"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע" (בראשית כ"ח, י')
מסופר, כי כאשר הפליג באניה לארץ הקודש, נשבו רוחות-ים עזות על הסיפון, ורבנו קשר את כיפתו לצדעיו בשרוכים מאולתרים, בכדי שלא תעוף בסערת הרוח. פנה אליו אחד מן הנוסעים, והביע דעתו שאין זה לכבודו של הרבי. השיבו רבינו במתק פיו: "ב' אפשרויות עומדות בפני: או שהנני מצמיד בכפות ידי את הכיפה לראשי כל העת – ואז תהא מחשבתי טרודה בשמירת הכיפה, ולא אוכל לפנות מחשבתי לדבקות בבורא ללא הרף, או שהנני מפקיד את שמירת הכיפה לשרוכים אלו, ואזי מתפנית מחשבתי להיות דבוק בה'. עדיף לחשוב על הקב"ה מאשר לחשוב רק על הכיפה"…
"את זו ממש לימד לנו זקני זי"ע בעצם הליכותיו", מתלהט נכחנו הרבי שליט"א ביקוד. "זקני הקדוש הורה לנו שהעשייה לטובת יהודי, היא היא הדרגה הנעלה של קיום רצון הבורא ללא שיור, וזו אכן היה כל ייעודו".
"זכורני מעשה", מספר הרבי בחן שהוצק בשפתותיו, "שזקני הגיע לבקר במעון מחותנו מרן הגאון האדיר רבי שלמה זלמן אוירבעך זצ"ל (הגאון רבי מרדכי בהגרש"ז – הינו חתן חתנו של רבינו), ובתום הביקור הזמינו מונית עבור זקני, ושניהם יצאו החוצה להמתין לבוא הרכב. דקות ארוכות נקפו, והרכב בושש מלבוא. קשר אלחוטי לא היה אז, לא ידעו כמה זמן עוד תארך ההמתנה, והגרש"ז הורה לבנו להוציא כיסא מן הבית עבור הרבי.
"הכיסא הובא אך זקני מיאן להתיישב עליו. החל הגרש"ז להפציר בו, וזקני נענה בהתבטאות מרטיטה: 'כל ימי הנני מתבונן ש'דע מה למעלה ממך – עין רואה', ולא עשיתי מעשה טרם התבוננתי כיצד יביטו על כך בשמים, האם יעלה לרצון לפני השי"ת או חלילה להיפך. תארו לעצמכם' – המשיך זקני במתק – 'שינציחו תמונה בה נראה הרבי מקאפיטשניץ יושב לו בנחת על הכיסא, ולצדו עומד על רגליו הגאון הגדול רבי שלמה זלמן… האם יביטו על כך בחיוב?'… והיה רבי שלמה זלמן מתפעל ומתפעם, ומביע רבות את השתאותו המופלאה על הביטוי הנשגב שיצא מפי זקנו, באומרו: 'יהודי שיכול להעיד על עצמו, שמימיו לא עשה מעשה בלי התבוננות כיצד יביטו עליו בשמיים!'"
"זקני זי"ע היה פשטן מאין כמוהו. הליכות קודשו היו בהצנע ובהשקט, כלפי חוץ הסתיר צדקותיו ולא ראו עליו מאומה. אולם אני, בתור נכד קרוב שהסתופף בצלו בבתי גוואי לפני ולפנים, זכיתי לראותו בעבודה העילאית והרוממה באין רואים", מגלה האדמו"ר שליט"א על הרזין דרזין שהתחוללו מן האסקופה ולפנים. "לעולם לא ימוש מזכרוני מחזה-הוד זה", פותח בפנינו הרבי צוהר לסערת ליבו.
דוק של געגוע נמתח על עיני הרבי מקאפיטשניץ שליט"א, בהפליגו בשערפיו יובל שנים אחורנית, אל הקודש פנימה, בד' אמותיו של זקנו הגדול זי"ע, במעון קודשו אשר באמריקה: "היה זה בערבי שבתות, בהתכוננו בסילודין לקבל פני שבת המלכה. תוארו היה נורא הוד, וכמובן – בעבודת ההכנה בה היה כלול סדר מיוחד של נתינת צדקה.
"ארון מיוחד נתבצר בחדר משכיתו, שם היו סדורים עשרות רבות של קופסאות צדקה, שורות שורות, מכל הסוגים ומכל המינים. מוסדות תורה מכל העדות, ארגוני עזרה וסעד מכל הסוגים, וכיוצא בהם. המשמש היה מכין מבעוד מועד 3 שקים(!) גדושים ב'קוואדער'ס', מטבעות של רבע דולר, והניחם על שולחנו.
"פעם אחת נשמעה מפה קודשו התבטאות נדירה אודות כוח הצדקה שלו. היה זה בעת קבלת הקהל, כאשר רבים צבאו על דלתו. חלקם באו להיפקד בדבר ישועה ורחמים ולתת 'פדיון', וחלקם באו כדי להיות מן המקבלים… ידוע ידעו שהרבי מקאפיטשניץ אינו משיב ריקם פני שום יהודי. הדלת נפתחה, וזקני סקר בסריקה אחת מי הם הבאים. בעינו החדה, קלט מי הם מבקשי הנדבה שבאו כדי לבקש צדקה, ופקד להכניס אותם תחילה. בחוץ המתין יהודי בעל-יכולת, אמתחת ממונו בידו, וסבלנותו פקעה. הוא הגיע הנה בכדי להזכיר עצמו לישועה, בזרועו לפות 'פדיון' נכבד, ואילו הרבי פוסח עליו ומבכר תחילה את מקבצי הנדבות…
"ברוב כאבו לא עצר בנפשו, ובהיכנסו שטח את תמיהתו בפני זקני זי"ע. האיר לו זקני פניו, ובכדי להפיס דעתו גילה לו טפח מצפונות לבו ונענה לו בענוותנותו: 'וכי מי אני ומה חיי, שאוכל לפעול ישועות למבקשי פני? אין כוחי אלא בכך שאני מקדים תחילה נתינת צדקה לאביוני עמך בית ישראל, בכוח חלוקת ה'פדיונות' לצדקה יש כוח לפעול ישועות, ובכוחי זה הנני הולך להושיע את ישראל!", והרי כך היה שגור על פיו: "בכדי להיות 'מצמיח ישועות' – נדרש תחילה להיות 'זורע צדקות'"…
"ההתבטלות המופלגת אליו חצתה גבולות וימים, וקשת רחבה של גדול הדור הקודם נכנעו אליו ודבקו בו, באופן מופלא עד מאוד. מופלגת היא התבטאותו של מורי ורבי הגאון ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל מפוניבז', שאמר כי היו לו שני רביים, האחד הגה"ק בעל ה'חפץ חיים' זי"ע, ואחריו הרבי מקאפיטשניץ! כיוצא בזה התבטא בסגנונות נוספים, אשר חוט-השני השזור בכולם היא התבטלותו המופלאה אל זקני כתלמיד לרב ממש. זכורני, ששהיתי לצידו של זקני באחד מערבי השבתות בימי החורף, והנה מגיע טלפון מהגרי"ש כהנמן, שהוא נחת כעת על אדמת ארה"ב לצורכי ישיבתו, והוא מתקשר מבית-הנתיבות להודיע לרבינו שהוא מגיע עתה לחלות פניו ולקבל ברכתו.
זקני תהה על העיתוי, וטען בפניו כי יום קצר הוא, והרי אך זה עתה הגיע הפוניבז'ער רב מטיסה ארוכה, ואין שום דחיפות להיפגש דווקא עתה. את התשובה מעבר לקו לא שמעתי- ממשיך הרבי שליט"א, אך לא חלף זמן רב ובפתח ניצב הרב כהנמן במלוא הדרו… זקני הביע שנית תמיהתו על חפזונו, והגרי"ש השיב לעומתו: "וכי היאך אפשר להיכנס אל השבת בלי לקבל 'שלום' מהרבי"… כך החזיק את זקני לרבו ממש.
"אחר שבאו בדברים נעמד הרב מפוניבז', ויצא את החדר כשהוא הולך אחורנית ופניו אל זקני, מתוך התבטלות מופלגת, כשזקני מתווכח עמו כל עת הליכתם… והחידוש הוא – מדגיש הרבי שליט"א – שלא היה אומר כן רק לחסידים המורגלים בכגון דא, אלא אף לתלמידיו וידידיו מבני ליטא, שלא היה להם שיג ושיח בסגנון ההתנהלות בין רבי לחסידים – היה חוזר תמיד על התבטלותו לזקני…
"וכבר נשאל הגאון רבי אהרון קוטלר זצ"ל ע"י אחד מבני ישיבתו, מה ראה להתבטל אל הרבי מקאפיטשניץ במידה כה מופלגת, דבר שלא הסכינו לו כלל במחוזותיהם, והשיב רבי אהרון: 'הן גאון הוא, גאון בחסד!'
"ושוב היה מעשה, שזקני נהג לנפוש מידי שנה בימות הקיץ בלייקווד, בה שוכנת ישיבתו הרמה של הרב קוטלר. רבי אהרון, בגודל הערכתו אל זקני, הורה ששני בחורים ילוו כל יום את זקני בהליכתו בנאות דשא. הצורבים הצעירים נמלאו פליאה. 'הן ביטול תורה הוא' טענו בפני ראש הישיבה. אך רבי אהרון היסה אותם ונענה: 'לא לא, מהליכותיו של הרבי מקאפיטשניץ תלמדו הרבה תורה!'. ואכן הערצתו של רבי אהרון קוטלר לרבנו הייתה לאין שיעור וגבול", מציין הרבי שליט"א. "הוא התבטא אודותיו בדברים מופלגים עד מאוד. בישיבות מועצת גדולי התורה ביקש תמיד לישב לצדו, ברצותו לשמוע דעת תורה בטהרתה.
"כשאמר 'רבי' סתם – התכוון לזקני זי"ע. כך אמר לי בנו הגאון רבי שניאור זצ"ל", מוסיף הרבי. "סיפר לי רבי שניאור, שכשאביו חלה והוכנס לחדר ניתוחים, פנה לנכדיו שהקיפו את מיטתו ושאלם אם הזכירו ל'רבי'. אלו שעמדו שם לא ידעו אל מי נסבו דבריו, ואחד ההין ושאל: 'מי הוא זה הרבי?'. 'וואס הייסט', נזדעק לעומתם רבי אהרון, 'דער רבי, דער קאפיטשניצער רבי'"…
"כל אימת שיצא רבי אהרון לנסיעה בגולה, הקדים לבקש את ברכת קודשו של זקני. אירע פעם שהשעה נתאחרה, ומקורביו חששו שאם ייסעו דרך זקני יחמיצו את שעת הטיסה. המה ניסו להניאו ולנסוע היישר לשדה התעופה, אך רבי אהרון הבהיר נחרצות: 'בלי ברכה מהקאפיטשניצער רבי איני נוסע!'.
"לא הועיל מאומה והוכרחו לנסוע דרך מעונו של זקני, ומאן דהוא כבר דאג להודיע על הביקור הדחוק, וזקני הזדרז ויצא החוצה לברכו תיכף בואו, כדי שלא יאלץ לסור אל הבית ולהאריך את שהותו.
"זאת סיפר לי רבי שניאור, ולימים נודע לי חלק נוסף בסיפור. הגאון רבי עמרם זק"ס נכח אף הוא במקום, והוא העיד שאחר שרכבו של רבי אהרון התרחק, פרץ זקני בבכי תמרורים. 'מה מצא בי רבי אהרון שכה טרח לקבל ברכתי?', התמוגג בדמע ברוב ענוות קודשו… המה ראו את מסירות נפשו של זקני", מסביר האדמו"ר בשיחו-הערב, "גדולי הדור הכירו במסירות נפשו לתורה, להשי"ת ולכבוד שמיים, והמה ידעו להעריך את רום גדולתו!".
(מתוך המבשר תורני תשע"ז, מנחם מענדיל רוזנבוים)