כלל גדול הוא בטבעו של עולם: אחריות על כל דבר בעולם לא יכולה להיות על שני אנשים, אלא רק על אחד. מי שצריך לקחת אחריות על מצוותיו של נער מעל גיל מצוות, הוא לא אחר מאשר הנער בכבודו ובעצמו, כמבואר בספרי הפוסקים: "מי שנעשה בנו בר מצוה יברך ברוך אתה ה'… שפטרני מענשו של זה" (רמ"א, או"ח רכה, ב).
– "פירוש, דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה, ועכשיו כשנעשה איש מחויב הוא להתחזק בעצמו למצות השם יתברך" (משנה-ברורה ס"ק ז).
– "מנוסח הברכה שאומר מעונשו של 'זה', מוכח שצריך לאומרה בפני הבן, והטעם הוא כדי לעורר את הבן שידע שמכאן ואילך יזהר בנפשו לילך בדרך טובים, כי אחריות האב נסתלקה מעליו (שו"ת יד יצחק ח"ג, סי' ש"ג ד"ה ומה).
– "ואחר שהגיע הבן לענשין, חייב האב לברך על שפטר מעונשו של זה, ושוב לא יטפל עמו כל כך, כדי שלא יסמוך עליו הבן, ויראה להיות איש זהיר במעשיו בפני עצמו . ובזה יש ללמוד משכוי בינה, כי התרנגולת מתחילה מגדלת את אפרוחיה ולוקחת מפיה ונותנת לפניהם, וכשנתגדלו קצת, היא מנקרת את עיניהם אם יבואו אצלה!" (ספר החיים, לרבי חיים בן בצלאל זצ"ל, אחי המהר"ל מפראג, ח"ב, פרק ב).
כאשר הורים יסירו אחריות מהם, היא תעבור מעצמה לילד.
ברם, נקודת הקושי היא, בשלב בו ההורים הסירו את אחריות מהם, ועדיין לא רואים שהבן ממהר לקחת אותה… ואז הם נכנסים ללחץ, ומחזירים את שרביט האחריות לידיהם, ושוב רואים בצער כי הנער מצידו מתנער מכל אחריות. אולם אם יתאזרו בסבלנות, ויבינו שזהו תהליך שלוקח זמן מה, עד שהילד 'נושם' את תחושת האחריות הפרטית שלו, אזי ימתינו מן הצד לתקופה מסוימת, ואחר כך יופתעו לראות ניצני לקיחת אחריות אצל הילד.
וראיתי זאת בפירוש באחד המקרים בו היה נער מתמודד שהיה קם בשעות מאוחרות, וההורים ניסו 'לעזור' לו להשכים, ללא הצלחה. רק כשההורים קיבלו הדרכה להוריד אחריות ממנו לגמרי, אזי הנער עצמו התחיל לומר שבעצם מפריע לו שהוא קם מאוחר, ובמשך הזמן אף עשה פעולות שונות כדי לעזור לעצמו לקום בשעה סבירה.
אחת התועליות הגדולות הנובעות מאימוץ הגישה שלנו, שבה אנחנו משאירים את הבחירה הרוחנית לילד, ורק מזכירים לו בעדינות מדי פעם – הוא השלום בבית.
א. שלום עם הילדים – כל כך הרבה ויכוחים ועימותים עם הילדים נחסכים, כל כך הרבה מריבות מיותרות נעלמות מחלל הבית. הורים חוזרים לחייך לילדים, הילדים חוזרים לאהוב את ההורים. פשוט נהיה נעים לחיות בבית. וכמובן שיש לכך השפעה רוחנית חיובית של הילד, כי הבית מייצג עבורו את היהדות, וכשהבית נחמד אליו, בעצם גם היהדות נחמדה אליו.
יתירה מכך, בדורנו שכיח מאד שהורים עסוקים כל כך בהשגחה רוחנית על ילדיהם, עד שהם בעצם מזניחים את התפקיד הראשוני שלהם, "להיות הורים!", האמורים לספק לילד את צרכיו השונים ובעיקר את הצרכים הנפשיים. וכפי שכתבה אם אחת שהשתתפה בסדנא שמסרתי בנושא 'חינוך מתבגרים', כי אחד הלקחים העיקריים שלקחה מהקורס הוא: "להתמקד בתפקיד שלי כאמא ולא כמשגיחת כשרות!…".
ב. שלום בין ההורים – יש לכך השפעה חיובית על שלום הבית בין ההורים עצמם. כי מטבעו של עולם, כמעט כל עימות עם הילד, גורם למתח פנימי בין ההורים. ברם כאשר מפסיקים לריב עם הילד על נושאים רוחניים, יורד המתח הזה גם בין ההורים.
ג. והכי חשוב – שלום בין ההורה לבין עצמו. הגישה הזו מביאה לרגיעה פנימית, מורידה מתחים ולחצים מן החיים, ובחלק מהמקרים היא פשוט סם בריאות עבור ההורה. כי כל עוד הוא בלחץ, שרוי במעקב תמידי אחרי הילד, ולוקח ללב כל בחירה שגויה שלו, ההורה פשוט נכנס לחיים לחוצים, שהם לא בריאים לגוף ולנפש. כידוע, כמעט כל מחלה בעולם, יכולה להתפתח או להחמיר בעקבות חיים לחוצים של האדם. כמה פעמים לאחר שלימדתי את ההורים נושא זה, הם חזרו אלי וסיפרו שחזר להם הטעם בחייהם שלהם.
ומעל לכל, יש סיבה אחת מצוינת, שאיש אינו יכול לעמוד בפניה – כי זה עובד, רבותי, ועובד מצוין! צאו ובדקו זאת בכל מקום שתרצו; אצל ילדיכם, ילדי בני משפחתכם, חברים שכנים וידידים – ככל שיש פחות כפייה, יש בסופו של דבר יותר הצלחה בתורה ויראת שמים. כפי שהתבטא הגאון רבי יהודא שפירא זצ"ל, מראשי כולל חזון איש: "אלו שויתרו לילדיהם – הצליחו בחינוך, ואלו ש'החזיקו אותם קצר' – לא הצליחו!" (מפתח החינוך ח"א עמ' נט, לרבי עמוס גרין שליט"א).
סיפר הרה"ג ר' יהודה גרינוולד שליט"א – תלמיד חכם מובהק ובעל תשובה ותיק – על תחילת דרכו בחינוך ילדיו: "אני יכול לספר מנסיוני, כי כאשר בני החל להתפלל בבית הכנסת, הייתי מודאג מאד. ראיתי אותו יושב ובוהה באויר, כשהסידור מונח לפניו. מפעם לפעם הייתי מעיר לו, לעתים בחוסר סבלנות ובכעס. היו ימים שכל התפילה עברה עלי במחשבות, 'מה עושים איתו? מדוע אינו מתפלל כראוי?', והחששות מפני העתיד לא נתנו לי מנוח.
"לאחר מכן התחלתי להסתכל סביבי. התבוננתי בילדים המתפללים ותגובת הוריהם. נתתי עיני בתלמידי החכמים, שתוצאות החינוך הטוב שלהם ניכרות בילדיהם. מימיני ישב ראש ישיבה והתפלל, כשלידו יושב בנו בן התשע ובוהה. מפעם לפעם הוריד הילד את עיניו לסידור ומלמל כמה מילים, קם מכסאו, הסתכל לכל עבר וחזר לומר כמה מילים. אביו ישב לידו והתפלל, כמעט ללא כל שימת לב לבן. בחנתי תלמידי חכמים חשובים אחרים, וגיליתי תמונה דומה.
"לעומת זאת, מצאתי אצל אברכים בינוניים, תגובות עצבניות כלפי הילדים והערות ללא גבול, כאשר ניכר כי הילדים אינם מקשיבים ועושים ככל העולה על רוחם. לקח לי זמן להבין" – מסכם הרב גרינוולד – "כי אינני יכול לצפות מבני בן השבע שיתפלל כמו איש מבוגר, וכי כל תפקידי כרגע הוא להרגילו לבוא בקביעות לתפילה ולהתפלל כפי יכולתו. כמו כן עלי להשתדל להוות דוגמא חיובית עבורו, בתפילתי ובהתנהגותי בבית הכנסת ולדאוג לכך שנתפלל במקום שבו מתפללים ברצינות. כמובן שעלי למנוע מבני מעשים חריגים, שלא יסתובב סתם בבית הכנסת ושלא יפריע בתפילה. בצורה כזו, מרגילים את הילד להתפלל וברבות השנים הוא יפנים את הדוגמא האישית של האב ואת האווירה הרצינית בבית הכנסת, ויתפלל כראוי (לדעת בארץ דרכך עמ' 283).
העצה הזו פרקטית ומעשית, ואינה דורשת כל הכנה. ניתן ליישמה החל מהיום, כבר מהרגע. פשוט לא לכפות את הילד לשום דבר שבקדושה, בין אם מדובר בתפילה, ברכות, זימון, נטילת ילדים, הנחת תפילין, לבישת ציצית, קידוש בשבת, תקיעת שופר, נטילת לולב, לימוד תורה [לא כולל חובות בסיסיות של הת"ת או הישיבה, שהוא מחויב כלפי המסגרת] או כל מצוה אחרת – אין להכריח, אין לצעוק, אסור להעניש, לא לומר ביקורת, או לכעוס. רק להזכיר פעם אחת, ולכל היותר פעמיים, ואף זאת רק בטון נעים, ובלי קורטוב של לחץ.
כמו כן אם הוא מקיים את המצוות, אך באופן מרושל או חלקי, ואנחנו ממש להוטים להסביר לו ש'ככה לא מקיימים את המצוה', או רק להראות לו מה שכתוב במשנה-ברורה סעיף פלוני, או רק לייעץ לו עצה טובה ש"אם אתה כבר טורח לקיים, לפחות תקיים כהוגן" – בדרך כלל זה לא כדאי ולא מומלץ. התזכורות והנדנודים האלו בהחלט יוצרות תחושה של לחץ, והלחץ הוא רעל מסוכן לילדינו. זה כל הענין.
(מתוך קובץ 'דרישה וחקירה')
2/432
ככל שיש פחות כפיה, יש בסופו של דבר יותר הצלחה. וכפי שהתבטא הגאון רבי יהודא שפירא זצ"ל מראשי כולל 'חזון איש': "אלו שוויתרו לילדיהם, הצליחו בחינוך, ואלו ש'החזיקו אותם קצר' – לא הצליחו!"
מאמר חשוב מאוד – האיר את עיניי – תודה רבה וחג שמח