כיסוי הפת בעת הקידוש

בשולחן ערוך כתב שבעת הקידוש יש לפרוס מפה מעל הפַּת ומתחתיה, ובמשנה־ברורה הביא שני טעמים לדבר: האחד – כדי שלא תראה הפת את בושתה, שהיא חשובה יותר ואף על פי כן מקדימים אותו לקדש עליו, ומטעם זה די בכיסוי הפת מלמעלה; והשני – זֵכֶר לַמָּן, שאף בו היה 'לחם־משנה', והיה מכוסה בטל מלמעלה ומלמטה. והמפה הפרוסה על השולחן, נחשבת ככיסוי במפה מלמטה; ונחלקו הפוסקים בנוגע לכיסוי שקוף שהפת נראית דרכו, אם הוא מועיל לפי הטעם שלא תראה הפת בושתה. וכשיושבים בסעודה סביב כמה שולחנות, ואחד מקדש לכולם – נחלקו פוסקי זמננו לפי הטעם שלא תראה הפת בושתה, אם צריך לכסות את הפת בשאר השולחנות, או רק את הפת המונחת לפני המקדש; ולפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן, יש לכסות את הפת בכל השולחנות, אך למעשה נוהגים להקל ולא לכסות אלא את הפת שלפני המקדש. וכשמקדשים על מיני מזונות – צריך לכסותם רק לפי הטעם שלא תראה הפת בושתה, אך לפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן אין צריך לכסותם, שהרי אין כאן 'לחם־משנה'. ובסעודה שלישית, שאין מקדשים בה על היין תחילה – כתב בערוך־השולחן שאין צריך לכסותה, כיון שעיקר הדין הוא כפי הטעם שלא תראה הפת בושתה, וכן נהג החזון־איש; ויש שכתב שצריך לכסות את הפת לפי הטעם שהכיסוי הוא זכר למן. [שו"ע רעא, ט, ומשנ"ב מא; ביאורים ומוספים דרשו, 47-49]