כיצד ייתכן שדין מדרבנן יוזכר בתורה? מה ההבדל בין גזירות חז"ל לתקנותיהם? ומה חמור יותר – גזירה או תקנה?

דפים אלו עוסקים בתקנות חז"ל, בגדרן ובהיקפן. אמרנו "תקנות", אך לאמיתו של דבר, הרמב"ם (בהקדמתו לפירוש המשנה) מחלק את הדינים וההלכות מדרבנן ל"גזירות" ול"תקנות".

ה"גזירות" הן אלו אשר נקבעו כסייג לתורה, כגון אלו שסוגייתנו עוסקת בהן: האיסור לאכול פת עכו"ם, לשתות יין ושמן של גויים, ועוד. ואילו ה"תקנות" הן הלכות, מצוות ומנהגים שנתקנו על ידי חז"ל ולא באו כתוספת למצווה מסויימת, או לאיסור מסויים, אלא נועדו לנהל את חיי האדם על פי הדת היהודית באופן כללי. כגון, "משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה ד/א). תקנות חז"ל בכתובה וכדומה, ומנהג ערבות בהושענא רבא.

התורה הקדושה, היא שהעניקה לחכמים את כוחם לגזור ולתקן. בצוותה (ויקרא יח/ל) "ושמרתם את משמרתי" – "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא/א), קבעה התורה שחכמים יקבעו גדרים וסייגים לשמירת דיני התורה כראוי. כמו כן, דרשו חז"ל (שבת כג/א) כי הפסוק (דברים לב/ז) בא לומר, שחכמים גם רשאים לתקן מצוות ואיסורים שאינם באים כסייג למצוות התורה, כגון, חנוכה וכדומה.

ההבדל בין "גזירות" ל"תקנות" בא לידי ביטוי בדברי בעל ה"תוספות יום טוב" (סוטה פ"ד משנה ג') שכתב, כי ה"גזירות" חמורות מן ה"תקנות", משום שתפקידן לשמר את מצוות התורה. דוגמה לכך ניתן למצוא בהלכות סוטה, בהם נאמר כי אף שמי סוטה אינם בודקים אשה שבעלה חטא, כמאמר הפסוק (במדבר ה/לא) "ונקה האיש מעון", ואף אם הוא עבר על גזירה מדרבנן, הרי הוא נחשב חוטא. אולם, אם הבעל עבר על תקנה מדרבנן, הוא לא נחשב כחוטא לעניין זה, אף שכמובן, כל העובר על דברי חכמים, בין על גזירותיהם ובין על תקנותיהם, עובר על (דברים יז/יא) "לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (רמב"ם בהקדמה ל"יד החזקה").

מאימתי החלו חז"ל לתקן ולגזור?

כאמור, תקנות רבות כבר מיוחסות למשה רבינו ע"ה! מהן: לשאול ולדרוש בהלכות חג בחג, נוסח הברכה הראשונה של ברכת המזון, שבעת ימי המשתה ושבעת ימי אבלות (ירושלמי ריש כתובות) ועוד. למען האמת, התקנות אף קדמו למתן תורה. כידוע (ברכות כו/ב), האבות תקנו את תפילות שחרית, מנחה וערבית, ובסוגייתנו (לו/ב) אנו למדים, כי בית דינו של שם גזרו שלא לישא "קדשה", ומשום כך רצו לשרוף את תמר. אולם, למרות זאת, אין חיוב לציית לתקנות אלו שקדמו למתן תורה, לולא שחז"ל חזרו ותקנון (מהר"צ חיות ברכות כו/ב).

המעניין בכך הוא שיתכן דין דרבנן המוזכר בתורה, שהרי, כאמור, התקנות קדמו למתן תורה. משום כך אף שמצאנו בתורה שהתייחסו לתקנת בית דינו של שם, או לתקנותיו של משה (ראה מגילה לב/א) – מכל מקום אין להן תוקף של "דברי תורה" אלא של "דברי סופרים" (עיין רמב"ן בהשגותיו לס' המצוות, שורש שני, ד"ה וכן מה שכתב הרב בעיקר הראשון וע"ע בב"ח סי' תרפ"ה ובברכ"י או"ח סי' קל"ז).

מן המשא ומתן בתלמוד על תקנות חז"ל וגזירותיהם אנו למדים, כי הם הקדישו זמן רב וחשיבה מעמיקה, עד שקבעו תקנה או גזירה מסויימת. מעניין לציין, את דברי הנשר הגדול, הלא הוא הרמב"ם (ספר המצוות שורש א') כי גזירות חכמים ותקנותיהם עולות "לאלפים רבים"!