הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
עורכי העיתון הרשמי של ברית המועצות "פראוודה" ("אמת" ברוסית, כאשר לא רק תוכן העיתון היה שקרי ומסולף, אלא גם השם שלו…), לא ידעו כיצד לדווח למליוני הקוראים על המפלה הצורבת של ברית המועצות במירוץ המכוניות, שנערך יום קודם. בתחרות הגמר של מירוץ המכוניות השתתפו הרוכב האמריקאי, נציג הקפטליזם "המרושע", למול הרוכב "המהולל" מברית המועצות, נציג האימפריה הקומוניסטית. הנהג האמריקאי הוא זה שניצח, ואם כן, כיצד מדווחים על המפלה הצורבת? ב"פראוודה" העלו רעיון גאוני, וכך נכתב בעיתון הרוסי, שחור על גבי לבן: "בתחרות מירוץ המכוניות שנערך אמש, הגיע הרוכב הרוסי למקום השני, בעוד שהרוכב האמריקאי הגיע למקום אחד לפני המקום האחרון"…
•••
"כמליון יהודים שומרי תורה ומצוות יצאו אמש לרחובה של ירושלים עיר קדשנו, כדי למחות, לזעוק ולהתחנן אל הקב"ה ית"ש, כדי שיצילנו מזרועותיו של בית משפט העליון, השולח את טלפיו אל קדשי ישראל" – דיווחה העיתונות החרדית, לאחר עצרת התפילה הענקית שהתקיימה, לפני מספר שנים, בשערי ירושלים כמחאה על החלטות הבג"צ, המכרסמות בנשמת היהדות בכל פסק ופיסקה – "מליון יהודים, חרדים לדבר ה' ולתורתו, הביעו קול מחאה והתפללו במשך זמן ממושך, קראו פרקי תהילים וסליחות וקיבלו על עצמם עול מלכות שמים, בקריאה הניצחית של "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים". היה זה מעמד מופלא, מרומם ונעלה מאין כמותו, של קידוש שם שמים לעיני רבבות אלפי בני ישראל".
"רבבות לובשי שחורים הפגינו בירושלים נגד בית משפט העליון, כאשר לטענתם מונע הבג"צ מהחרדים תקציבים ועוצר את תהליך ההתחרדות של המדינה" – דיווחה העיתונות החילונית – "למרות הכוננות הגדולה להתפרעויות של חרדים, עברה ההפגנה בשקט יחסי וכמעט ולא נרשמו אירועי אלימות מיוחדים, למעט שריפת מספר עגלות אשפה וקריאות גנאי לכיוון השוטרים". עיתון חילוני אחר דיווח על "ירושלים פקוקה: במשך 4 שעות היתה ירושלים חסומה לתנועת רכבים, לאחר שאלפי חרדים הפגינו נגד ה"השתלטות החילונית" לדבריהם. מאות נהגים ממורמרים עמדו בכבישי העיר הפקוקים והביעו את זעמם על סגירת העיר. "אם החרדים רוצים להפגין", אמרה נדיה, תושבת העיר, "שיפגינו במאה שערים. הם לא צריכים לסגור את כל ירושלים בשביל לקרוא את התפילות שלהם"…
ערבי ישראלי בן 18 יצא למסע ג'יאהד ברחובות תל אביב. הוא דקר ורצח שלושה יהודים ופצע ארבעה. תושבי תל-אביב רצו בעקבותיו ואחד המאבטחים שלף את אקדחו, ירה בו והרגו. מה תדווח העיתונות הישראלית? "שלשה הרוגים וארבעה פצועים בפיגוע מחריד בתל אביב. המחבל נוטרל". וכיצד תדווח העיתונות הערבית? "לוחם חופש פלשתינאי נרצח על ידי ישראלים, לאחר ששלשה ישראלים מצאו את מותם בתקרית עם לוחם החופש"…
ומה ידווח בעיתונות באירופה? "3 ישראלים ופלשתינאי אחד נרצחו בתקרית אלימה על רקע לאומני בתל-אביב"…
האם אחד הדיווחים שקראתם זה עתה שיקרי? – לא. ממש לא. האם אחד הדיווחים סטה, ולו במילה אחת, מהאמת? – לא ולא. השאלה היא שאלת ההתייחסות, היחס והזרקור שניתן לכל דבר. הכתב והעורך בוחרים, מתוך אינטרס ברור ביותר, להאיר באופן מיוחד מידע מסוים ולהפנים מידע אחר, לפאר רב או נציג ציבור אחד ולהקטין את האחר. לדווח בהרחבה על מה שחשוב בעיניהם ולהמעיט בחשיבות הדיווח של הדברים הפחות חשובים, או אלו שיוכלו להביך אותם או להפריע למהלך משנתם הסדורה. הכל נכון, הכל אמיתי, אך הכל בעיני המתבונן, הכל נמצא במשקפיים שלו, וביכולתו להחליט מה להדגיש ומה להקטין, מה חשוב ומה לא. המרגלים, עליהם אנו למדים בפרשת השבוע, לא שיקרו. הם דיברו דברי אמת. משה תבע מהם דיווח על המתרחש בארץ, והם הגישו דו"ח מפורט ונאמן, המדויק בפרטיו. אולם, הם הוסיפו מילה אחת, המובלעת ומצנעת בדבריהם. מילה, המסגירה את נבכי ליבם. מילה זו הינה המילה – "אפס", "אפס כי עז העם".
המרגלים לא הסתפקו רק בתיאור העובדה כי "עז העם", בעוד את הערכת המצב ישאירו בידי משה. לא. הם הכריזו באוזני העדה כולה: "אפס כי עז העם". כלומר, אנו מרמזים לכם בזאת, כי לא נוכל לנצחו בקרב, כי אין לנו סיכוי לכבוש את הארץ. בתוספת מילה זו, העניקו כיוון לדיווח המודיעיני, מסכו רפיון וחסרון אמונה בקרב השומעים, ובנו רקע נוח להמשך מתקפתם הפסיכולוגית. מתקפה, שמטרתה להניא את לב העם מעלות ארצה ומלכובשה.
המרגלים הוסיפו משפט נוסף: "וגם ילדי הענק ראינו שם", כדי להגביר את אפקט הפחד. וכן גם "עמלק יושב בארץ הנגב". והמילים, כך אמרו חז"ל הקדושים, נבחרו בקפידה:
"מה ראו לפתוח בעמלק? משל למה הדבר דומה, לתינוק שסרח ונלקה ברצועה, כשמבקשים להפחידו, מזכירין לו הרצועה. כך היה עמלק רצועה רעה לישראל" (ילקוט שמעוני במדבר, רמז תשמ"ג).
ניצול אמצעי הפחדה מרומזים, העלאת שמו המעורר חלחלה של אויב, שאותו כבר פגשו בשדה הקרב מיד בצאתם מארץ מצרים. וכך, למרות הדיוק במסירה "אובייקטיבית" של מראה עיניהם בארץ, הם טמנו בלבבות את זרע הפורענות, שהכשיר את הרקע לדיבור גלוי יותר.
"כך דרכם של מספרי לשון הרע: פותחין בטובה ומשלימין ברעה". ואמרו חז"ל: "וכל לשון הרע, שאין בו דבר אמת בתחילתו, אין מתקיים בסופו" (סוטה לה, א).
זהו סגנון הדיבור הקלוקל של: "כן, אבל"…
כיצד נבחין באמת?
השוחד מעוור עיני חכמים ואדם לא רואה חובה לעצמו, אם כן, כיצד יתכן שנבחין באמת? הרי ההסתכלות שלנו כל כך סובייקטיבית וצרה? התשובה, כותב הגרא"א דסלר זצ"ל במכתב מאליהו (ח"א עמוד 161), שהנגיעה אינה מכסה לחלוטין על האמיתי גם לאחר שהיצר הרע מפנה את האדם ומטעה אותו לחשוב שההסתכלות השיקרית שלו, אמת היא, מכל מקום יודע הוא בעצמו שדרך האמת היא בכל זאת אמיתית יותר, ואת השקר מחשיב רק כתחליף לאמת.
מחסדי הבורא יתברך הוא שלא נתן ליצר רשות לכסות את האמת לגמרי. כל אדם יכול להבחין בליבו – בדרך כלשהי – באמת הצרופה. כמו שנאמר לגבי גלות הגוף "לא מאסתים ולא געלתים לכלותם", כך הוא גם בגלות הנפש, אין הכרת האמת כולה לגמרי בתוך גלותו של הסיטרא אחרא, לכן צריך האדם להתבונן תמיד ולזכור כי רק האמת היא המציאות ואשר ידמה אליה שקר הוא ואינו כלום. אחר שישריש בעצמו הכרה זו ישתמש בהתבוננות היראה כדי להינצל מן השקר ולהבחין בינו לבין האמת. אדם הבודק את פעולותיו וענייניו על פי הסתכלות זו, זה אשר הרגלנו לקרוא שהוא מביט במבט אמת. אנו למדים מכאן דבר נפלא, לראות עד כמה כוחו של מבט האמת, וכמה האדם אחראי אפילו על טעות דקה מן הדקה, מכיון שיכול לבררה במבט האמת.
במאמר "הבטחון וההשתדלות" (מכתב מאליהו חלק א' עמ' 187) כותב הגרא"א דסלר זצ"ל בעניין המרגלים, כך: "זה לשון הילקוט ריש שלח: "אמרו ישראל משה רבינו, נשלחה אנשים לפנינו, אמר להם למה? (שקודם חטא המרגלים היה דבר פשוט שאין לעשות השתדלות כזו…) אמרו לו שכבר הבטיחנו הקב"ה שאנו נכנסים לארץ כנען ויורשים כל טוב… והרי שמעו שאנו נכנסים… אם מטמינים הם את ממונם… ולא נמצא כלום, נמצא דברו של הקב"ה בטל, אלא ילכו מרגלים…". נתבונן נא, הלא דור דעה היו ולא בקל היו טועים, ואף על פי כן חשבו בדעתם שכל חפצם לשלוח מרגלים אינו אלא למען קידוש השם. דור מקבלי התורה עם כל עוצם הבנתם, לא עמדו על טעות זו.
גם משה רבינו לא היה יכול לעמוד בזה שאין כוונתם לשם שמים ממש, כפי שמסיק בילקוט שם "כיון ששמע (משה) כן נלכד בידם שנאמר וייטב בעיני וכו'". והנה משה רבינו בעוצם חכמתו היה מכיר כל אדם בתוך תוכו על פי כל צדדי כוחות נפשו, אפילו הטמונים ביותר כמו שכתוב "ואתה תחזה מכל העם" ואמרו חז"ל שמשה הבחין בכל אחד על פי חכמת הפרצוף. ואחר כל אלה לא עמד משה על טעותם של ישראל. כיצד יתכן דבר כזה? בעל כורחנו צריכים אנו לומר שהטעות היתה דקה כל כך עד שאפילו משה רבינו לא היה יכול להרגיש בה, כי הקב"ה תבע חטא המרגלים מישראל ולא ממשה.
רבינו הגר"א ז"ל (באדרת אליהו פ' דברים) כותב שהיו באים ישראל אל משה לשאול כל אחד על עבודת ה' הפרטית שלו, ומשה היה מלמדם את העצות והדרכים לכל אחד בעניינו הפרטי על פי ה'. הרי כי בחכמה היותר גדולה אי אפשר להבחין בדקותם של כוחות הנפש, ורק על פי ה' בנבואה בירר להם. ובעניין המרגלים כבר נכתב במאמר הנ"ל שלא רצה ה' לגלות למשה את האמת בעניין שילוח המרגלים כמש"כ "שלח לך לדעתך", ועל כן כל עוצם חכמת משה רבינו טעה בדקות ההיא, כי לא יכול להרגיש בה. ומעתה נתבונן, אם משה רבינו ע"ה לא נתפס על טעות זו, היאך נתבעו עליה ישראל? הרי מכאן לימוד גדול כי אפילו טעות כזו, שלא יוכל להרגישה משה רבינו על אחרים, הרי בעצמם יכולים לראותה במבט האמת שלהם, רק אם ירצו. לכן מוטל על האדם – כותב ב"ילקוט לקח טוב"- להתחזק במידת האמת וכך יוכל הוא להביט בכל דבר ועניין בראיה מפוכחת ונכונה.
•••
שניים נכנסו לאותו כולל אברכים, כדי ללמוד יחד מספר דקות, עד לתחילת הפגישה ששניהם היו אמורים להשתתף בה. אחד נכנס ונפעם, נרגש כולו ממאות האברכים השוקדים על תלמודם במרץ בלתי נדלה, פותחים ספרי ראשונים ואחרונים, מתווכחים בלהט, צוללים לעומקי הסוגיות. ואילו השני רואה את שני האברכים המפטפטים בצד, את ההוא שיצא החוצה להפסקת סיגריה ואת ההוא שנרדם על הסטנדר שלו.
אצל הראשון האברכים הלומדים הם פסגת העולם כולו, אנשים שמוכנים לכלכל את משפחתם הענפה באלפי שקלים בודדים, רק כדי לקיים את רצון ה' יתברך על הצד הנעלה ביותר. הוא רואה, באמת, רק את המאות שלומדים. והשני? הוא מזלזל באברכים. בתוככי תת ההכרה שלו הוא מקנא שהוא לא מסוגל ללמוד יום שלם כמותם ולחיות ללא מותרות מיותרות. הוא באמת רואה רק את האברך שמתבטל כעת או את זה שנרדם על משמרתו.
יענקל מתעב את הנואם שניצב לפניו, ולכן הוא יספר על שגיאות הדיבור והטעות שלו בדרשה, כאשר אחרים, שהקשיבו לאותה הדרשה עצמה ואוהבים את הנואם, נהנו מכל רגע ואפילו התמוגגו מאותה שגיאה נחמדה של הדרשן ואיך הוא יצא ממנה, באילתור מעניין.
מי שהצביע נגד ראש העיר, ימצא תמיד פגמים בהתנהגותו. מי שהצביע בעדו, יברך על אותה ההתנהלות עצמה. כך בכל דבר ועניין שאנו עסוקים בו. כמובן, ישנה ביקורת אמיתית ועניינית, אך אם נתמיד לעקוב אחר תחושות לבבנו, נופתע…
ויותר מכך. מתוך ההסתכלות והביקורת שלנו, אפשר לגלות עלינו עצמנו. כפי שאמרו חכמים: "הפוסל – במומו פוסל". אתה רואה שחורות? כי אתה שחור. אתה רואה ורוד? כי אתה ורוד.
— ושתמיד נסתכל במשקפים ורודות על גדולי התורה, תלמידי החכמים, ועל כל היהודים כולם.