"ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'" (שמות לה, ב)
כשמדברים על ׳האווירה הנינוחה׳ ועל צביונה הנעים של השבת, בבחינת ׳מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים׳, נספר כאן כיצד היה נראה בית מורי חמי, מרן הגרי"ש אלישיב זצוק״ל – בשבת-קודש.
כל העם היהודי הכיר את מרן זצוק״ל דרך ׳מידת הדין׳ שלו וזיהו אותו על פי כובד-הראש ומראה-פניו הרציני. ברם, יכולני להעיד שהחל מרגע כניסתה של שבת-קודש היה לובש מו״ח צורה אחרת, ממש בבחינת ׳פנים אחרות באו לכאן'.
מלבד ארשת הקדושה-והטהרה שהיתה נסוכה על דמותו, וקלסתר-פנים נשגב שלא מעלמא הדין, היה שינוי בולט נוסף שהודגש בכל חזותו, והיא הנינוחות והשלווה שהשתררה על תווי-פניו, והיתה ניכרת גם במעשיו ובהנהגתו.
לכל אורך שעותיה של שבת-קודש היה מו״ח במצב הרבה יותר נינוח מאשר בימות החול, והדבר היה ניכר עליו. כל בר-דעת מבין שגם במצב זה של רוגע ונעימות, ׳הרב אלישיב נשאר הרב אלישיב׳, אבל בני־הבית ראו בבירור את ׳נועם הנשמות' שהתפשט בכל הבית הקדוש ברחוב חנן 10.
שיעור באווירה אחרת
כידוע, מלבד שיעורו הקבוע בימי החול היה אומר מרן הגרי״ש שיעור גם בשבת-קודש, אלא שבשיעור זה השתתפו רק אלה שהתגוררו בקרבת-מקום, בעוד שבימי החול הגיעו מאות איש מכל קצות העיר, וגם מחוצה לה.
כיוון שבשבת נמנע מהרחוקים להגיע, היה אומר מרן זצוק״ל בשבת שיעור במסכת אחרת, כדי לא לגרום הפסד לאלה ממשתתפי השיעור היומי שלא הגיעו. השיעור בשבת היה נמסר באווירה נינוחה יותר. זכורני דוגמא אחת שבה הקשה אחד המשתתפים דבר-מה על פירוש רש״י. היה זה גאון אחד, תושב אמריקה, שהיה מגיע לארץ מדי פעם, ומתאמץ להשתתף בשיעורו של מו״ח.
כשהסביר פעם רבינו מרן זצוק״ל פשט בדברי רש״י מסוים, הקשה אותו גאון ואמר: ׳מה הרוויח רש״י בפירוש שלו׳? הכוונה בשאלתו היתה, לשם מה הוזקק רש״י לבאר את מה שביאר, הרי היינו מבינים זאת לבד!
משתתפי השיעור הופתעו לשמוע את תשובתו של מרן זצוק״ל שנאמרה בבדיחות-הדעת. אתה, פנה הרב אלישיב אל השואל, נולדת באמריקה, ושם נוהגים לעשות רק פעולות שייצא מהן רווח; אבל רש״י לא נולד באמריקה, ולא היה אמריקאי, וממילא הוא יכול להרשות לעצמו לומר גם דברים שאין בהם רווח…
סלסולי חיבה עם הפתילות…
זו דוגמא אחת לנינוחות שהיתה בו, במרן זצוק״ל, בשבת-קודש. הביטוי העיקרי לכך היה, כמובן, בהיכנסו לביתו לאחר התפילות בשבת, שאז היה נוהג לשוחח עם זוגתו הרבנית ע״ה, וכדי לבטא זאת באופן ממשי יותר – היה אף נוקט במעשים שלא ראו אצלו בימי החול.
כל זה לא מנע ממנו, כמובן, להמשיך בהתמדתו העצומה. גם ביום ששי נהג ללכת לבית המדרש ׳אהל שרה' שם שקד על תלמודו במשך שעות ארוכות, ולאחר מכן הגיע לביתו בשעה מדויקת, וסידר את נרות-השמן בפמוטות-השבת, תוך שהוא עושה סלסולי-חיבה עם פתילות הצמר-גפן. כבר אז, עוד לפני כניסת השבת, ראו את השכינה על פניו.
אחד השינויים המובהקים שנראו בהנהגתו בשבת-קודש התבטא בכך שבעוד שבימי החולין נהגו להשתרך אחריו עשרות אנשים מבית הכנסת עד הגעתו הביתה, הרי שבשבת-קודש מיהר מרן זצוק״ל לביתו, ולא התעכב כלל. הוא אמנם השיב לשאלות, אבל עשה זאת בקיצור נמרץ, והזדרז ללכת לביתו.
הוא עשה זאת בגלל ההלכה המפורשת שנאמרה בשו״ע (אורח חיים, רע"א א׳) ׳כשיבוא לביתו, ימהר לאכול מיד׳, וב׳משנה ברורה׳ שם מובא ׳היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחילת כניסתו, דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף, ומכיון שקידש צריך לאכול מיד׳
אבל נראה לי שהיתה סיבה נוספת להזדדזותו להגיע הביתה מיד לאחד התפילה, והיא, החשש שקינן בליבו שמא רעייתו עייפה מעבודתה וטורח-משאה במשך ימות השבוע. כדי שלא לגרום לה טרחה יתירה, השתדל תמיד להגיע הביתה כמה שיותר מהר.
"הצ'ולנט מאוד טעים"…
סעודות השבת לא ארכו זמן רב מדי, אבל במשך כל הסעודה ישב מו״ח נינוח, וזימר את זמירות השבת. הוא הירבה במהלך הסעודות לשבח את רעייתו על טיב המאכלים, והיה חוזר כמה פעמים על כך ש"הדגים מאוד ערבים", "הצולנט מאוד טעים", וכן על כל מאכל ומאכל שהוגש לפניו היה מהלל ומחמיא לרבנית על בישוליה הטעימים.
בשבת-קודש, ובעיקר בזמן הסעודות, היה מרשה מרן זצוק״ל לעצמו לספר דברים ששמע על הנהגותיהם־בקודש של גדולי ישראל, כמו מרנן הגאונים רבי יצחק אלחנן, ה'אור שמח׳, ה׳חפץ חיים׳ ועוד.
כשאמרנו שהיה נוהג לזמר את זמירות השבת, נציין גם את חושיו המוזיקליים הגבוהים של מרן זצוק״ל, ונספר שפעם אחת הבחינו בני הבית שבשעות הצהרים בשבת קם מרן משנתו לפני הזמן הקבוע.
כששאלוהו על כך, ותמהו הרי בשינה זו הוא מקיים מצוות ׳עונג שבת׳, השיב, ש׳היום בתפילה היה חזן שהנעים מאוד בקולו, ונהניתי מאוד מכך, ולכן יצאתי כבר ידי חובת מצוות ׳עונג שבת׳, ואני יכול לקום עתה מוקדם יותר ולהתחיל ללמוד׳…
*
ההנהגות דלהלן של הרבנית זילברשטיין ע״ה, רעייתו של יבלחט״א הגאון הגדול שליט״א, ובתו של מרן הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, מצביעות על אדם הרואה בעיניו את קדושתה של שבת-קודש, ומוכן להקריב את כל אשר לו למען קדושה זו.
וכך סיפר הגאון הגדול ר"י שליט״א: כאשר התגוררנו עדיין ב׳סמטת יבנה׳ בבני ברק, נפל בליל שבת-קודש נר אחד מפמוטי השבת על המזנון בסלון, וכיוון שעל פי דין היה אסור לכבות את הנר הזה, הוא המשיך לדלוק שם, עד שעשה חור גדול בתוך המזנון. לאחר השבת הגיע בעל מלאכה לביתנו, כדי לתקן דבר אחר, וכשראה את החור במזנון אמר שיש באפשרותו לתקן את הנזק ולסגור את החור בצורה אומנותית, עד שלא ירגישו בו כלל.
הרבנית ע״ה סירבה לתקן את החור, באומרה: ׳אינני רוצה להעביר מן הבית את כבודה של השבת! אדרבה, אני מעוניינת שכל הנכנסים הביתה יראו שאנחנו מוקירים את השבת ושומרים על הלכותיה בקפדנות רבה. זה הוא הכבוד שלנו, שאנחנו מתכבדים בחור שנוצר על ידי שלא כיבינו את הנרות׳!
כמו כן, לא רצתה לעסוק בשבת בשום דבר־חולין. היא ישבה וסיפרה סיפורי צדיקים, למדה חומש ורש"י, ו"צאינה וראינה".
שלוש סעודות עם חלה ומים…
אני רוצה לספר מעשה נוסף בעניין השבת.
במשך תקופה ארוכה מאוד שבתנו מדי שבת בחולון, ואמרנו שם שיעורי תורה. היה זה עוד בטרם הוקמה רמת אלחנן, ורעייתי ע״ה היתה טורחת רבות לקראת השבת, ואורזת הכל, כדי שנוכל לקחת עמנו את המזון שהכינה לשבת.
פעם התארחנו אצל משפחה נכבדה. והנה, ראש המשפחה שכח לנתק את הנורה במקרר, ואנחנו לא ידענו זאת. ביום ששי הכנסנו את כל האוכל למקרר, ובתחילת השבת, כשבעל- הבית פתח את דלת המקרר, הבחינה רעיייתי שהנורה נדלקה. בעל-הבית נבהל, ומרוב בלבול ניתק את המנורה בשבת! משכך, אמרה אז רעייתי שאנחנו לא נאכל מאומה מכל המאכלים שהנחנו במקרר. למזלנו, החלות נשארו בחוץ, וגם מים אפשר היה להשיג בכיור…
בסעודה הראשונה, אכלנו חתיכת חלה, ושתינו מים מן הברז, אנחנו וכל הילדים. בסעודה השנייה, בשבת בבוקר, אכלנו חלה ושתינו מים. וכך גם בסעודה שלישית חלה ומים…
היא הסבירה לילדים בשפה יפה, שכל מה שקורה בעולם הוא נסיון לאדם, וכדי לעמוד בניסיון זה אנחנו זקוקים לזכויות, ולא כל אחד זוכה לכך.
במשך כמה שבועות לאחר מקרה זה, היתה רעייתי ע״ה מספרת לכולם על ׳השבת המיוחדת ההיא, "מענגת-התפנוקים", שלא היתה לנו מעולם׳…
והנה, לאחר שבעל-הבית ניתק את הנורה מהמקרר, ייתכן שהיה מותר להוציא משם את המאכלים; אולם בכל זאת, כדי להוקיר את השבת ולהראות שאנו לא רוצים ליהנות בשום אופן מחילול שבת, החליטה לנהוג כך. ולכן התבטאה אחר ־כך ואמרה שהיתה זו השבת היפה ביותר בחייה. 'מעדני-מלכים' שכאלה, כמו מים וחלה, לה ולמשפחתה, לא טעמה מעולם…
אשת חיל מי ימצא
אחד הסימפטומים המקבע במהלך השבת את האווירה הטובה בבית, הוא היחסים הלבביים בין הבעל לאשה, כיון שבששת ימי המעשה כולנו עסוקים, הרי שבאמצע השבוע הדבר אולי לא ניכר כל-כך. התגובות הנינוחות בין ההורים, ובינם לילדיהם, המחמאות הניתנות מכל צד, משפיעים מאוד על כל בני הבית.
מרן המשגיח הגה״צ רבי אליהו לאפיאן זצוק״ל סיפר, שכאשר למד ב'קלם' התפעל מאוד מכוח העמידה של אשת מרן הסבא מקלם זצוק״ל, שכן הרבנית היתה גם המפרנסת של הבית, גם גידלה את הילדים וכל נטל המשפחה נפל עליה. לא פעם חשבתי, אמר מרן זצוק״ל, שהכוח שלה מגיע מכך שבעלה, רבי שמחה זיסל, נמנה על אחד מגדולי הדור. עד שפעם אחת התארחתי על שולחנם בליל שבת, וראיתי שלאחר ברכת ׳המוציא׳ אומר רבי שמחה זיסל לרעייתו: "אמנם על החלה הזו שאפית בעצמך, ברכתי ׳המוציא׳, אבל אני חושב שהייתי צריך לברך עליה ׳בורא מיני מזונות׳, כי טעמה טעים כל-כך כמו עוגה"… ופניה של הרבנית זרחו.
מאז הבנתי, המשיך רבי אליהו לאפיאן, מה הדבר שנותן לרבנית את הכוח. השכלתי להבין שרק בזכות הכבוד וההערכה שנתן לה בעלה הגדול, הצליחה לעמוד בכל המשימות הקשות ולהגיע לאן שהגיעה!
בליל שבת אחד, סיפר הגאון הגדול ר"י זילברשטיין, הזדמנתי לביתו של גיסי מרן שר התורה שליט״א, והיה זה בטרם החלו את סעודת השבת. מרן ישב ולמד, והמתין שבני הבית יתכנסו לסעודה.
והנה נכנסת הרבנית ע״ה לחדר ובידיה שתי חלות חמות מעשה ידיה, שהדיפו ריח נפלא, והיא מגישה אותן לבעלה. מרן שליט״א אחז בחלות, הביט אל נכדו היושב לצידו, ואמר לו במלוא ההתפעלות, ובחיוך: ׳האם סבתא אפתה את החלות עכשיו׳?…
הרבנית ראתה ושמעה את הנחת שיש לבעלה מהחלות, והתמלאה אף היא באושר, וחיוך נרחב היה נסוך על פניה. כל המסובים הרגישו את הכרת-הטוב של מרן שליט״א לרעייתו, ומרן הגר״ח ניגש לערוך את הקידוש.
איך מחמיאים על צ'ולנט שרוף?
הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצ"ל, ראש ישיבת באר יעקב, שלשמו ולזכרו תאוות נפש, היה מיוחד בנתינת מחמאות לאשתו הרבנית ע״ה – שזה עתה מלאו שלושים לפטירתה. בני הבית ידעו שבכל סעודה הוא יודע כיצד לשבח אותה, על הצד הטוב ביותר, ולקלוע בדיוק לדבר הנכון שהיא רוצה לשמוע.
פעם, בסעודת הבוקר של יום השבת, התברר שהצ׳ולנט שהכינה הרבנית נשרף כולו. כל בני הבית היו אפוא דרוכים על־מנת לשמוע מה יאמר עכשיו ראש הישיבה לרעייתו, וכיצד ישבח אותה על הצ׳ולנט שהכינה…
והנה היא מגישה את המאכל השרוף, וכולם מביטים בבעל הבית, הטועם מהצ׳ולנט, ופונה אל רעייתו בחיוך ואומר: ׳אה רבעצין, זיבורית דידך – כעידית דעלמא׳ — (הזיבורית שלך, דהיינו המאכל הלא־טוב שלך, שווה כמו המאכל המשובח ביותר בעולם. מקורו של הביטוי בסוגיא במסכת בבא קמא).
ממעשה זה נוכל ללמוד גם שאי-אפשר לתת סתם מחמאה, בלי לחשוב תחילה מה אומרים. מלבד העובדה שהאשה מרגישה שהדברים לא נאמרו ברצינות, יש מקרים שצריך באמת להשקיע בכך מחשבה־רבתי. הרי כל אחד ראה שהצ׳ולנט נשרף, וכל אחד גם הבין שהפעם אי-אפשר לומר שהצ׳ולנט טעים… גם רבי משה־שמואל ידע את זה, ולמרות הכול ידע גם כיצד להחמיא לרעייתו על המאכל השרוף…
בזכות זמירות השבת
בהלווייתו של ראש ישיבת כפר חסידים, הגאון רבי דוד יצחק מן זצוק״ל, שמענו פרט חשוב, המלמד על סוד-ההצלחה בגידול ילדים. הדברים הושמעו בהספדו של הגאון רבי משה מרדכי פרבשטיין שליט״א, ראש ישיבת חברון. האפיזודה שסופרה ע״י הגרמ"מ היא קצרה מאוד, אבל יש בה לקח עצום, והיא נסובה אודות הצלחתו בגידול-הילדים של הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצוק״ל, אביו של רבי דוד-יצחק.
כידוע, זכה הגאון הגדול ר"מ מן זצוק״ל להעמיד דור של מרביצי תורה ויראה, וילדיו נעשו לחתניהם של גדולי הדור הידועים, וצמחו בעצמם לראשי ישיבות מן המפורסמים ביותר. שמעתי, סיפר ראש ישיבת חברון, שחותנו של הגאון הגדול רבי מרדכי מן, הלא הוא הגה״צ רבי הלל ויטקינד זצוק״ל, התארח פעם בשבת אצל חתנו, והתפעל מאוד מכך שרבי מרדכי מאריך בזמירות השבת שלו, ומנעים את האווירה על כל בני הבית.
כמו-כן הבחין רבי הלל שחתנו שר ומזמר בדבקות רבה את המלים ׳ויזכו לראות בנים ובני-בנים עוסקים בתורה ובמצוות׳, וחוזר על כך כמה וכמה פעמים, ברגש רב.
ויש לציין את מה שהוסיף לנו יבלח״ט הגאון רבי משה מן שליט״א, שכאשר אביו רבי מרדכי זצ״ל היה שר בדבקות את המלים ׳ויזכו לראות בנים ובני-בנים עוסקים בתורה ובמצוות׳, והאמא, הרבנית מן ע״ה היתה במטבח, הרי כשהיתה שומעת את בעלה מזמר את המלים הללו, היא היתה ממהרת להגיע אל השולחן, ומצטרפת אל אבא בשירתו.
ואנחנו, הילדים, כשראינו את המעמד הזה, והבנו שהצטרפותה של אמא לשירה נועדה ליצור הרמוניה חינוכית בבית, כדי שנראה שאכן גם אבא וגם אמא מעוניינים שנגדל ל׳עוסקים בתורה ובמצוות׳ – לא יכולנו שלא להפנים את המסר הזה, והדברים נחקקו עמוק-עמוק בלבנו, עד שבאמת השמחה בלימוד התורה הפכה לחלק בלתי-נפרד מאתנו.
(מ. סופר, מוסף 'שבת קודש')