סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א: לפני כמה שבועות (בחודש אדר תש"פ) נלב"ע אשה אחת מופלגת בזקנה אשר התגוררה בתל אביב. בימי ה'שבעה' סיפרו בניה מעשה שהיה שגור בפיה כל ימיה, וכך הוה מעשה:
בילדותה התגוררה בעיר פיעטריקוב שבפולין, שם כיהן כמרא דאתרא הגה"צ רבי מאיר שפירא זצוק"ל (אשר לימים עבר ללובלין). והנה, באחת השבתות עלה ברצונה להתלוות לאביה בשובו הביתה מביהמ"ד לאחר התפילה, לכן מיהרה לעמוד בפתח ביהמ"ד כדי להצטרף אל אביה בדרכו.
והנה מכיוון שהיה איזה דמיון בין מראהו של האב למראהו של המרא דאתרא, בהיות שניהם גבוהים וגדולים משאר בני אדם, על כן טעתה הנערה, ובצאת המרא דאתרא מביהמ"ד אחזה בשולי טליתו ואמרה: "אבי, ברצוני להלך אתך בדרכנו הביתה"…
אלא שבראותה את פני האיש נתמלאה בושה וכלימה, כי ראתה שדיברה אל הרב דמתא ולא אל אביה… ובמבוכתה החלה להתנצל בפני הרב, שמאחר שראתה אותו מאחוריו סברה בטעות שהוא אביה.
נענה לה המהר"ם שפירא ואמר: "דעי לך בתי, כי גם לי וגם לך, יש בשמים אבא גבוה מאוד… אב זה נהנה מאד כשבניו פונים אליו ואומרים לו: אבי, ברצוני להלך אתך"…
דברים אלו שיצאו מלבו הטהור נחרטו עמוק בלב הנערה, והיתה רגילה לומר שמהם שאבה חיזוק ומשענת בכל תהפוכות החיים, ובפרט בשנות המלחמה הנוראה.