הרב ישראל ליוש
"וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו: וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ וַיִּבְכּוּ"
פסק הדין שיצא מבית דינו של הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל לא מצא חן בעיני קבוצת אנשים. אינשי דלא מעלי היו הם, ובסירובם לקבל את הפסק פרצו לביתו של רבי יוסף חיים, ובצעקות רמות איימו לרוצחו נפש, אך למרבה פליאתם נשאר הרב בשלוותו. קור הרוח שהפגין כלפיהם הביך מאוד את הבריונים, כעסם גבר עוד יותר, והם הגבירו את השתוללותם, סימני האיום לרצח בצבצו בעצמה מבין ריסי עיניהם המרושעות.
לפתע, בעודם צועקים ורועשים, נעמד הרב באחת, התייצב מול הפורעים בביטחון, פתח את כפתורי חולצתו, ואמר בתקיפות: "הנני מוכן ומזומן לקדש שם שמים, הא לכם ליבי, ירו בי ורצחוני, לא אזוז מהאמת כחוט השערה!".
עם כל חוצפתם, לא התכוננו הבריונים המתקיפים לצעד אמיץ שכזה, ומרוב יראתם מתעוזתו של הרב, נסוגו על לאחור ויצאו את בית הרב.
מאוחר יותר, הסביר הרב לבני ביתו את פשר התנהגותו, וכך סיפר: בעיירה 'שאדיק' שבפולין התגורר יהודי 'מוסר', אשר הפיל את חיתתו על כל יהודי העיירה, וצרות רבות הסב לכל מי שהפריע או איים על דרכו. מנצל היה את קשריו עם השלטון, ממציא בדותות ומלשין על כל מי שחשבו לשונא. לא די בכך, עוד היה דורש כבוד לעצמו, וביקש בתעוזה מגבאי בית הכנסת שיושיבו אותו בשולחן המזרח, ויכבדו אותו מידי שבוע בעליה לתורה המכובדת ביותר. הגבאים לא היססו לרגע, ומרוב פחדם מהלשנותיו, היו סרים למרותו וממלאים את מבוקשו.
לימים, הלך לעולמו רב העיירה ובמקומו נתמנה רב חדש. היטב חרה לרב החדש, בשומעו על מעשיו של ה'מוסר', וחוצפתו הרבה לדרוש בעזות עליה מכובדת, והוא החליט לעשות מעשה שישים קץ למעלליו של הנבל, ולקיים בכך את מצות 'לא תגורו מפני איש'. באחת השבתות, כאשר קרא הגבאי לאותו מוסר לעלות לתורה, דפק הרב על השולחן בחזקה וקרא בקול גדול: "מה לך ולתורה הקדושה, מה לך פה טמא ומשוקץ, המוסר ממונם ונפשם של ישראל לשלטונות?! לברך על התורה אתה רוצה?! צא מכאן טמא!".
המלשין הופתע מצעקותיו של הרב, הוא לא היה רגיל בכך שאי מי מעז להרים את קולו כלפיו. בתחילה ניסה להכות את הרב, אך המתפללים קיבלו אומץ ומנעו אותו מלמלא את זממו. כועס וזועף יצא המלשין מבית הכנסת, לא לפני ששלח אצבע מאיימת כלפי הרב והקהל, והכל הבינו שלא בזאת תסתיים הפרשה, והוא עוד ינסה לנקום בם וברבם.
לאחר תקופת מה, עשה הרב את דרכו לעבר עיירה סמוכה בלוויית שנים מתלמידיו, ולפתע מבחינים התלמידים במוסר הנלוז הדוהר על סוסו ומתקרב אליהם. פחד גדול תקף התלמידים, אך הרב נשאר שלו ושאנן. הסוס הגביר את דהירתו והגיע עד למרכבתו של הרב. המלשין קפץ ממנו בצעדי שנאה, וניגש אל הרב. התלמידים קפאו על מקומם, מה נעשה כעת? הרי הוא עלול לרצוח את הרב לעינינו, ואין לאל ידינו להושיע!
להפתעתם הרבה לא כך היה, המוסר התכופף אל הרב בהכנעה, ואמר בתחנונים: "אנא כבוד הרב, סלח ומחל לי על כל מה שעוללתי נגדך ונגד בני הקהילה, חטאתי עוויתי ופשעתי, אני מבקש את מחילתכם, ורוצה לחזור בתשובה שלמה!" כשסיים את דבריו עלה סוסו והמשיך בדרכו.
המומים היו התלמידים מהמחזה אשר היו עדים לו, ושאלו את הרב לפשר הדבר.
"אסביר לכם", ענה הרב בשלווה, "כאשר ראיתי את המלשין דוהר לכיווננו נזכרתי בפסוק 'כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם', ומיד התחלתי להרהר ולהפך בזכותו של אותו ברנש, חשבתי כמה אומלל הוא, וכמה מן הראוי לרחם עליו על אשר הגיע למעשים שפלים כל כך. בודאי לא ברעתו הגיע למצב זה, אולי חינוך קלוקל שקיבל בצעירותו, או מצב נפשי קשה הם שהביאוהו אל התהום, וכך", המשיך הרב לספר, "היפכתי בזכותו, עד שהתעוררו בליבי רחמים גדולים כלפיו, ומחשבות השנאה והטינה נעקרו ממני לגמרי. ואכן כדברי הפסוק, גם בלבו נכנסו מחשבות חדשות והרהורי חרטה: 'אולי הרב צודק, הרי המעשים שעשיתי באמת לא היו ראויים, דרכו של הרב ודאי היתה מתוך כוונה טהורה ולשם שמיים', ומתוך מחשבות אלו נתרכך לבו, ושנאתו הפכה לאהבה ולבקשת סליחה".
משגמר רבי יוסף חיים את סיפורו, אמר: "כדברים האלה הרהרתי גם אני בשעה שעמדו מולי הבריונים ואגרופיהם מונפים. רעיון זה למדתי מהרב של שאדיק".
"אך", המשיך רבי יוסף חיים את דבריו, "מצאתי לכך גם מקור בתורה. כאשר באו המלאכים אל יעקב, הם סיפרו לו: 'באנו אל אחיך אל עשו, שהיית אומר אחי הוא, אבל נוהג עמך כעשו הרשע, עודנו בשנאתו'. ובהמשך הפסוקים כתוב 'וישא יעקב עיניו וירא והנה עשו בא לקראתו וארבע מאות איש עמו… וישתחו ארצה שבע פעמים עד גשתו עד אחיו, וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צוארו וישקהו ויבכו', כאשר ראה יעקב שהסכנה מתקרבת, נקט גם הוא באותו תכסיס, הוא השתחווה וכפה את מחשבתו, והחל לחשוב בזכותו של עשו, 'עד אחיו' – עד שנהיה כאחיו ממש. על ידי המחשבות הטובות שחשב עליו נתעוררה בו האחוה, עד שגרם לעשיו לרוץ לקראתו ולחבקו.
זהו שכתב רש"י בשם המדרש: 'אמר רבי שמעון בר יוחאי, הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב, אלא שנכמרו רחמיו באותה שעה, ונשקו בכל לבו'."