מתגוררים שומרי שבת בעוד שבשכונה ישנם כאלו שאינם שומרי שבת או שאינם בני ברית. בשכונות אלו ניתן לקיים 'עירוב חצירות' כדין, ללא צורך ההזדקקות לקניין של 'שכירו ולקיטו' ממפקד המשטרה או ראש העיר".

ורגע לפני שאנו מסכמים את הנושא, הוא מפנה מבט לעבר חדר המדרגות הסמוך. הבניין, בנין טיפוסי ברובע ו', מכיל משפחות חרדיות לצד משפחות חילוניות. חדר המדרגות משותף, והעגלות קשורות להן מתחת למדרגות. "בשבת הקרובה", תוהה הרב, "יצא האבא או האמא עם הילד והם יקחו עמם את העגלה. מאחר וכפי שאמרנו קיימות מעלות הלכתיות בעירובין השכונתיים, אולי יש מקום להדר ולהחמיר?"

אז זהו, שהמתירים בהחלט שיש להם על מה לסמוך. אבל לשם כך צריך ללמוד הלכות עירובין, לדעת מדוע באמת מותר. "אם נלמד נבין מה הבעיה, ונדע מהי התשובה", מסיים הרב. "אך האם כעת אפשר לחשוב שהלכות אלו אינן מעשיות?"

דיונה חסרת תועלת

בשלב מסויים אנו מוצאים את עצמנו מחוץ לעיר, לצד הכניסה הדרומית. במקום, לצד הקניון מחלל השבת 'ביג' (שהוא אכן נמצא מבחינתנו 'מחוץ לתחום', מבהיר הרב, "לא הכללנו אותו בתוך קווי העירוב…") הוקם המחלף הענק שעל כביש 4, ממנו משתפלות היציאות לאשדוד, לאשקלון ולתל אביב. אך הגשרים, כך מתברר, הפכו לנכס צאן ברזל מבחינתם של רבני העירובין.

הרב קלמנוביץ, מתברר, עוקב באדיקות רבה אחר מהפיכת התשתיות אותה מקדם השר כץ, כשהוא מפגין בקיאות רבה בכל מיזם עדכני של 'נתיבי ישראל'. "הגשרים" הוא מסביר, "משרתים אותנו רבות. שכן, בחלק גדול מערי וישובי ישראל מצויים נהרות או נחלים בתוך מקומות הישוב, כאשר הם מפרידים בין שני אזורי המגורים. כך למשל נחל איילון החוצה את גוש דן, כשהוא יוצר בעיה מורכבת: אלו שרוצים ללכת בשבת מתל אביב ובני ברק ל'בלינסון', חוצים בדרכם את הנחל (כפי שהם גם חוצים את כביש גהה, לגביו ישנו פולמוס רחב מצד פוסקים הרואים בו דין של 'רשות הרבים'? שלא ניתן להקיפו. אך זהו נושא לדיון נפרד, ו'רק אחרי שתסיים את החצי הראשון של הלכות עירובין במשנ"ב, נגיע גם לשם'…)

"ובערים הללו, קיימת אפשרות לחיבור של שני חלקי העיר ע"י חיבור קו העירוב למחיצות הגשר. אנו מצמידים את קו העירוב עד הגשר, בעוד שמי שחוצה את הגשר עצמו נמצא בתוך גבול העירוב. (עם זאת, במקרים אלו יש לדעת שהכביש העובר מתחת לגשר הינו מחוץ לעירוב ואין לטלטל בו). בנוסף, לא פעם אנו עושים שימוש בדופני הגשר עצמם, כך שהם משמשים כחלק ממחיצות העירוב".

ובעוד הגשרים גוייסו על ידו והפכו לחלק ממערך העירוב, ישנן מחיצות שנותרו מבחינתו 'מחוץ לתחום'. כך, הוא מצביע על עמוד של 'צורת הפתח' המזדקר לו מתוך החול, למרגלותיה של דיונה ענקית המתנשאת לגובה של כמה מטרים, והיא צמודה למתחם של בית החולים החדש 'אסותא אשדוד'.

"העמוד הזה" מסביר הרב קלמנוביץ, "למעשה יכול להיות שהוא מיותר. שכן, להלכה, כל תל המתלקט שגובהו י' טפחים בשיפוע של עד ד' אמות (שיעור זוית של כ-23 מעלות) ניתן להחשיבו כמחיצה ולצרפו לקו העירוב. כך שלכאורה ניתן היה להסתמך על הגבעה הזו, ולא היה צורך להקיפה בעמודי 'צורת הפתח'.

"אלא מה, שמדידת שיפוע זה הינה סבוכה מאוד (ובענין זה נאמרו דעות רבות בפוסקים), אך הבעיה העיקרית הינה כאשר מדובר בדיונת חול, שצורתה משתנה בשל הרוחות. כך שיתכן ואתמול היא היתה כשרה, אך היום נפסלה לאחר שהרוח נטלה עמה את החול וצורתה של הדיונה שונתה. מסיבה זו, במקרה דנן העדפנו להקיף את האיזור בעמודי 'צורת הפתח' ולא לעשות שימוש ב'מחיצה' הטבעית".

אך הנחיה זו נכונה לכאן. "ישנם לא מעט מקומות בהם אנו עושים שימוש בגבעות ובדיונות, כאשר השיפוע שלהן תלול (צילומים מאותם מקומות מופיעים  בספר 'דיני תל המתלקט', עוד אחד מספריו של הרב, שם מוסברים דיני העירוב כשהם מוטמעים בשגרה האקטואלית). אך בכל מקומות הישוב בהם קיימות גבעות ודיונות ששיפועם משתנה, כשבמקומות מסויימים השיפוע הוא גבולי מאוד, רצוי שלא להשתמש עם גבעות ודיונות אלו, אלא לבנות במקומם עירוב של צורת הפתח כדין וכמקובל בבניית העירוב".

עירוב 'בריא' בבית החולים

הסיור מסתיים בבית החולים 'אסותא', שגם הוא, כך מתברר, מצוי על מפת הרב. "בתי חולים זוכים לחשיבות רבה, משום שמצוי מאוד שלבית החולים מגיעים חולים ומלויהם, וכן מבקריהם, גם ביום השבת עצמו. לכן אנו עושים מאמצים רבים בישובי ישראל כך שבתי החולים וכן כל דרכי הגישה אליהם יהיו בתוך תחום העירוב".

במקרה דנן, מתברך בית החולים האשדודי בעירוב מהודר. "הנה, כפי שאנו רואים שטח בית החולים, כמו יתר בתי החולים, הינו מגודר (מטעמי ביטחון) בגדר מאסיבית, כך שניתן להשתמש עם גדרות אלו לצורך העירוב. עם זאת, לצד הפתחים היה צריך להקים 'צורת הפתח', ודבר זה בוצע על ידינו מיד עם פתיחתו של בית החולים".

פרט לעירוב, הוסדר בבית החולים גם 'עירוב חצרות', כשבמקרה זה האישור שניתן ממנכ"ל בית החולים מספק בהחלט גם לפי הדעות שלא מכירות בסמכותו של מפקד המשטרה בכל הנוגע לאיזורי מגורים. "בדרך זו העירוב בבית החולים הינו עירוב עצמאי, והוא משמש כעירוב נוסף לעירוב העירוני. מאחר והעירוב העצמאי של בית החולים בנוי ברובו ממחיצות, ואין בו בעיה הלכתית של רשות הרבים, הרי שלפנינו עירוב מהודר לכל השיטות".

הרב סוקר את העירוב המהודר ועיניו מביעות נחת. אגב, הוא מגלה כי מעל כביש הגישה לרכבים הותקנה סככה המשרתת את המאבטחים כהגנה מפני הגשם. אך בעוד אנו רואים סככה המגינה מפני הגשמים, הוא רואה משהו אחר: "הנה, גם הכביש זוכה לקירוי, כך שגם הפתח זוכה למחיצה מהודרת מלבד ה'צורת הפתח' שהסדרנו לו".

הסיור המרתק יכול היה להימשך עוד ועוד, אלא שהזמן דוחק. "עכשיו צריך להתחיל את 'הדף היומי בהלכה' הוא אומר ומבטיח שהלימוד יביא עמו שאלות רבות, מרתקות לא פחות, לצד התשובות הסדורות. רק שאלה אחת הוא בטוח שהיא כבר לא תישאל: השאלה 'למה יש צורך ללמוד הלכות עירובין'…