"זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ…" (כ', ז')
אם יש שאיפה שמאחדת את כל העם היהודי באשר הוא, הרי שזו השאיפה לגאולה השלמה. כל יהודי, בכל מקום, בכל גיל, בכל מצב ובכל עת, כוסף, מייחל ומצפה לשמוע את פעמי משיח צדקנו, להתבשר על בוא הגאולה האמיתית והשלמה. שלוש פעמים ביום בתפילות שמונה עשרה אנו שבים ומבקשים את הגאולה, ועוד אינספור תפילות אנו מוסיפים, בברכת המזון, באמירת תהלים, ובכל עת רצון, וכולן ממוקדות בבקשה אחת, בציפיה אחת: לזכות לגאולה השלימה.
אנו יודעים ומבינים כי העולם שאחרי הגאולה יהיה שונה לחלוטין מעולמנו. זהו עולם בו נראה בעיניים את יד ה' וישועותיו, לא ישא גוי אל גוי חרב, וכולנו נחיה בשקט, בשלום ובשלווה, איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הגאולה היא הזכות העילאית לחיות בעולם בו יד ה' גלויה ובהירה, כל חטא ועוון מתכפר בקרבן על המזבח, עולם מושלם בכל המובנים. אין פלא אפוא, כי כל יהודי כאמור, מצפה, מבקש ומייחל, מתי נבוא ונראה פני א-ל חי, מתי נזכה לראות בגאולתו.
אך מתברר, שבידינו הדבר, זה תלוי רק בנו. במאמץ קל יחסית בן כמה דקות בלבד, שכל כולן עונג צרוף ומזוקק, בידינו לחולל את המהפך ולהביא את הגאולה הנכספת.
את התגלית הזו חושף הגאון רבי בצלאל מקוברין זצ"ל, בספרו 'קרבן שבת' שהוציא לאור לפני למעלה מ-300 שנה. הוא מביא את מאמר רבי שמעון בר יוחאי האומר ש'אילו שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים', ומגלה פן נוסף, חדשני ומאתגר, בהסבירו כי שתי שבתות הכוונה בעצם לשבת אחת שיש בה שתיים: השבת הרגילה – המוכרת לנו, 24 השעות שביום השביעי, ותוספת השבת – אותן דקות יקרות מפז, בהן מקדימים לקבל את השבת על חשבון יום ששי, זוהי השבת השניה.
כלומר, כאשר יהודי עוצר את עיסוקיו בערב שבת ומקבל את השבת מוקדם מהשעה הדרושה – בכך הוא מקיים שבת נוספת, שבת ביום שישי. השבת הזו מצטרפת לשבת הקבועה, ויחדיו הופכים היומיים הללו לצמד חמד של שתי שבתות, המבטיחות את הגאולה השלמה, את מילוי השאיפה הגדולה ביותר של כולנו, את הגשמת החלום אליו נכספת נפשנו – לראות בביאת המשיח.
הזכות העילאית להקדים לקבל את פני השבת ולקרב את הגאולה, היא זכות שכולנו יכולים לזכות בה, עם קצת חשיבה והכנה מראש, בסידור לו"ז המשימות שלנו באופן נכון. כולנו רשאים לזכות בתענוג של קבלת השבת מתוך שמחה ורוגע, מתוך שלווה ואושר. לשבת בנינוחות מול הנרות הנדלקים, כשהבית כבר נקי ומצוחצח ותבשילי השבת מדיפים ניחוחות נעימים, ופשוט לקבל את פני השבת כקבלת פני מלכה.
מי שטעמו את הזכות והתענוג העילאיים האלה, פשוט לא יכולים להפסיק. זהו טעם שאי אפשר להעריכו עד שטועמים אותו, חוויה מרוממת שאין מילים להגדירה – צריך פשוט לחוות אותה. לצד הטעם הנפלא שברגעים הקסומים של קבלת שבת מוקדמת, המתנה הזו טומנת בחובה גם פתיחת שערי שמים, ומביאה בכנפיה שפע של אושר ועושר, ישועות והצלחות, כפי שמעידים כל מי שזכו להצטרף למשפחת 'תוספת שבת' ההולכת וגדלה.
וזה לא בכדי. כי השבת היא מקור השפע, 'לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה'. ביום השבת יורד כל השפע לעולמנו, ולכן – ככל שזוכים לעוד כמה דקות יקרות ביום השבת, ככל שלוקחים עוד מהמעדן הנפלא שנקרא יום השבת, ככל שזוכים במניות גדולות יותר בעסק הייחודי, המשפיע והריווחי ששמו יום השבת – כך זוכים ליותר שפע, ליותר אושר, ליותר פתיחת שערי שמים.
בפרשת השבוע הנוכחית, מתייצבים בני ישראל בתחתית ההר לקבל את התורה, וזוכים בעשרת הדברות מפי בורא עולם. בקולות וברקים, כשהיקום כולו עצר את נשימתו, ירד ה' על הר סיני והעניק לנו את היקרה שבמתנותיו, אותה הגדיר 'מתנה טובה יש לי בבית גנזיי ושבת שמה'. השבת היא המתנה הנפלאה שבמתנות להן זכה העם היהודי, היא תפארתו ועליה גאוותו, כפי שאנו מכנים את עצמנו בסיפוק ובאושר 'עם מקדשי שביעי'.
אנו יכולים לזכות ביותר מאותה מתנה יקרה ואהובה, כשנקבל על עצמנו תוספת שבת, להקדים לקבל את השבת דקות ספורות קודם זמנה. הבה נקדים את הקניות והבישולים, נשכים קום ונפעל במרץ בשעות המוקדמות של יום ששי, נתאמץ למען המטרה העילאית. כך נזכה לקבל פני שבת ברוגע ובשמחה, וזה מה שיפתח לנו שערי שמים, ירעיף עלינו שפע אושר ועושר, וגם יממש את ציפייתנו הגדולה ביותר – קירוב הגאולה השלימה, במהרה בימינו אמן!
הקשיש שהפך לשדכן נמרץ…
כבר כמה שנים טובות, ארוכות מדי, שהבחור שב ואורז את חפציו אחת לחצי שנה, וגולה למקום תורה – ללמוד בישיבה בירושלים. אחת לחצי שנה הוא שב לבית הוריו שבניו יורק, מצפה ומייחל כי הפעם ישוב לארץ כחתן. בכל לבו קיווה כי הפעם הגיל המתקדם כבר יעשה את שלו, אולי גם התפילות והסגולות שערך, או לפחות הדמעות שאמו מרבה לשפוך למענו, אך גם הפעם התאכזב.
כל ימי שהותו בארה"ב המתין לשיחה הגואלת שתבשר על הצעה מתקדמת, אך השקט מכיוון הטלפון נמשך במלוא עוזו ודכאונו. לצערו הרב, דומה כי איש לא מתעניין בו. גילו כבר מתבגר והולך, חבריו כבר נישאו מזמן, יש מהם שכבר הולכים לבית הכנסת כשילדים בעלי פאות מוזהבות לצידם, והוא עדיין בחור בהמתנה.
הוא החליט כי הפעם, במסעו לארץ ישראל, יעבור דרך לונדון לפקוד את ציונו של הרה"ק רבי שלום משאץ זי"ע. הוא הכיר את ההבטחה המופלאה שכתב הצדיק בספרו 'אור גנוז': 'מי שיצטרך ישועה ורפואה לו או לזולתו, יילך על קברי… בבואו, טוב אם אפשר ביום ששי ערב שבת בבוקר …אבל תנאי כפול שהמדובר או זולתו יבטיח לי להטיב דרכו לשמים בדבר אחד… ואראה להשתדל לעורר רחמים. אבל זאת יידעו כל הבאים אלי, ויבטיחו כנ"ל לקיים מוצא שפתיהם…' – עד כאן לשון קדשו.
כיוון שלא חפץ להתעכב באנגליה לשבת, קבע את טיסתו מארה"ב ליום חמישי בערב, והגיע לאנגליה ביום ששי לפנות בוקר. על אתר מיהר לסור לסביבת הציון, התפלל שחרית בכוונה ומיד עבר לציון הקדוש. כשהגיע לשם נפתחו ארובות עיניו, דמעות זלגו מהן ללא הפוגה, כשביכה את גילו המתבגר, את השנים החולפות, ואת הזכות להקים בית בישראל שנראית הולכת ומתרחקת.
שעה ארוכה עמד ובכה על ציון הצדיק, ואז קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת. 'זו הקבלה הטובה ביותר שאוכל לקחת על עצמי', הרהר, 'מה יכולה להיות זכות גדולה יותר מהקדמת קבלת השבת?' – ובאותו רגע, עמד וקיבל על עצמו להקדים לקבל את השבת חצי שעה לפני זמן הדלקת הנרות, ויהי מה!
הוא ניצל כל רגע בציונו של הצדיק, ומיהר לשדה התעופה – לתפוס את הטיסה היוצאת לארץ. במהלך הטיסה בדק מה שעת הדלקת הנרות בירושלים, כדי לחשב מראש את השעה בה יקבל את השבת – חצי שעה קודם לכן. כשנחת בשדה התעופה הזדרז למצוא מונית היוצאת לירושלים, שכן הוא כבר ממהר והשעה דוחקת, עוד מעט יקדים לקבל פני שבת…
בשעת אחר הצהרים הגיע הבחור ליעדו, מביט בשעון כל העת, מזדרז לסיים הכנותיו, כדי להספיק לקבל פני שבת בשעה שקבע לעצמו – חצי שעה לפני כניסתה. שתי דקות בדיוק לפני תחילת חצי שעת תוספת השבת שלו – ניגש למזוודה להוציא ממנה את הקפוטה שלו – הבגד השחור והקטיפתי, אותו הוא לובש מדי שבת בשבתו.
אך אויה, שוד ושבר. לחרדתו התברר, כי כנראה ארז מדי בחופזה, ומשחת השיניים נחה בדיוק על הקפוטה שכל יופיה בשחור המבהיק שלה. טלטולי הדרך הביאו לתוצאה המצערת שמשחת השיניים נפתחה, ולובן סמיך ודביק השתרר על פני הבגד המבהיק בצבעו השחור. בעיניים קרועות הביט בבגד, ולסירוגין בשעון – שהורה שבעוד דקה וחצי מתחילה 'תוספת השבת'. מה יעשה עכשיו?
מלחמה התחוללה בלבו. הרי ברור שבקפוטה שהיא יותר לבנה משחורה – לא ניתן לצאת לרחוב, והרי עד כניסת השבת נותרה עוד 30 דקות תמימות, במהלכן הוא יכול לנקות את הלכלוך היטב! מצד שני – הרי רק הבוקר קיבל על עצמו להקדים לקבל שבת מחצית השעה לפני הזמן, ובעוד דקה בדיוק מגיעה השעה היעודה בה עליו לקבל את השבת!
כמה שניות של מלחמה, ולאחריהן הכריע הבחור בגבורה: הוא ניער את הבגד משיירי המשחה הבולטים, ניגב קצת את הלובן, וזהו. כשהשעון הורה על חצי שעה לפני קבלת שבת – כבר היה מיודענו הבחור לבוש בקפוטה שלו, שאמנם התאוששה קצת ממכת הלובן שניחתה עליה, אך עדיין לא היה נעים מדי להלך בה…
הוא הביט על הבגד שלעורו, והאמת – חש קצת בושה ללכת כך לבית הכנסת הרגיל בו הוא מתפלל. הוא החליט כי הפעם – לשם שינוי – יילך להתפלל בבית האבות הסמוך, שם אין הרבה אנשים ואיש אינו מכירו. כך לא יצטרך להסתיר את בגדו המלוכלך, ולא יעמוד בפני איי נעימויות מפרצופם המופתע של חבריו לנוכח הקפוטה שעקבות הלובן ניכרים בה היטב…
וכמעשהו בערב שבת, כך נהג הבחור גם בשחרית ובמנחה של שבת. הוא העדיף להסתתר מעין רואים, לא נעים לצאת לרחובה של עיר בבגד לא נקי. אך לבו היה מאושר ומלא סיפוק על שעמד בקבלתו והקדים לקבל פני שבת, למרות אי הנעימות בתפילה במקום זר עבורו.
במוצאי השבת ניגש אליו קשיש נחמד משוכני בית האבות, וקשר עמו שיחה. הוא התעניין האם הוא קרוב משפחה של מי מהדיירים, וכשנענה בשלילה – ביקש לדעת על שום מה בחר להתפלל דווקא כאן בשבת הזו. הבחור שלא היתה לו סיבה מיוחדת להסתיר את האמת, סיפר לזקן את הסיפור כולו: על הכאב גובר על היותו בחור מבוגר, על תהלוכות מסעו דרך לונדון שם קיבל על עצמו תוספת שבת, ועד לרגע בו החליט לשמור על קבלתו גם במחיר שהקפוטה שלו תישאר מוכתמת…
תשובתו נשאה חן בעיני הזקן, ששאל לשמו – כביכול מתוך נימוס. אלא שרוח אחרת היתה עם הקשיש הנחמד, שהתרשם מאוד מהבחור הצעיר, והחל לפעול במסתרים כשדכן צעיר… עוד כמה ימים חולפים, ו'תוספת שבת' הביאה בכנפיה בשורה מרגשת, קול ששון וקול שמחה, מצהלות חתן וכלה:
הבחור התארס עם נכדתו של הקשיש, הפך לנכדו. בשורת האירוסין, ישועתו של הבחור לה ציפה כל כך – המתינה לו שם, בבית האבות, אליו התגלגל רק בזכות תוספת שבת!
סיפור זה, אותו סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א, מאיר לנגד עינינו את הכח הנפלא של 'תוספת שבת'. כמה יהודים מסתובבים כאובים ודואבים, מצפים לישועתם כל היום ואינם מוצאים מנוח. ישנם יהודים המתמודדים עם ילד מתקשה, אחרים מצפים לשמחה המבוששת מלבוא, יש גם כאלה שבעיות בריאות מעיקות עליהם, ורבים רבים כל כך מבקשים את פתיחת שערי הפרנסה.
לכולם, ממש לכולם, עומדת הזכות העילאית של 'תוספת שבת', כמפתח רב עוצמה לשערי שמים. ככל שיהודי נוטל לעצמו עוד מהשפעת השבת, מנה גדושה יותר מטוב השבת, שש על עוד קצת תוספת שבת, מוכן להתאמץ ולהקריב למען תוספת שבת – כך הוא זוכה, בקרוב מאוד, לראות בנס ה' ובישועתו, בהשפעה המבורכת שהשבת מביאה בכנפיה, ונהנה משפע של ישועות נפלאות, הרחבת הדעת ופרנסה, אושר ועושר, ורוב נחת – בזכות תוספת שבת!
שעת חצות שהצילה חיים…
הקריאות המשולהבות בשנאת ישראל תהומית, לא הותירו מקום לספק בכוונות הפורעים. 'איטבח אל יאהוד!' – קראו הפורעים הערבים באותה שבת קודש אומללה, בה פרצו מאורעות תרפ"ט בחברון. 'ג'יהאד, ג'יהאד!' – קראו חמומי המוח בקול אדיר ומפחיד, ובאכזריות שאין לה גבול יצאו לרצוח ולטבוח ביהודי חברון, בהם גם תלמידי ישיבת חברון. למעלה מ-100 יהודים נרצחו אז על קידוש ה', הי"ד, כשהרשעים משתוללים בחמת זעם, והורגים ובוזזים מכל הבא ליד…
אחת הקריאות שחזרה על עצמה אינספור פעמים, היתה הקריאה 'איפה יוסוף?! איפה יוסוף?!' – שהפורעים לא הפסיקו לצווח, מחפשים בעיניהם את הגאון רבי חיים יוסף הלוי דינקליס זצ"ל – מחבר ספרי 'אמונת יוסף' ו'דעת יוסף', שהיה אז אברך צעיר מתלמידי ישיבת 'חברון'. הכרת פניו ענתה בו בגאון הצעיר כי לגדולות נועד, עיניו החכמות ותואר פניו המאיר היו לצנינים בעיני הערבים, ועתה ביקשו הרשעים לכלות דווקא בו את זעמם החולני…
אך כל קריאותיהם וחיפושיהם לא הניבו דבר. רבי יוסף נעלם כאילו בלעה אותו האדמה, כל נסיונות הערבים למוצאו ולכלות בו את זעמם נכשלו כישלון חרוץ. הם עברו בית אחר בית, סימטה אחר סימטה, שואגים 'איפה יוסוף?!' ככפירים לטרף, אך לא מצאו לא אותו ולא את רעייתו. באותה שבת אומללה, באופן מפתיע ולא צפוי, שהו רבי חיים יוסף ומשפחתו בירושלים, ומעשה שהיה כך היה:
ביום חמישי שלפני אותה שבת, נערכה בירושלים חתונה של אחד מבני ישיבת חברון, הגאון רבי זיסל שפירא זצ"ל. רבי חיים יוסף נסע עם רעייתו לחתונה, והם שהו בירושלים עד יום ששי בבוקר, אז מיהרו אל התחנה המרכזית לחפש אוטובוס שיסיעם לחברון מוקדם ככל האפשר.
אלא שהשעות חולפות עוברות, והאוטובוס איננו. רבי חיים יוסף ורעייתו עומדים בתחנה וממתינים בחוסר סבלנות, וכשהתקרבה שעת הצהריים, אמר רבי חיים יוסף לרעייתו: 'אם האוטובוס יגיע עד חצות, נעלה עליו ונשבות את השבת בחברון, בביתנו, כמתוכנן. אך אם האוטובוס לא יגיע עד חצות היום – כי אז כבר מאוחר מדי לצאת, זה קרוב מדי לשבת. נישאר בירושלים ונשבות כאן, מפני כבוד השבת!'
ואכן, הדקות חולפות עוברות, ושעת חצות הגיעה – כשיחד עימה הגיע כמובן גם האוטובוס לחברון… רבי חיים יוסף ורעייתו אפילו אינם מתלבטים, ברור כי למרות אי הנעימות להתארח בעיר לא להם, ולמרות שציפו ותכננו לשבות בחברון, זהו בדיוק הרגע בו ישנו תוכניות וישבתו בירושלים. 'הרי לא נוכל לצאת לדרך לאחר חצות היום', מסביר רבי חיים יוסף לרעייתו, 'כיצד נוכל לקבל את פני השבת ברוגע ובשלווה כשזה עתה באנו מהדרך?' – מסכימה גם רעייתו.
כך נותרו רבי חיים יוסף ורעייתו בירושלים, מתוך מטרה לקבל פני שבת בכבוד, ברוגע, ובשלווה. במוצאי שבת התברר, כי החלטה זו הצילה אותם ממוות לחיים, 'תוספת שבת' זיכתה אותם בחיים במתנה, פשוט כך!
סיפור נפלא זה, המלמד עד כמה גדול כוחה של הקדמת קבלת השבת להציל חיים ממש, מובא בספר 'זכור לדוד' מפי רבי דוד פרנקל זצ"ל כדי ללמדנו מה רבה עוצמתה של תוספת שבת, עד כמה היא יכולה לחולל מופתים וישועות גם בדרך על טבעית, עד להצלת חיים ממש. הגילוי הזה כבר נחשף ב'פרי מגדים', שכותב כי כל המוסיף מחול על הקודש ומקדים לקבל פני שבת – מוסיפים לו חיים, כפי שהוכח בסיפור הזה שתוספת שבת הביאה חיים בכנפיה.
הבה נקבל את המתנה הנפלאה של תוספת שבת. לא מוטל עלינו להקדים מחצות היום, אך בוודאי נוכל לזכות להוסיף עד כמה דקות יקרות של שבת על חשבון ימי המעשה. אנשים משקיעים כוחות ומאמצים כדי לשפר את הבריאות ולהטיב את איכות חייהם כדי לזכות בחיים ארוכים ומאושרים, כשהדבר בהישג ידם בכמה דקות בלבד, יקרות וקסומות.
הבה נקדים לקבל פני שבת, כי תוספת שבת מאריכה חיים, מקרבת את הגאולה, ומעטרת את מקדימי קבלת השבת באינסוף שמחה ורוגע, שפע ברכה וישועות לרוב!
שעות גאוניות…
אחד מגאוני פולין בדור שלפני מלחמת העולם השניה, היה הגאון רבי יוסף שטיינהרטר הי"ד. הוא נודע כגאון עצום ששלט בכל מכמני התורה, שאיפה המפעמת בלב כולנו, והוא זכה להגשימה, ובהצלחה גדולה.
לימים, סיפר הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל כי פגשו בפולין, וכשנוכח בגאונותו המופלגת ובשליטתו המלאה בכל התורה כולה – ניצתה בו גחלת ה'קנאת סופרים', והוא שאל את רבי יוסף: 'אמור נא לי, כיצד זכית לזה? כיצד זכית שכל התורה כולה שגורה על פיך?'
השיב הגאון: 'אומר את האמת. נמניתי על קבוצת בחורים צעירים, שבגיל צעיר מאוד החלטנו שמדי יום ששי בצהרי היום, נתלבש בבגדי שבת ונצא לבית הכנסת, שם למדנו שעות ארוכות בהתמדה ובצלילות הדעת שאין לתאר, עד לכניסת השבת. השעות המיוחדות הללו בהן למדנו בשלווה וברוגע כשאנו כבר מוכנים לשבת, העובדה כי קיבלנו את השבת מתוך לימוד תורני מעמיק ונפלא – הן שעמדו לנו לזכות בהצלחה כבירה כזו!'
דברים אלו, המצוטטים מפי הרב וואזנר זצ"ל בספר 'שיח יוסף' מאירים ומלמדים: קבלת השבת ברוגע ובשלווה אינה רק ערובה לפתיחת שערי שמים בבריאות, בשמחות, בישועות אישיות ובפרנסה. הקדמת קבלת השבת היא גם מפתח רב עוצמה לפתיחת שערי התורה, לזכות להיות מלומדי התורה לשמה בבהירות ובאהבה גדולה, ולקנותה קנין נצח – הכל בזכות תוספת שבת!
1/206