"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי…" (שמות כ"ה, ח')
"כי התלמידי חכמים… הנה הם ממש כמקדש וכמזבח!"
בסוף ספר 'מסילת ישרים' (פרק כו), בביאור מעלת הקדושה, מאריך שוב הרמח"ל בדברים מפליאים ונשגבים מאוד על מעלת השראת השכינה הקיימת אצל תלמידי חכמים וצדיקים:
"ענין הקדושה כפול הוא, דהיינו: תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה… אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. ההשתדלות היא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החומריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלוקיו… אך הקדוש הדבק תמיד לאלקיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש וכמזבח…
"והוא הענין שאמרו עליו ז"ל: 'כל המביא דורון לתלמידי חכמים כאילו הקריב ביכורים'. וכן אמרו: 'ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים'… הענין הוא לפי הכוונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם, הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש"…
פחד פחדים!
מרן ה'חזון איש' זצ"ל מגדיר זאת באיגרותיו (א, יג) כך: "ואמנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה!…"
"אבל באמת הוא מלאך הגר עם בני תמותה". מרעיש!
מוסר השכל מהביקור המרומם בבית הרב שך
בשכנותנו בקריית 'זכרון מאיר' בבני-ברק, התגורר אדמו"ר חשוב ורם המעלה, הרבי ממחנובקא, הגאון הצדיק רבי אברהם יהושע העשיל טברסקי זצ"ל. חייו היו מלאי תלאות ויסורים קשים, רצופים אמונה מופלאה ומסירות נפש לשמירת התורה והמצוות.
הרבי ממחנובקא שתה את כוס התרעלה בשנות השואה בצורה קשה, כשלאחר מכן נשלח על ידי הקומוניסטים לחמש שנות עבודת פרך בגלות סיביר. העילה היתה על כך שלא הסכים להיות רב ראשי מטעמם במוסקבה, ומאז ועד סוף ימיו ידע הרבה חולי ומכאוב. אולם למרות זאת היה שקדן עצום שהקדיש את כל עיתותיו לעמל התורה ועבודת השם.
זכורני בבחרותי, כשאושפז בבית החולים, חפצו בני משפחתו כי מורי ורבי, מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל, יבוא לבקר בחדרו, לעודדו ולחזק את רוחו. הם היו סבורים שבכך יוקל לו מעט מחוליו ומיסוריו הקשים. פנו אז אל אבי מורי שליט"א שיואיל בטובו ללכת אל הרב שך ולשטוח בפניו משאלה זו.
זכיתי אז להתלוות אל אבי בדרכו אל הרב שך. הדרך הקצרה הזו היתה עבורי מוסר השכל חשוב, כיצד מוטל עלינו להזהר בכבודם וזמנם של גדולי ישראל. כל הדרך היה אבי מהרהר ומפחד איך להציג את הדברים בפני רבן של ישראל.
אני כנער צעיר הרגשתי היטב את המתח שאבי שרוי בו, ושאלתי: "אבא! מה ההיסוסים האלו? הרי אנחנו תלמידי הישיבה מרגישים מספיק רגועים לדבר עם הרב שך באופן פתוח, בלי רמזים, בגובה העיניים?!"
אך אבי דחה את הטענות שהשמעתי ואמר: "אתם בחורים צעירים. אין לכם מספיק שכל להבין מיהו הרב שך. אני, שכבר הספקתי להתבגר מעט, אולי יודע קצת יותר טוב מכם מיהו. אך זאת ברור שלא מדברים עם אדם גדול בצורה פשוטה, בלי מחשבה ברורה ונהירה מה מוציאים מהפה כשעומדים בפניו!…".
וכך המשיך אבי להיות אחוז בהרהוריו, עד הכנסנו בחרדת קודש למעונו של הרב שך, ברחוב ראב"ד בגבעת הישיבה.
הרב שך קיבל אותנו בסבר פנים יפות, כשלאחר מכן התעניין אצל אבי: "מה הביא אתכם הנה לבקרני?"
אבי עמד לפניו כעבדא קמיה מריה, והשיב במילים מדודות: "יש לי שכן שקדן עצום, שלא פסק פומיה מגירסא". הרב שך מיד שאל: "מי? מי?" השיב אבי: "הרבי ממחנובקא".
אחרי שתיקה של רגעים ספורים, שאל הרב שך את אבי: "אולי כוונתכם שכדאי לבקרו, היות והגיעה לאוזני השׁמועה כי אינו חש בטוב?", השיב אבי: "זו תהיה מצווה רבה מאד!"
כך הסתיימה השׂיחה.
לא עברה דקה קלה, הרב שך התנער ממקומו בזריזות כנער צעיר, האיץ את פסיעותיו לכיוון המתלה הנעוץ ב'הול', עליו היו תלויים מגבעתו ומעילו העליון. חבש את כובעו, העטה על גופו הצנום את המעיל, וקרא למשמשו: "רבי יחזקאל (אסחייק) יורדים ל'תל השׁומר', קח מהרב טורק בבקשה את הכתובת המדוייקת וניסע לרבי ממחנובקא…"
הרושם העצום שנחרט בי מאותו ביקור, נתן בי את אותותיו שנים רבות לאחר מכן. כל כך השתוממתי אז, הן מאופן השיחה והן מצורת הפגישה, כולה הביעה רחישת כבוד מופלגת לתלמידי חכמים. למדתי אז מאבי כיצד יש לעמוד, כיצד לדבר כשמצויים בארבע אמותיהם של גדולי ומאורי הדור.
לנגד עיני יישם אבי למעשה את דבריו הנוקבים של ה'רבנו יונה' (בפרושו על אבות ב, י), הכותב כך:
"הוי מתחמם כנגד אורן של תלמידי חכמים, והוי זהיר בגחלתן שלא תכווה. משל למתחמם נגד האש, אם עמד רחוק כראוי לו – נהנה ואינו נכווה, ואם קרב יותר מדי, נכווה. כך המתחמם כנגד האש של תלמידי חכמים ונהנה מחכמתם, צריך לעמוד לפניהם באימה ויראה וכובד ראש, ואל ינהג קלות ראש בפניהם, ואל יתקרב אליהם יותר ממה שקרבוהו, שאם ינהג כך יתחייב עונש גדול".
כמחנך, כנראה רצה אבי מורי שליט"א להנחיל זאת הלאה לנו, צעירי הצאן.
***
לפני שנים אחדות, כאשר הגיע מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצ"ל לביקור באחוזת ברכפלד, נגשתי להקביל את פניו ולקבל את ברכתו. כשזיהה אותי, אמר בחיוך למרא דאתרא הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, כי שמע פעם מאבי מורי שליט"א בחול המועד פסח דבר נכון: "כיום רבים מבקשים עצות וברכות מתלמידי חכמים, אבל את יראת הכבוד שהיתה בפרשבורג לתלמידי חכמים, כבר נדיר למצוא היום".
הרב זיכרמן השיבו, שאכן שמע הגדרה זו בשם אבי שליט"א ממרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', והרב וואזנר אז הוסיף משפט נוקב במיוחד: "רבי משה טורק הוא אכן מאותם שרידי היראים שהיו מצויים בימים ההם בפרשבורג…".
שרידי היראים ניצלו כל הזדמנות לשהות במחיצתם של גדולי ישראל, ועמדו במחיצתם דרוכים ללמוד מהנהגותיהם ולספוג רשמי הוד מזיו פניהם.
אבי שליט"א סיפר פעם, כי בעת שהתקיימה בבני ברק שמחת ה'שׁבת שבע ברכות' של הגאון רבי מאיר הלוי סולוביציק זצ"ל, בן זקוניו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, הוא הגיע בליל שבת לאחר הסעודה ל'אולמי וגשל', שם התקיימה השמחה, כדי להתבשם מעט מאורו של הרב מבריסק.
אך לאכזבתו הרבה, דקות אחדות קודם בואו מינו שומרים שימנעו מהצבור להכנס לאולם, מרוב הדוחק הגדול ששרר בו. אולם לא איש כאבי שליט"א יוותר על הזדמנות פז שכזו שנפלה בחלקו. הוא מצא חלון פתוח באחת מפינות האולם, טיפס והצליח להשתחל בשקט לתוך האולם… "לשמחתי לא היה גבול…" – תאר באוזני לימים.
זכור לי במיוחד מקרה, כשבאחת השנים עלה אבי שליט"א בימי המועד להקביל את פניו של הגאון רבי יהודה שפירא זצ"ל, ראש כולל 'חזון-איש'. ראהו רבי יהודה, איך שהוא טורח במעלה גילו לטפס את גרמי המדרגות המובילות לביתו, והגיב בענוותנותו: "רבי משה! איזו שטות הנכם עושים, כשאתם באים לקבל את פני!" השיב לו אבי שליט"א ביראת הכבוד, כשחיוך קל בשפתותיו: "הלוואי שבחיי אעשה עוד הרבה שטויות כמו אלו!…".
הרב שטיינמן התרעם על הזלזול ברבי עקיבא איגר
מקרה נוסף החרוט בזכרוני מימות בחרותי: היה זה בתקופה בה זכינו לשמוע שיעורי הלכה מדי שבת בשבתו מפי מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצ"ל, לאחר תפילת שחרית בהיכל כולל פוניבז'.
באחד השיעורים הקריא הרב שטיינמן את הגהת רבי עקיבא איגר על ה'שׁולחן ערוך', בה העתיק את דברי בעל ה'בשמים ראש', אשר כידוע רבים פקפקו באמיתות ספר זה וטענו שהוא מזוייף.
הרב שטיינמן הוסיף בפני השומעים ואמר: "מכך שרבי עקיבא איגר העתיק את דברי בעל ה'בשמים ראש' אז רואים ש…" ולא המשיך בדבריו. הוא רצה רק לרמוז בכך, כי אפשר לראות מכאן כי רבי עקיבא איגר סבור שהספר 'בשמים ראש' הוא ספר מוסמך ואמיתי.
לפתע התפרץ אחד השׁומעים, שהיה תלמיד חכם וידען נכבד, ושאל בצורת ביקורת: "אז רואים שמה?"… המשיך הרב שטיינמן לומר: "רואים כי רבי עקיבא איגר התייחס לדברי בעל ה'בשמים ראש' כדברים מוסמכים…".
אולם אותו תלמיד-חכם שאורייתא קא מרתחא ביה, הרהיב עוז ועמד בדעתו: "הרי בסך הכל רואים שה'בשמים ראש' מדבר על זה, אך עדיין אין ראיה מכך שרבי עקיבא איגר סבר כי דבריו מוסמכים"…
הרב שטיינמן ראה בכך זלזול קל שבקל בגאון הדורות רבי עקיבא איגר, והביע זעזוע עמוק שהותיר בשׁומעים רושם עז. הוא הביט בשואל במראה נוזף, שתמונתו עומדת למול עיני עד היום, והתרעם על הדברים: "וכי עולה על דעתך הווה אמינא שרבי עקיבא איגר יביא דברים שאינם נכונים ומוסמכים?!"
וכך במשך דקה ארוכה לא נחה דעתו. ראו במוחש כי הדברים חרו לו…
כעין זה שמעתי מדודי, הגאון רבי משה קופשיץ זצ"ל, רבה של שכונת רוממה, כי בשמחת נישואי מרן הגאב"ד הגאון רבי נסים קרליץ שליט"א עם בת הגאון הצדיק רבי צבי הירש קופשיץ זצ"ל, שהתקיימה בעיר פתח תקוה בימי החנוכה, נשא דברים אחד מתלמידי החכמים המפורסמים.
בדבריו הזכיר את קושיית ה'בית יוסף' הנודעת, מדוע מדליקים נרות חנוכה שמונה ימים כנגד הנס, בעוד הנס היה בפועל רק שבעה ימים, כי הרי היום הראשון דלק בדרך הטבע ולא בדרך נס. והדורש התבטא כך: "כבר ידוע התירוץ של ה'בית יוסף', אולם ישנם גם לומדיש'ע תירוצים!…"
אחד מגדולי תלמידי-החכמים בירושלים, הגאון רבי רפאל קצנלבוגן זצ"ל, שנכח בשמחה, צרם לו הביטוי, כי היה נשמע ממנו נימת זלזול כלשהי בכבודו של ה'בית יוסף', וראה צורך להוכיחו ברבים. לפתע רעם קולו למול הדורש וכנגד כל הקהל: "וכי הבית יוסף לא היה למדן?" הדרשן הוכרח לחזור בו ולתקן את לשונו ביתרת כבוד כלפי ה'בית יוסף'…
כמה זהירות נדרשת מאיתנו מול הדרת גאונם וכבוד תורתם של חכמי ישראל. "כי הנה הם ממש כמקדש וכמזבח!"
שמעתי מתלמיד חכם חשוב, כי לפני כמה שנים נסע בנו עם משפחתו לפארק גדול במרכז הארץ. בדרך הם נפגשו באקראי, במקרה פלאי המוכיח עד היכן מגיעה השפעתו של צדיק על בני מקומו.
באוטובוס בו נסעו, עלתה באחת התחנות אשה עם מספר ילדים קטנים. האשה ביקשה מהנהג להמתין עד שהיא תושיב את הילדים במקומם ומיד תבוא לשלם דמי נסיעה.
לאחר כדקה היא שבה אל הנהג בפיק ברכים, והתנצלה כי שכחה בבית את הארנק ובו כרטיסי התשלום, והוסיפה כי כנראה אירע הדבר מרוב מהירות ובהילות שלא להפסיד את האוטובוס. אך למעשה כרגע אין לה איך לשלם על הנסיעה, וכבר התכוננה שהנהג יורה לה לרדת.
אלא שכאן קרה דבר בלתי צפוי. הנהג, שהיה נראה רחוק מהדת ומשמירת תורה ומצוות, הגיב בצורה נינוחה ונעימה: "אין לך כלל מה לדאוג. יש מי שישלם עבורך ועבור הילדים…", ובעודה עומדת נדהמת מהתשובה, הוציא הנהג מכיסו הפרטי כרטיסי 'רב קו' הנדרשים לתשלום עבור מבוגרים ונוער, ו… פשוט שילם בעצמו במקומם.
איש שיחנו מספר, שההנהגה המיוחדת הזאת של הנהג הפעימה את רוח בנו. איך יתכן שנהג הלבוש כאדם חופשי, עד שבקושי ניתן לשער אודותיו אם הוא הינו שומר שבת, ינהג במידת חסידות נפלאה שכזאת, והחליט להתחקות אחר סודו. הוא ניגש אל הנהג והתעניין לדעת אצלו מה עומד מאחורי ההנהגה המאלפת הזאת?
הנהג השיב בפשטות, כי בהזדמנות מסוימת עלה בדעתו להחזיק בכיסו כרטיסים אלו, שישמשו כמין גמ"ח למקרים דומים, כאשר אנשים נתקעים מבלי שיש להם מספיק דמי נסיעה.
תמיהתו של הלה רק גברה לשמע דברי הנהג. עד עתה היה סבור שהנהג נהג כן באופן חד פעמי, ואילו כעת שמע שזוהי הנהגה קבועה שלו. הוא לא התאפק ושאל את הנהג: "אשמח אם תגלה לי מהיכן למדת הנהגות טובות כאלה?"
השיב לו הנהג: "תראה, אני תושב רמת-השרון, והרב יעקב אדלשטיין הוא רב העיר".
"מה? הוא המממן של הגמ"ח הזה?" – תמה הלה בפליאה.
"לא! לא!", השיב הנהג בשלילה: "מה פתאום! וכי יעלה על דעתך שאני אלך להטריד את הרב בדברים פעוטים כאלה? אך אומר לך: כאשר רואים כזה טוב לב כמו של הרב, אי אפשר לנהוג אחרת!…"
מפליא! עד היכן חודרות קרני אורו של הצדיק. הנהגתו משפיעה גם על הרחוקים משמירת התורה והמצוות, ומשתקפת במעשי הטבה וחסד כאלו.
(קטעים מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')