"וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ" (ויקרא י"ט, ג')
בשעתו עישן רבינו. רבים עישנו, רבים וטובים. ראשי ישיבות מפורסמים, מקובלים, מנהיגי עדות. רווחה הדעה שהעישון מועיל לעיכול, מועיל לריכוז, מועיל להרפיה ולשלווה. הוותיקים זוכרים את העננה שהיתה מסוככת על הלומדים בבתי המדרש, בהיכלי תורה. גם רבינו עישן. לגיסו הגאון רבי ראובן שרבאני (שליט"א) זצ"ל סיפר, שבצעירותו היו לומדים תורה בחרפת רעב ממש. הסיגריות עולות בזול, והיו מעשנים כדי להשכיח את הצורך לאכילה. בודאי לא לשם תאווה. אך בו ברגע שהרופא הודיע לו שהעישון מזיק לו, אמר במליצה: "מהיום – יום שכולו שבת!"… כמו שבשבת טבעי הוא שהעישון אסור ואין לגביו כל משיכה ושאיפה, כך יהא אסור לחלוטין מהיום, ולא תהיה לגביו שום משיכה!
ואכן, כמה שמר על גדריו, פעם ביקשו קרוב משפחה, אדם מבוגר שרבינו נזהר בכבודו, שידליק עבורו סיגריה. רבינו לא סירב, חיפש גפרורים ולא מצא. חיזר אחר אדם מעשן, וביקש ממנו שידליק בעצמו את הסיגריה בנשיפת פיו. לא עשה זאת בעצמו, להיזהר אפילו בנשיפה אחת עראית.
כעבור שנים אמר רבינו לבנו הגאון רבי אליהו: החושב הנך שכבר חלף לו הרגל העישון?! לא ולא! אלא מאחר והרופא אסר עלי מטעמי בריאות, אני נמנע! ומכיון שהרופאים קבעו שהעישון מזיק בכללותו, תבע רבינו להמנע ממנו באופן גורף. ואמר שמידי ספק איסור תורה לא יצא, ו"חמירא סכנתא מאיסורא". ובפרט שהוא "חב לאחריני" ומזיק לסביבתו, והאריך בכך בספרו ("אור לציון" חכמה ומוסר, עמוד רכא).
תחרויות מירוצי מכוניות – זילות החיים
ויצויין: כל ההנהגות האלו נראות כקיצוניות, כחששות רחוקים, ולא היא. רבינו רחוק היה מהנהגות קיצוניות! איש ההלכה היה, והיא שהגדירה אורחותיו. אומר היה: מי שמחזיק בביתו כסף רב ובמזומן, לא יצא מביתו בלא לנעול את הדלת. ואם אוצר יהלומים הופקד בידו, יתקין מערכת אזעקה. השקפה זו מעוגנת בהלכה: הפרה היא בעל חיים שקט, אינה זקוקה לרצועה בין קרניה לשמירה. אבל פרה אדומה דמיה יקרים, עבורה אין הרצועה בגדר שמירה יתירה (שבת נב ע"א). כיוצא בכך, מתייחסים לכל חטא בשוגג בסלחנות יחסית. אבל הרוצח בשוגג נידון בגלות, כי חומרת עוון זה גדולה כל כך, עד שאין ליטול לגביו כל סיכון, ואף השגגה פשיעה היא ("חינוך" ,מצוה תי)! זו ההשקפה התורנית הצרופה!
ואם תאמר, מהו אם כן שוויון הנפש שלנו, מדוע חוצים כביש בריצה, ומזלזלים במצוות ונשמרתם? לדעת רבינו זו השקפה נכרית פסולה שחילחלה לחברה והרעילה את המוחות. ולא משום שאינם יודעים את ההלכה ואינם מונהגים על פיה. משום שההגיון מורה על שמירת הגוף והנפש, אומר שאין לאדם אוצר יקר יותר והשמירה עליהם חייבת להיות קפדנית ועירנית. זה עיוות הגובל בפשע, וסיבתו לדעת רבינו במאכלות האסורים והמטמטמים את הלב (ויקרא יא, מג וברש"י), אוטמים וסותמים אותו מכל חכמה והגיון.
הלא תראו, אמר. מורגלים לטעון שאין סכנה בנהיגה, אבל יש ענף תחרויות של מירוצי מכוניות במהירות שגעונית, האם גם בו אין סכנה? בחורים היוצאים למסלולים מייבשים בימות החמה, או מטפסי הרים וצוקים מעל הנהרות ותהומות, האין זו אלא זילות החיים?
מהיכן זה בא? שאל רבינו, והסביר: מהשקפות העולם הנכרי החודרות למחנינו מבלי משים לב. הנה כל העולם הריע לאסטרונאוטים שכבשו את הירח. מי לא שמע על כך והתפעל ממהלך הטיסה, מהשיגור מהנחיתה, ממהירות הטיסה, אבל איש לא חשב איזו הפקרות זו, להסגר בתוך בועת ברזל, להיות משוגרים בתוך טיל, לטוס בחלל בתלות מוחלטת במכשירים אלקטרוניים עדינים, וכל שיבוש עלול לעלות בחיים. וכבר היו דברים מעולם, שהשתבש הקשר עם הטילים והחלליות, וסטו ממסלולם.
כאן, הלא הכל מודים שהסכנה גדולה ועצומה, והרווח, יוקרה מטופשת. היתכן? אדם מפקיר את חייו בעד כבוד והרפתקה לאות גבורה?! כאן הכל מודים שמסתכנים על לא דבר. הוא הדין בכבישים!
ועדיין, השאלה בתוקפה: הכביש, מקום סכנה מוחשית או מדומיינת? אין ספק, שהסכנה מוחשית. הבית בטוח יותר. גם המדרכה. אם כן, כיצד מותרת הנסיעה ברכב? יש כאן גדר נוסף, אותו הביא רבינו בספרו ("אור לציון" יבמות דף יב ע"ב) בשם הגר"ח מבריסק והחזון איש: הן כל לידה, בחזקת סכנה: "כשיושבת על המשבר, צ"ט למיתה ואחת חיים" (תנחומא תזריע ד) וקטרוג שורה עליה באותה שעה (שבת לב ע"א), ואף יש שמלכתחילה ידועות כמסוכנות באופן מיוחד, ואיך הותר לה להרות וללדת? "ותירצו, שבדבר שבדרך הטבע ודרך העולם בכך, אין לחוש לחששות, ומן השמים ירחמו. אבל כשמסכן עצמו בדבר שאין דרך העולם בכך, אכן אסור".
(מתוך 'רבינו האור לציון' – מרן רבי בן ציון אבא שאול)