כל הצוות נע לאיטו כשזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות… אבל הם לא ניגשו לאף מלך או נסיך, הם פנו היישר אלינו, הקיפו את השולחן, ואז בתנועה מתואמת הניחו הכל לפנינו. "זו טעות!" נדהם אבא שלי, "אנחנו לא הזמנו את זה"…

הסיפור דלהלן התרחש לפני כשנתיים. לפני שאתחיל בסיפור, אני רוצה לתאר קצת את המשפחה שלי ובעיקר את החינוך שקיבלנו, זה חלק מהסיפור.

הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאיתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים, ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם.

הם לא הסתפקו בכך שהילדים יחשבו עליהם שהם הורים טובים, הם התאמצו באמת להיות הורים טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים.

כחלק מאותה מדיניות ההורים שלנו הקפידו שיהיה לנו אוכל בשפע, ביגוד טוב ומכובד, אך לעולם לא הסכימו לשלם שש מאות שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו במאה שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת.

כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. שיהיה ברור, לא דיברנו על מלון. הראש של ההורים שלנו, ואני מאמינה שגם שלנו, לא היה יכול לתפוס מדוע לשלם חמש מאות שקלים לבן אדם ללילה רק בשביל לעבור מהדירה שלנו עם חמישה חדרים מרווחים לשניים או שלשה או ארבעה חדרים קטנים במלון, ועוד לשלם על זה. זה היה כל כך בלתי נתפס ובלתי הגיוני בשביל ההורים שלי.

זה עבר כנראה גם אלינו הילדים, ואולי אפילו לא עבר, נולדנו עם זה, גדלנו עם זה וחיינו עם זה ולא רע בכלל. וכשביקשנו לצאת לחופשות, אבא שלי היה אומר: אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה. טיול אחד גדול זה אומר ללכת לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. יש לנו משפחה גדולה ב"ה וכל נסיעה כזאת היתה מצריכה שכירת מיניבוס, הכנת ציוד ואוכל, ואנחנו היינו משתתפים בהכנות בהתלהבות רבה.

עוד כלל אחרון לפני שמפליגים לסיפור שלנו: אבא שלי, כחלק מהמדיניות הכלכלית שלו היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נסחוט ממנו בשטח כל מיני בילויים וקניות שיעמיסו על התקציב. בהזדמנות זאת אציין, שגם על קניון לא ממש שמענו, גם מבחינה כלכלית וגם מבחינה חינוכית. אם צריכים בגדים הולכים לגאולה או לאיזו תופרת, בשביל מה להכנס לקניון.

ולמישהו שקופץ ומסיק מסקנות שההורים שלי קמצנים או משהו, אתם מוזמנים לראות את הדירות שהם קנו במשותף עם המחותנים לילדים הנשואים שלהם, כולל אני לפני שנתיים, ואז להחליט שוב אם הם קמצנים או פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה ההורים שלי היו ועודם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור.

היה זה לפני שנתיים, עוד לפני שהתארסתי. יצאנו לטיול גדול, זה אומר מיניבוס לצפון, שייט בכנרת, טרקטורונים. אבא הודיע לנו מה התקציב שלו וגם פירט מה הולך על מה, שיהיה ברור שאם נבקש משהו אחר, זה יהיה על חשבון שייט או טרקטורונים. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים. מול הים זה בחינם, אם לא תפסתם, ואת האוכל לקחנו מהבית כך שגם זה בחינם, כך שידענו שהעצירה הזאת לא הולכת על חשבון אחת מהאטרקציות. ואל תצחקו בבקשה, ככה הורגלנו לחשוב, לא לקחנו בחשבון התפתחויות בעלילה.

כשהגענו לטיילת אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות ואבא שלי טען שחייבים למצוא מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, וכבר החלו לעוף בדיחות על זה, אבל אבא שלי הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. נהג המיניבוס הוביל אותנו למסעדה כשרה למהדרין שהיתה ממוקמת בהמשך הטיילת, אני חושבת ברחוב בן עמי בנתניה, ושם הוא עצר ואבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס… מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר.

בכניסה למסעדה עצרה אותם צעירה ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: הבן שלי צריך לשירותים. היא היססה מעט ואמרה: אוקי, בסדר, והם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו, מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!"

אבא שלי נכנס לפלונטר רציני, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה, לומר לו: "אדוני, אתה טועה, אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת הנצבת בפתח המסעדה להכנס לשירותים". אבא שלי ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע.

הצעירה, אגב, עקבה מבחוץ אחרי הנעשה והיא נראתה מתוחה ומפוחדת מאד. מצד שני מה שקורה כעת זה חילול ה', הוא חייב להוכיח למנהל המשמרת, כמו גם לסועדים ששמעו את הגערות שלו, שהוא לא השתמש בשירותים ללא רשות. איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה.

אבא שלי הוא מתלמידי הרב גניחובסקי זצוק"ל ולמד אצלו בישיבת סלבודקא בבני ברק. רבי אברהם גניחובסקי היה אדם מאד חכם, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות". אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון.

"אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר תכננו, הוא אמר אנחנו מתכננים…

"או, סליחה!" התנצל מנהל המשמרת, "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי…"

"זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים".

"כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת

"תשע נפשות" אמר אבי, "ותכף השאר מגיעים לכאן".

אחי כמעט התעלף, אבא שלי הולך להוציא עכשיו ארוחה לתשע נפשות, אבל אבי ציווה עליו לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה.

ראינו אותו מתקרב בריצה, בלי אבא שלנו ולא הבנו מה קרה. הוא עולה למיניבוס מתנשף: "בואו, תכנסו למסעדה, אנחנו נאכל שם".

"מה מסעדה?! איך?!" אנחנו שואלים.

הוא סיפר לנו במילים קצרות מה קרה שם, ואנחנו מיהרנו לרדת ולהתקרב לכיוון המסעדה. כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים!

מצד שני, גם המסעדה היתה אטרקציה לא רעה בכלל. הרי בחיים לא היינו במסעדה, וכשאני אומרת בחיים, אני מתכוונת לזה. לא ראינו מסעדה אמיתית מבפנים, ואני לא מדברת על חנויות פלאפל וצ'ולנט, אלא מסעדה כזאת של שולחנות מפוארים, עם מפות ומפיות, תפריט, מלצרים שמתרוצצים וחשבון אסטרונומי.

נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים…

מלצר ניגש ושאל: "מה אתם  רוצים להזמין?"

אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן".

הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם.

זה היה בשבילנו באמת אטרקציה, איך אנחנו יושבים כמו מלכים וכולם משרתים אותנו, מביאים מאכלים ומשקאות. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואמא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו.

בין לבין התלחשנו על הסיבה שבגללה זכינו לאטרקציה הזו ובאוויר היתה תלויה השאלה הגורלית איזו אטרקציה אנחנו נפסיד במקום זה. כבר השלמנו שנפסיד, השאלה איזה.

לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ועוד אדם מכובד שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות המגרות.

אבל הם לא נגשו לאף מלך ולאף נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הם הקיפו אותו ואז בתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו.

"מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו"

"זה בסדר," אמר האיש החשוב שבאמת היה מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה".

הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב," הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה. הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להכנס לשירותים ואז מנהל המשמרת צעק עליו ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו, כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו, הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי'.

וכאן היא שוב התחילה לבכות. 'אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם!'.

"בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך, וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו ושוב החלה לבכות בהתרגשות, וזו היתה חוויה שלא מהעולם הזה.

סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון…

אבא שלי פתח את כריכת העור הזאת שבתוכה מגלים את החשבון ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של חמישים אחוז לפעם הבאה שנגיע למסעדה.

אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?"

"הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים…"

יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, עשינו את כל האטרקציות, גם את השייט, גם את הטרקטורונים, אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהיתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו היתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת, גם בזרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול.

מאז עברו שנתיים, וכבר נישאתי ויש לי ילד. אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף…