מדוע הדחת כלי הלישה ביו"ט תיעשה רק ע"י גוי? • כיצד ההנהגה הטובה בזה כאשר אין לפניו גוי שידיח את הכלים? • מה נהגו אנשי מעשה בעניין שולחנות הלישה של המצות? • ומדוע צריכים עובדי המאפייה להיזהר שלא יתערבו אחד עם השני? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תנ"ט סעיף ד' ברמ"א עד סוף הסימן במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה
אומר הרמ"א, ביו"ט מותר להדיח את כלי הלישה מפירורי הבצק שעליהם, ע"י גוי, ומבאר המ"ב, שאסור מדרבנן להדיח את כלי הלישה ביו"ט, כיוון שאין לזה צורך ביו"ט, שהרי הוא כבר גמר ללוש, והוא רוצה להדיח אותם לצורך אחר יו"ט, ואסור להכין מיו"ט ליום חול, וההיתר ע"י גוי הוא, כיוון שאמירה לנכרי, שבות, והדחת כלי הלישה אסורה משום שבות, ושבות דשבות לצורך מצוה, מותר.
אם אין לפניו גוי שיוכל להדיח לו את כלי הלישה, יקח את הכלים, ויטיל אותם לתוך מים צוננים, והם מונעים מהבצק להחמיץ, וכן יכול לאפות את הבצק שע"ג כלי הלישה, כדי שלא יחמיץ, ואומר המ"ב, שיאפה אבל לא יאכל את הבצק הזה, כיוון שחוששים שמא הבצק לא יאפה היטב, ומביא המ"ב, שהאחרונים מפקפקים בעצה הזאת, כיוון שאסור לאכול את הבצק שע"ג כלי הלישה לאחר האפייה, וגם אין כוונתו לאכול את אותו בצק, וא"כ זו אפייה שלא לצורך, ולכן העצה הטובה בזה היא, שיבטל את החמץ לפני שיחמיץ, והביטול חל (ואע"פ שביטול ביו"ט לא חל, זה הכל ביטול של חמץ, אבל לא לבצק שעדיין לא החמיץ) או שיתן את הכלים במתנה לגוי, וממילא הבצק שהחמיץ, הוא לא של היהודי.
אומר הרמ"א עוד, כל הסיבה שאסור להדיח ע"י יהודי היא, כיוון שזו הדחה שאינה לצורך יו"ט, אבל אם אפשר להשתמש בעריבות להניח בתוכם, א"כ ההדחה היא לצורך יו"ט, ומותר גם ע"י יהודי.
צריך להיזהר שלא יהיו סדקים בעריבות שלשים בהם, כיוון שאם יש בהם סדקים, הבצק יכנס לתוכם, ואח"כ הוא לא יוכל לנקות את הסדקים היטב, והבצק שנכנס שם, יחמיץ את העיסה שהוא לש אח"כ, ומוסיף המ"ב, גם במרדה שרודים בו את המצות, יזהר שלא יהיה בו סדק או חריץ, וכן הדף שעליו עורכים ומגלגלים את המצות, שלא יהיו בו סדקים או חריצים, ואם יש בהם נקבים, צריך לסתום אותם, ויש כאלה אנשים, שמהסיבה הזאת עורכים על הסדין, כדי שהסדין יפריד בין הבצק לבין החריצים שע"ג הדף, אבל גם על הסדין זה לא טוב, כי הבצק נכנס בנקבי האריגה, אא"כ מחליף אותם כל שיעור מיל, ולהפוך אותם לצד השני, אינו מועיל, ולכן יותר טוב לערוך על דף חלק, ואנשי מעשה נוהגים, לצפות את השולחנות בטס של מתכות חלק, ולמנוע מצב שלשים ע"ג מקום שיש בו סדקים וחריצים שהבצק נכנס בהם.
לא יתן את העריבה שלשים בתוכה על כר או כסת, כיוון שהם מחממים את העריבה, ומחמיצים את הבצק, אבל של עור, מותר, ואומר המ"ב, שטוב להיזהר, שלא להעמיד את העריבה גם על בגד צמר, ולא רק על כסת של צמר, ובדיעבד, גם אם העמיד את העריבה ע"ג כר או כסת של צמר, העיסה לא נאסרת.
אם עבר ולש תחת השמש, הפת מותרת, ואומר המ"ב, אפילו לש במזיד, הפת מותרת, וכן אם לש ליד התנור, אבל אם הבצק שעמד בחמה או הבצק שעמד ליד התנור, התחמם, מסקנת האחרונים לאסור אותו באכילה.
אם העיסה רכה, לא יוסיף בה קמח, כיוון שהקמח שהוא מוסיף, לא נילוש יפה, ונשאר מעט בעין בתוך העיסה, ושמא הקמח הזה לא יאפה טוב, וחוששים שמא הקמח ייפול מרק בקערה ויחמיץ, והעצה בזה היא, שיעשה עיסה קטנה עם הרבה קמח ומעט מים, ומערב אותה עם העיסה הרכה שיש בה הרבה מים ומעט קמח, וכך הם מאזנים אחד את השני.
אומר המ"ב, כתבו האחרונים, שאדם אחד יעשה את העיסה הקשה והשני ילוש את הרכה, כיוון שאדם אחד לא יכול ללוש שתי עיסות יחד, ומ"מ אם עשה אדם אחד את שתי העיסות, אין לאסור, ואם אין לו אפשרות לעשות עיסה קשה, אלא רק להוסיף קמח על העיסה הרכה, אין בזה איסור, אבל יזהר שלא יתן את אותם המצות בדבר לח, ומ"מ אם המצות האלו נפלו לתוך התבשיל, הסכימו האחרונים להתיר, כיוון שלא ידוע בוודאות שנשאר בעיסה קמח בעין, ואפילו אם נשאר קמח, אולי הוא נאפה טוב.
כתבו האחרונים, יש להיזהר, לגרור את הפירורים מעל השולחן אחרי כל עיסה.
עוד אומר הרמ"א, שירחיק את המצות מהקמח, כיוון שהקמח עלול להידבק במצה, ועלול להחמיץ ע"ג העיסה, ואומר המ"ב, שלכן המודד קמח במאפייה, לא יתקרב אל העיסות, עד שינקה את מלבושיו מהקמח, וידיח ידיו שמא ידבק קמח בעיסה, וכן צריך להיזהר, שהמודד קמח לא יתן מים לתוך העריבה, שמא ידבק רטיבות המים על ידיו, וכן הנותן מים, לא יהיה מודד את הקמח, אלא כל אחד יהיה על משמרתו, ולא יתערבו כל אחד עם מלאכתו של השני.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א