הנושא הזה שעלה לאחרונה לסדר היום בדבר עריכת חתונות מצומצמות, יש להתייחס אליו במידה מסויימת כמו שמתייחסים לספק פיקוח נפש, כפי שזה אצל הרבה הורים אשר כשל כח סבלם וגדול צערם מנשוא מהחובות המשתרגים וסובבים את כל כולם.
המצב הנוכחי הוא, שכל מי שמחתן, לא ישן רגוע בהרבה לילות מהעול הנורא של החובות. ומה לנו יותר מקביעת חז"ל דעני חשוב כמת רח"ל. רק מה, בעיניים שלנו נראה העני איזה 'שלעפער' שהולך עם כובע מרופט מימות מתושלח, ומעילו עשוי טלאי על גבי טלאי בלי כפתורים כמובן, שק כבד על גבו השחוח ובתוכו קש ותבן למכירה.
אבל מה נעשה, שבדורינו, דור האברכים מחתני הילדים, הם, העניים הגדולים, יכולים לחבוש מגבעת נאה ומהודרת מחברת 'קרויס', ומעיל חדש שנקנה לקראת החתונה, וגם לרבות שטריימל חדש וגבוה כיאות למחותן הטרי; אבל כל אלו, בנוסף לחיוך המעושה, לא יכסו בכהוא זה את האוברדרפט הנורא והאיום בבנק, ובוודאי לא את התשלומים החודשיים לגמ"חים.
אמר לי אברך שחיתן שלושה בנים, והוא קבלן מצליח מאוד, שבחתונה הראשונה הוא עדיין היה בעל יכולת, בשניה כבר היה בינוני, ועכשיו בשלישית, הוא כאחד העניים והאביונים. זה המצב, והמכחישו כופר במציאות ואינו מן הישוב.
ברור מאוד כי אחת מהסיבות שבשלהן הגיעו למצב הקטסטרופלי הזה, היא הערבוב המגוחך בין בעלי יכולת לשאינם. לשעבר היו גבולות ברורים בין העשירים לעניים, כל אחד הכיר את מקומו, וחז"ל כבר תיארו שגם בתי כנסיות היו מחולקים מושבותיהם לפי סוג האומנויות. וממילא לא חלם העני מעולם לערוך שמחה ברמה שמעל כוחותיו.
אבל כהיום נטשטשו ההבדלים, עס פאסטנישט, לא מתאים לעשות חתונה מצומצמת כי השכן או הידיד או האח חיתנו בארמון בודפסט… והקייטרינג היה 'קינגהיים' היוקרתי… והמוזיקה המילה האחרונה… אבל שכחת משהו קטן וחשוב: לחבר ולידיד ולאח יש כסף, יבושם לו, ולך אין. האם בגלל יוקרה מדומה תיכנס להררי חובות?
*
ועכשיו הבה נתבונן במבט תורני תוך התייחסות לכמה וכמה מקורות במעיינות התורה, מה דורשת מאתנו תורתנו הק' וחכז"ל.
יסוד גדול מצאנו בדברי חז"ל: התורה חסה על ממונם של ישראל. אמר לי אדם אחד: אני מקבל מנדיבי עם בהרחבה בשביל עריכת החתונות לצאצאי, אז למה לי לקמץ? – צר לי לומר לו שזו טעות גדולה. כי היסוד הזה – התורה חסה על ממונם של ישראל – תקף הן בכספי ציבור והן בכספי יחיד.
בכספי ציבור, כיצד ועד היכן? הגמ' במנחות (ע"ו) אומרת דלחם הפנים שהיו עושין פעם בשבוע ובשבת חילקוה לכהנים המשרתים באותו משמרת, היו עושין אותה גם מן החיטין, שהיו יותר בזול מאשר עשייתן בסולת, שיותר יקרה, ולמה, מפני החיסכון. מאי מפני החיסכון? אמר ר' אלעזר: התורה חסה על ממונן של ישראל, לפי שלחם הפנים הם כ"ד עשרונות, ולפי שהן בכל שבת ושבת ועולים לדבר גדול, הותר לקנותן מן החטים כדי שיבוא להם בזול יותר משאם היו לוקחים סלת מן התגר, שהקונה סלת קונה אותם ביוקר. אבל שאר מנחות שהן דבר מועט ואין באות תדיר לא הותרו לקנות כי אם סלת.
כלומר, מדובר בבית המקדש שכמה דברים עשו בו באופן שחז"ל אמרו אין עניות במקום עשירות, אבל מאידך התורה חסה על ממונם של ישראל, גם בדבר גדול כלחם הפנים, שברגלים היו מראין את חביבותן של ישראל לפני המקום בכך שהלחם היה חם כביום אפייתו.
ומכאן דגם באחד שהציבור עוזר לו לנישואי הצאצאים, ואין לנו מצות צדקה גדולה כהכנסת כלה, הרי שצריך להביא בחשבון כלל ברזל זה, שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
והאמת, שבוודאי מי שאין לו ונחשב כעני, כמו רוב רובם של העומדים לקראת נישואי יוצ"ח, הרי דבר פשוט הוא דשייך כלל זה לגביו. אך אפילו בעשירי העם, גם אצלם נדרשת חובת הזהירות על הממון, שלא נפזר הממון אפילו הוא ברשותנו. והרי אמרה תורה בפרשת ויצא, ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו, ואיתא בגמ' חולין דף צ"א, ויותר יעקב לבדו – שנשתייר על פכין קטנים. והלא דבר הוא, יעקב אבינו שהיה רכושו רב, מסר עצמו על כמה פכים קטנים. והוא סימן לבנים על חובת הזהירות. ודבר זה צריך לשמש כתמרור אזהרה להרבה צעירים שאיבדו ממונם באשר לא נזהרו בנתיב השקעת הממון, והרשלנות בזה רבים חללים הפילה.
ועי' מהרש"א, דמדכתיב שהעביר כל אשר לו, על כן מה שחזר שוב ונשאר שם לא היה אלא בשביל דבר מה שלא היה נחשב לכלום, והם הפחותים שבכלים. ואמרו בגמ', מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם, וכל כך למה, לפי שאין פושטין ידיהן בגזל. ומה שאמרו ממונם חביב מגופם, כתב הגאון בעל עיון יעקב, דאף שאין צריך להיות נבהל להון, ואדרבה, במדות ששנו חכמים להיות בסנהדרין, כדאיתא בטור חו"מ סימן ז', צריך שיהיה להם 'שנאת ממון', שאפילו ממון שלהם אינם נבהלים עליו, מכל מקום יש לומר דלענין זה כמו כאן, כגון אבידת ממון, בודאי חוששין יותר מספק חשש היזק בגופם.
*
רבים יאמרו, הן מה הנפקא מינה כמה מנות יזמינו, הכל כלול כבר בחשבון שממילא בלתי נשלט, ומה בכך אם יישארו מנות על השולחנות, שהרי ידוע לכולם כי רובא דרובא אינם באים לסעודה.
טעות הוא, וקודם נציין מקור גדול לכך שכל מנה ומנה צריכים לחשב באופן ברור האם היא נצרכת. רבינו בחיי (שמות י"ב ד') הביא עוד מקור לכלל דהתורה חסה על ממונם של ישראל, בפרשת בא בקרבן פסח, שאמרה תורה ולקח הוא ושכנו וכו', ולמה צריך לצרף את השכן, מה יקרה אם ישארו כמה חתיכות בשר מהקרבן פסח, וכמובן ישרפו את אלו שלא יבואו לידי נותר. אלא, זו הסיבה באמת, שהתורה חסה על ממונם של ישראל שלא יבואו לשרוף אפילו מנה אחת. ולכן אמרה תורה לצרף את השכן.
שנית, עצם הדבר לחשוב שממילא הכל עולה ועולה ועולה והחשבון ממילא גדול – זה גם מנוגד לדברי חז"ל דפרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול. אם יקמצו בכל עשרות אלפי הפרוטות, יגלו פתאום אלפי שקלים.
ואין כאן המקום להאריך במה שאנו מוצאים בכמה מקומות את הכלל דאין עניות במקום עשירות, וכגון מה שאמרו בריש מסכת תמיד שהיו משקין את התמיד בכוס של זהב לפני שחיטתו (שיהא נוח להפשט, או מפני הסירכות כבחולין), ויש הסוברים שם דהוא גוזמא, אבל לסתם משנה שם אכן היה של זהב, והרי זה סותר לכאורה את הכלל דהתורה חסה על ממונן של ישראל. וכן איתא בזבחים (פ"ח) הכפות והקערות שמקבלין בהן המנחות וכל הכלי שרת, כולן נעשים משל כסף או זהב, ומשום דאין עניות במקום עשירות. בזה כבר דנו האחרונים, ומ"מ כל זה שייך רק בעניני בית המקדש וכדומה, ולא בשום אופן בעניני יחיד.
ובודאי שרוב ההוצאות הגדולות לא נובעות מעצם עריכת החתונה גם באופן מכובד, אלא רק כתוצאה מהיוקרה שרוצים להגיע.
וכאן המקום לציין, כי כל הדיבורים לאחרונה אודות הצמצום, אין הכוונה שצריך לערוך שמחת נישואין כמו שלום זכר או קידושא רבא. לא ולא, צריך לערוך את השמחה בצורה מכובדת, אבל לחיות עם המציאות, מה שאי אפשר ומה שאפשר, ויש הרבה מה להוריד.
סיפר לי יהודי חכם, שלפני שבוע לאור התעוררות הנושא, אמר לו אברך צעיר שהתחתן לפני חצי שנה: למה עושים עסק מכל הענין, הרי מתחתנים רק פעם בחיים (אמן), ולמה לעשות בצמצום? ענה לו ידידי החכם: דע לך כי אני נוסע מדי שנה לארה"ב להחזקת המוסד שלי, ואני כבר כמה שנים פוגש את אביך. אילו היית יודע כמה דם נשפך ממנו עד שהוא מקבל כל דולר, כמה בזיונות, כמה עגמת נפש, כמה שערות לבנות, היית קובר עצמך מבושה לדבר כך, ואפשר שלא היית מעטר את ראשך בשטריימל בעלות של שמונה אלף ₪.
שמעתי סיפור באחד מיקירי וצדיקי ירושלים, שבשעה ששידך את בנו לפני יותר מעשור, אמר לו המחותן: אולי כדאי לרכוש דירה יותר גדולה, כך שיהא לחתן הטרי שלוות הנפש ללמוד בהרחבת הדעת? ענה לו המחותן: מה שיהא עם החתן אינני יודע, אבל זה ברור, שאני בטוח אפול מהלימוד ואפסיד את שלוות נפשי כתוצאה מהחובות, ודפח"ח.
4/214