יעקב א. לוסטיגמן
אחד היה רבינו החפץ חיים הקדוש. דומה כי מאז ימות השולחן ערוך, לא היה כמוהו גדול בהוראה שזכה שיתקבלו פסיקותיו בכל תפוצות ישראל כמו מרנא החפץ חיים, ולמרות שכבר חלפו כמעט 90 שנה מאז נסתלק לבית עולמו, לא תש כוחו של רבינו הגדול, וספריו רק זוכים לתפוצה הולכת ומתרחבת, כששורות הלומדים בהם מתרבות שנה אחר שנה.
וכמו שכאן היה עומד ומלמד זכות על ישראל אף שם, בשמי מרום בוודאי עומד רבינו הכהן הגדול, וממליץ טוב בעדינו, ובפרט לעוסקים בספרי ההלכה והמוסר אשר הותיר אחריו ברכה, ה'חפץ חיים', ה'משנה ברורה', 'שמירת הלשון', 'אהבת חסד' ושאר ספריו המופלאים.
אכן, קולמוסים רבים נשתברו בניסיון לסקור מעט את דמותו המופלאה של איש קדוש זה, ועדיין אין אנו זוכים לדעת את אפס קצהו, כי היה קודש קדשים כאותו סולם שרגליו מוצבות ארצה וראשו מגיע השמימה.
אך פטורים בלא כלום אי אפשר, ועל כן לכבוד יום ההילולא ולרגל יום הלימוד והתפילה העולמי שע"י 'דרשו', שנערך לזכרו הטהור, ולכבוד כל אותם אלפים המצטרפים ללומדי 'הדף היומי בהלכה' לקראת יום הדין הקרב ובא – הפנינו את אור הזרקורים לעשר עובדות מחייו ופעלו של מרנא החפץ חיים, תעמוד זכותו לימיננו ויהא עומד ומתפלל בעדנו, עד כי יבוא שילה יגאלנו גאולת עולמים.
***
- מרנא החפץ חיים נולד בעיירה ז'טל שבמחוז גרודנה ברוסיה הלבנה (בלארוס), בקרבת הגבול עם ליטא. אביו היה נשוי בתחילה לאחות אמו, ולאחר שנפטרה נשא בזיוו"ש את אחותה – אמו של הח"ח, כך נמצא שבני אביו מאשתו הראשונה היו אחיו של ה'חפץ חיים' מצד האב, וכן בני דודתו מצד האם.
- בהיותו כבן 10 שנים נשלח רבינו החפץ חיים לווילנא, שם למד תורה בשקידה רבה, עד שהיה כבן 17. בהיותו כבן 14 נפטר אביו ר' אריה זאב, שעבד כחנווני, ואמו נישאה בשנית ליהודי בשם שמעון, שהתגורר בעיירה ראדין. כך התחיל הקשר של החפץ חיים לעיירה ששמה נקשר בו לעד.
- אביו החורג של החפץ חיים, שככל הנראה לא הכירו באופן אישי ובוודאי לא היה לו עמו קשר קרוב, שמע כי מדברים אודותיו נכבדות, והודיע לרעייתו – אמו של החפץ חיים – כי הוא חפץ בו כחתן לבתו מנישואיו הקודמים. האם סירבה בתוקף, וטענה כי בנה ראוי להתחתן עם בת עשירים מיוחסת, ולמה לו לשאת לאשה נערה ענייה מעיירה נידחת כמו ראדין. אך בעלה עמד על שלו. השמועות הגיעו למרנא החפץ חיים, שהחליט לבוא בעצמו לראדין ולעשות את השידוך כדי להשכין שלום בין אמו ובין בעלה.
- לימים אמר החפץ חיים, כי הצעד שעשה התברר בהמשך כבחירה מוצלחת במיוחד. לדבריו, דווקא המגורים בעיירה הקטנה והשקטה ראדין, ההסתפקות במועט של רעייתו המסורה שבאה מבית עניים ולא ביקשה לעצמה דבר, רק שישב בעלה וישקוד על התורה והעבודה, אלו עמדו לו וזיכו אותו להעפיל לגבהים אליהם הגיע.
"אם הייתי מתחתן עם בת עשירים", אמר החפץ חיים, "הלא הייתי צריך לספק לה את כל צרכיה כאשר הורגלה, ולהיכנס לעסקי המסחר של אביה, ותורה מה תהא עליה?".
- מעניין לציין שהחפץ חיים התאלמן בהיותו בן למעלה מ-60 שנה, ולא אבה להתחתן בשנית. הוא ביקש מבנו ר' אריה לייב שיבוא לגור לצדו, אבל רעייתו של ר' אריה לייב לא רצתה להתגורר בעיירה הקטנה והמרוחקת, ומשום כך החליט מרנא החפץ חיים להתחתן בשנית כדי שלא יישאר לבד וכדי שתהיה מי שתדאג למחסורו.
ואכן נשא לאשה את בתו של הגאון רבי הלל שניידר מח"ס 'בית הלל'. מנישואיו השניים נולדו לו: בן, שנפטר כעבור שנים רבות ולא הותיר אחריו זרע של קיימא; ובת, מ' פייגה שנישאה לרבי מנחם מנדל זקס, ורק ממנה היה לח"ח המשך של בנים ובני בנים תלמידי חכמים ומרביצי תורה – מה שלא זכה מנכדיו מאשתו הראשונה (מפי הרה"צ רבי חזקיהו מישקובסקי).
- מתחילה לא התכוון החפץ חיים לחבר בעצמו את המשנה ברורה. הוא סבר שיש בספר זה צורך גדול, כפי שהוא מפרט בין היתר גם בהקדמתו לכרך א' של המשנה ברורה – ועל כן הציע לכמה מגדולי אותו הדור שיניפו את ידם לכתוב את הספר, וזאת משום שלא ראה עצמו ראוי לחבר כזה חיבור גדול לה' ולתורתו.
אלא שאף אחד מגדולי התורה בדורו לא אבה לקבל על עצמו את המלאכה הקשה הזאת, וכשפנה אליהם אמרו לו שיהא הוא היוזם וגם המבצע של הרעיון החשוב. רק לאחר שלא נותרה לו ברירה אזר החפץ חיים כגבר חלציו ויצא למלאכה הקשה והמפרכת, שנמשכה כחצי יובל שנים.
- החפץ חיים העיד בעצמו כי השקיע 25 שנה משנות חייו בכתיבת ה'משנה ברורה', ומתוכן עשר שנים תמימות הקדיש לכתיבת הלכות שבת (ככל הנראה כרך ג' וכרך ד').
לאחר שהדפיס את הכרך הראשון של המשנה ברורה, דילג מרנא החפץ חיים על כרך ב', והקדיש את כל זמנו לכתיבת כרך ג'. רק לאחר שהשלים אותו במלואו והביאו למכבש הדפוס, חזר לעסוק בכרך ב' ולהדפיס אותו, ולאחר מכן המשיך לפי הסדר מכרך ד' ועד כרך ו'.
הסיבה לדילוג על כרך ב' – כותב בנו ר' אריה לייב – היתה משום שמרנא החפץ חיים ראה עד כמה מורכבת כתיבתו של כל כרך, ומאחר וחשש שלא יאריך ימים עלי אדמות ולא יספיק לכתוב את כל ה'משנה ברורה', העדיף להשלים קודם כל את כתיבתו של כרך ג' שהיה בעיניו חשוב יותר מכל שאר חלקי המשנה ברורה, ורק לאחר שנשלמה מלאכתו, שב וכתב את כרך ב' וחזר לסדר הרגיל.
בהקשר זה ראוי לציין שהחפץ חיים אף כתב הקדמה מיוחדת לכרך ג', מה שלא עשה לשאר כרכי המשנה ברורה, מה שאכן מחדד את משנה החשיבות שהעניק לכרך זה על פני שאר כרכי חיבורו הגדול.
- באותם ימים נהוג היה למכור את הספרים ללא כריכה, וכל אחד שקנה תכריך דפים היה הולך בעצמו לכורך ומשלם עבור כריכת הספר. אך מרנא החפץ חיים ידע שבשל כך רבים מסתפקים בקניית הספר ומניחים אותו למשמרת עד שיביאוהו אל הכורך, והספר נשאר כאבן שאין לה הופכין, על כן היה מקפיד לכרוך את הספרים ולמכרם כרוכים, דבר שלא היה מקובל, וזאת מחמת שרצה שיעסקו בהם וילמדו את ההלכות, ולא ישאירו אותם חלילה בצד מבלי לעשות בהם שימוש.
- החפץ חיים היה טורח בעצמו בהדפסת ספריו ואף היה שוהה לשם כך תקופות ממושכות בוורשה, בסמוך לבית הדפוס כדי לפקח על מלאכת ההדפסה שתהיה על הצד היותר טוב. כמו כן היה מקפיד מאוד בקיום מצוות 'ביומו תתן שכרו', והיה מתרוצץ ומכתת רגליו לבתי העובדים ובעלי המלאכה השונים, כדי לשלם להם כספם בעתו ובזמנו. כמו כן היה מקפיד לבדוק ספר ספר, לוודא שלא נפלו בו פגמים, כדי שלא ייכשל חלילה בעוון גזל במכרו ספרים פגומים במחיר מלא.
מעניין לציין שלפני שהדפיס את הספר, דאג החפץ חיים שקבוצת בעלי בתים מתושבי ראדין ילמדו בו, והם העירו לו היכן אין הלשון ברורה כל כך וכדו', ולפי ההערות שלהם היה מתקן את הטעון תיקון עד שהתקבל החיבור המנופה והנקי מכל שגיאה וטעות, בלשונו הזהב הטהורה והנמרצת של מרנא החפץ חיים, ואכן התקבל החיבור בכל תפוצות ישראל ודבריו הם בקרב ישראל כ"הוראה מקוימת כמו מפי סנהדרין בלשכת הגזית", כפי שכותב מרן החזון איש באגרותיו.
- דרכו של מרנא החפץ חיים היתה לפעול בכל עניין שראה שצריך תיקון. לכן היה מקים מטבחים בסמוך למחנות הצבא הרוסי, כדי לבשל אוכל כשר עבור החיילים היהודים שגויסו בעל כרחם.
גם את ספריו חיבר לפי צורך השעה, ולכן חיבר את ספר 'מחנה ישראל' לחיילי הצבא של רוסיה ופולין וכדו', למען ידעו את ההלכות הבסיסיות ולא ייכשלו בחמורות שבחמורות מחמת חוסר הידיעה חלילה. כמו כן חיבר את ספרו 'נדחי ישראל' למען היהודים שהיגרו לאמריקה וכדו', והתרחקו מהקהילות היהודיות המסורתיות, וזאת למרות שהיה מתנגד נחרץ להגירה לאמריקה וזהיר מפני האסון הרוחני שהיא תמיט על המהגרים ועל זרעם אחריהם.