השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
מה הצד לומר שהנפקד צריך לדאוג למץ של המפקיד והרי אין לו שום קשר עם החמץ הזה? • האם אפשר לסמוך על כך שהמפקיד מכר את החמץ מהמקום בו הוא נמצא? • ומה עלי לעשות בערב פסח עם חמץ של יהודי הממושכן אצלי? • שיעור הלכה מעניין במשנה ברורה חלק ה' סימן תמ"ג סעיף ב' במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה'
יהודי שמופקד בידיו חמץ של יהודי אחר, ומתקרב זמן איסור חמץ, עד תחילת שעה חמישית לא יעשה עם החמץ שום דבר, שהרי כפי שמבואר בסעיף א', מן התורה החמץ אסור באכילה ובהנאה כבר ביום י"ד מסוף שעה שישית ואילך, ומדרבנן חז"ל אסרו את החמץ ביום י"ד שתי שעות קודם לכן, בשעה שישית ובשעה חמישית, בשעה שישית החמץ אסור מדרבנן באכילה ובהנאה, ובשעה חמישית אסור באכילה, וזה מה שאומר השו"ע, שעד תחילת שעה חמישית, לא יגע בחמץ.
אם הגיע שעה חמישית והבעלים לא הגיע לקחת את הפיקדון, הנפקד ימכור את החמץ לגוי כדי שהבעלים של החמץ לא יפסידו את דמי החמץ, ואומר המ"ב, שבמקום כזה שהנפקד חושש שאם הוא יחכה עד ערב פסח בשעה חמישית הוא לא ימצא קונים, ימכור את החמץ קודם לכן.
אם הנפקד לא מכר את החמץ לגוי והגיע זמן האיסור, חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אם הוא לא חייב באחריותו, ומבאר המ"ב, שאע"ג שאין לנפקד שום קשר עם החמץ, בכ"ז צריך לבערו, כיוון שיש לו קשר עם הבעלים של החמץ, שהרי 'כל ישראל ערבים זה בזה', ומשום כך הוא חייב לדאוג שהבעלים של החמץ לא יעבור על איסור, טעם נוסף אומר הגר"א, שמכיוון שהחמץ בביתו והחמץ של יהודי, הוא חייב לבער את החמץ הזה, כי יש ברשותו חמץ שעוברים עליו.
המ"ב אומר חידוש נוסף, שאע"פ שיש אפשרות שהבעלים של החמץ מכר את החמץ לגוי מהמקום בו הוא נמצא, הנפקד צריך לבער את החמץ, כיוון שהאפשרות הזו היא ספק, ומצד שני יש כאן ודאי חמץ לפנינו, וודאי חמץ גובר על ספק מכירה.
אומר המ"ב, כאשר הנפקד פשע והגיע למצב הזה שלא מכר את החמץ שמופקד בידיו לגוי ולכן הוא צריך לבער את החמץ מן העולם, סובר המג"א שהוא חייב לשלם את דמי הפיקדון למפקיד, ואע"פ שהוא שומר חינם, אבל נחשב הדבר לפשיעה, ומביא שדעת רוב האחרונים, שהחיובים של שמירה לא מחייבים את השומר למכור את החמץ לגוי, אלא החיובים של השמירה מחייבים את המפקיד להחזיר את החמץ לבעלים, ורק מדין השבת אבידה הוא חייב למכור את החמץ, אבל לא מצאנו שאדם שפשע ולא השיב אבידה, שהוא חייב לשלם לבעלים את דמי האבידה, ובכ"ז אומר המ"ב, שאם החמץ ממושכן אצלו, אם הוא שרף את החמץ, הוא נושא באחריות שלו, כיוון שאם החמץ ממושכן בידיו, כל עוד והוא לא מחזיר את המשכון לבעלים, החוב נפקע, והרי כאן הוא לא החזיר את המשכון לבעלים, אא"כ הוא אנוס.
עוד אומר המ"ב, אפשר שאם החמץ ממושכן בידו והוא לא שרף אותו, מותר לו אחרי פסח לומר לבעלים, 'הרי שלך לפניך', אע"פ שהחמץ עכשיו לא שווה כלום, בכ"ז הוא מחזיר לו את הפיקדון שהופקד אצלו, ואז הבעלים צריך לשלם לו את דמי המשכון, דהיינו את ההלוואה שהוא לקח ממנו.