"אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה" (שמות ל"ח, כ"א)
קיום הבנין לפי איכות ורמת היסודות
כך מתארים חז"ל במדרש (ריש ויקרא רבה) את עבודתו הזכה של משה רבינו בהעמדת קרשי המשכן:
"'ויקרא אל משה' – מה כתיב למעלה מענין פרשת משכן, 'כאשר צוה ה' את משה'. משל למלך שצווה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטין, על כל דבר ודבר שהיה בונה היה כותב עליו שמו של מלך; היה בונה כתלים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מעמיד עמודים וכותב עליהן שמו של מלך. היה מקרה בקורות והיה כותב עליהן שמו של מלך. לימים נכנס המלך לתוך פלטין, על כל דבר ודבר שהיה מביט היה מוצא שמו כתוב עליו. אמר: כל הכבוד הזה עשה לי עבדי, ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים.
"כך, בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה עשה לי משכן, על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו 'כאשר צוה ה' את משה'. אמר הקדוש ברוך הוא, כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפני ולפנים. לכך נאמר 'ויקרא אל משה'…"
כל הכוונות הללו, לשם שמים בלבד ולשם מלכותו יתברך, החדירו קדושה וטהרה בבניין המשכן וגרמו שיהיה לו קיום. זהו גם היסוד האמור בחז"ל (מגילה כט, א) שהיתה התרומה מיוחדת עבור אדני המשכן, מלבד התרומה הכללית שהתבקשו ישראל להביא לשאר מלאכת המשכן. וזאת, על מנת ללמדנו כי האדנים שהם יסודות המשכן, ועל גבם מושתת הכל, אמורים להיות מתרומה נפרדת, מהזך והנקי – כולה קודש לה'!
מה שאנו לומדים מכל זה הוא, שקיום הבנין ועתידו, וכן כל דבר רוחני – חוסנו וחוזקו תלויים לפי רמת הטהרה וכוונת הלב שהיו בעת יסוד הבנין, ואילו רצונות ושאיפות נטעו ביסודות הבנין בעת הווסדו!
מסופר שכאשר הגיע מרן הגאון רבי ברוך בער ליבוביץ זצ"ל, בעל ה'ברכת שמואל', לביקור בארצות הברית, לגייס כספים לטובת ישיבת קמניץ, הראו לו העסקנים את היכלי התורה הקיימים שם, שהרשימו במיוחד במראם החיצוני, וציפו לשמע ממנו תגובה נלהבת. אך לתדהמתם הגיב רבי ברוך בער: "אין זו צורה של בית המדרש! אצלנו בתי המדרשות בנויים מאבנים רטובות מדמעות. 'אויס געוינטע שטיינער'"…
מקום תורה אמור להיות מבוסס על יתדות איתנים, לא על יופי והדר חיצוני. מקום תורה מקימים בדמעות, בדם, אחרת אין לו זכות קיום!
כך גם ספר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד, בשם חותנו הגאון רבי אפרים צמל שליט"א, כי פעם פנה אליו אחד מחשובי ראשי הישיבות, והציע לו לשמש כמרביץ תורה בישיבה שהוא עומד כעת להקים. אותו ראש ישיבה קבל מפילנתרופ בניין מפואר, שכבר עמד על תילו בשכונה הירושלמית. בסיעתא דשמייא לאחר עבודה מאומצת, הוא הביא גם צוות מובחר וקבוצת בחורים מטובי בני הישיבות, איתם קיווה לפתוח את הישיבה לשם ולתפארת.
כאשר כל התוכניות היו מוכנות, והכל היה נראה כה קוסם ומוצלח, הוא נכנס לקבל את ברכת הדרך ממרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. ראש הישיבה שמע את הפרטים והגיב בנחרצות: "כך לא בונים ישיבה… ישיבה בונים בעמל ויזע… ישיבה כזאת שהכל בא על מגש של כסף אין לה קיום!". ואכן הרעיון ירד מעל הפרק ונגנז…
בתי המדרשות שלנו בנויים על תעצומות נפש, יזע ועמל.
בספר 'אמרי חיים', מובא מה שסיפר הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל, מגדולי גאוני התורה בדורנו, שבתחילת דרכו של ה'סבא מנובהרדוק', מרן הגאון רבי יוסף יוזל הורביץ זצ"ל, היה בו רצון עז להקים ישיבות.
כידוע, ה'סבא מנובהרדוק' היה 'חד בדרא' במידת הביטחון, עליה עמל בכל כוחותיו כל ימי חייו. הוא קנה כרטיס הגרלה, והיה סמוך ובטוח שהיות וכוונתו היא להעמיד תורה לשם שמים, בודאי יזכה בסכום כסף גדול לצורך כך, ויוכל להקים ישיבות כאוות נפשו; אך לבסוף לא זכה בהגרלה.
בצר לו, נסע ל'סבא מקלם', מרן הגאון רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, להשיח את לבו ולספר על אכזבתו. הוא חשש שמא אין מדת הביטחון שלו שלמה. אולם כששמע ה'סבא מקלם' את דבריו, אמר לו משפט אחד: "רצון הבורא יתברך הוא, שאת מקומות התורה יבנו במסירות נפש!"
הדברים הלהיבו את הסבא מנובהרדוק, ושינו את כל נקודת מבטו. מני אז, בעמל נפש ובכוחות עלאיים, זכה להעמיד כשבעים ישיבות בכל תפוצות הגולה, בלי שום אמצעים, אלא עם כח 'מסירות הנפש' בלבד!
מקרביו של הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל, ראש ישיבת מיר, מספרים על הנהגה מאלפת וייחודית שהיה נוהג בה ראש הישיבה, בכל פעם שהיה נוסף נדבך חדש לממלכת התורה – ישיבת מיר המעטירה.
כידוע, שימש רבי נתן צבי כאות ומופת לדורו, כיצד מקימים ומייסדים אימפריה עצומה של תורה, בכוחות נפש עצומים ומעט מאד כוחות הגוף. תוך שהוא מתמודד עם מחלה קשה וחשוכת מרפא, בעודו מלומד מכאובים וייסורים נוראיים, שלמעלה מכח אנוש לשאתם, בתמצית דמו וחלבו התגבר כארי, ובעשר אצבעותיו חולל מהפך אדיר, הכפיל ושילש את ישיבות מיר בארץ הקודש ללא היכר. היכלי תורה גדולים המלאים באלפי לומדים, שפרוסים בכל פינותיה וזוויותיה של שכונת 'בית ישראל' בירושלים, ומקרינים מאורה של תורה על כל ארץ הקודש.
הנהגתו של רבי נתן צבי היתה, שכל אימת שהיו יוצקים את אבן הפינה לבנין חדש מבנייני הישיבה, התעקש להיות נוכח שם בעצמו, ללחוץ על דוושת היציקה, וליצוק בעצמו את המלט במקום הראוי. כך היה בכל עשרות מקומות התורה שנבנו עם השנים, בקרית הישיבה ובערים השונות בארץ. בקיץ ובחורף, ביום ובלילה; מעולם לא וויתר על כך.
רבי נתן צבי ידע והבין, שכדי שיהיה לישיבה קיום, יש להטביע ביסודות את 'מסירות הנפש' עימה הכפיל, שיכלל והחזיק את הישיבה; ולכן טרח והגיע בעצמו בכל פעם ליצוק את היסודות!
הגאון רבי בנימין קרליבך שליט"א, מראשי הישיבה, מספר שכך גם הוקמה ישיבת מיר לפני עשרות שנים. בתבנית זו בנה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל את הבניין המרכזי של הישיבה.
אז טרם נהגו להשתמש בפועלים זרים לבניה, ומי שנלקח לפועל הבניין היה יהודי ירא שמים, שלימים התמנה אף למשגיח בישיבה חסידית, אך אז אולץ בנסיבות החיים לעסוק לפרנסתו כפועל בניין. יחד עמו הועסק יהודי נוסף, תלמיד חכם אף הוא, שהיה החברותא שלו. תוך כדי יציקת המלט והנחת הלבנים הם עסקו בדברי תורה, שקלו וטרו בלמוד הוויות אביי ורבא. קושיות הרשב"א ויישובי הרמב"ם התערבו בבטון ובמים…
כך נוצקו יסודות הבית הגדול הזה! כך נבנה בניינה של ישיבת מיר, וכך זכתה הישיבה לקיום ושגשוג מעל דרך הטבע!
לימוד התורה והעמדת תלמידים בנקיות ובטהרה
תלמיד חכם חשוב שוחח בהזדמנות מסויימת עם מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל. בתוך הדברים התנצל בפניו, על כך שהוא מטריח את ראש הישיבה בשביל שאלותיו האישיות, וגוזל ממנו את זמנו היקר.
ברוך ובחמימות השיב לו מרן הרב שך: "שבעים שנה דחיתי את כולם… הייתי שקוע בלימוד בלבד. כשהגעתי לגיל שמונים ושלוש שנה, גיל הבר מצווה לאחר שנתקיים בי 'ימי שנותינו בהם שבעים שנה', הנני מפקיר את עצמי לגמרי בשביל כלל ישראל. היות וכל פעולה שאני פועל, שלם אני עם עצמי – יודע אני בוודאות שהיא בנויה על שמונים ושלש שנות עמל התורה בנקיות!…"
מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטינמן זצ"ל, אמר כעין זה: "שמעתי מה'חזון איש' שאמר על ה'חפץ חיים' כי למד שישים שנה, איני זוכר אם אמר לשמה או לא, ואחר כך הנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל ה'חזון איש' עצמו שלמד עשרות שנים בצנעה, רחוק מעין הציבור, ואחר כך נגלה אורו והנהיג את כלל ישראל. כך היה אצל הרב מבריסק, ה'סטייפלער' ואצל הרב שך – על ידי היגיעה בתורה לשמה שהיתה אצלם עד להפליא, שלא לשם פרסום ולא לשם התפארות והתגדלות, מתוך נקיות – הם זכו להנהיג את כלל ישראל".
בזמן שקמו עוררין לערער על כמה מפסקיו של מרן פוסק הדור, הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל, פסקים שהכריע בספרו 'אגרות משה', התבטא רבי משה ביטוי מפליא באורח נדיר: "שלם ורגוע אני עם עצמי, היות ויודע אני שכל ההוראות שלי בנויות על לימוד התורה בנקיות ובטהרה, ומעולם לא התעניינתי בחכמות חיצוניות…"
כיוצא בזה שמעתי פעם מרבינו, מרן הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל, בעל 'שבט הלוי', שהתבטא: "כל השנים פחדתי שמא כל מעשי בהרבצת תורה באים חלילה מצד שמאל, דהינו לא לגמרי לשם שמים. אבל לאחר שאני זוכה לראות את הפירות, ברוך ה', שתלמידי הם תלמידים הגונים, ומהם רבים שצמחו מורי הוראה ומרביצי תורה, זה מגלה לי שמתחילה כבר היו המעשים מצד ימין, לשם שמים…"
היסוד בזה הוא, כי כאשר רואים אילן גדול המצמיח פירות משובחים, הרי האילן בעצמו מעיד כמאה עדים שכל עבודות השדה נעשו בצורה טובה וראויה; חפירת היסוד, הנטיעה, השקאה במידה הנכונה, טיפוח הגידולים, הרחקת החרקים ושאר מזיקים שעלולים להזיק לעץ ושתיליו. כך גם ברוחניות: כאשר רואים את התוצאות המבורכות של הפעולה – אזי ניתן לקבוע בוודאות שהיא נעשתה בשורשה מתוך כוונה זכה וטהורה, בקדושה ובנקיות.
הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל, מפארי גדולי ירושלים, היה רגיל לספר את מה ששמע מרבו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל':
כידוע, חש רבי יחזקאל הערכה גדולה כלפי תלמידי חכמים עניים, שלמרות מצבם הדחוק הניחו חיי שעה ובחרו בחיי עולם, ושמו את כל מגמתם ויגיעתם בעמלה של תורה, ובה מצאו את סיפוקם ושמחתם. ברבים מהם היה רבי יחזקאל תומך כספית מידי חודש, ומעודד אותם רבות לדבוק בדרך שבחרו.
כאשר עלה מלונדון על מנת להתגורר בירושלים עיר הקודש, הירבה להתבטא בהערכה מיוחדת על העובדה המצויה בירושלים, של עניים מרודים שצמחו לתלמידי חכמים מופלגים, אשר מבלי לדעת מהיכן יביאו את מזונם – הסתגרו בארבע אמות של תורה והלכה, ואת כל ימיהם בילו במחיצת בתי המדרש מבוקר ועד ערב, כשהם משכיחים מעצמם את מצבם הכלכלי הקשה. הוא כינה אותם בהערצה "משיח'ס יידן!" [-"יהודים בני דורו של משיח!"], והוסיף לומר: "הן אמנם גם בלונדון ישנם בני תורה מופלגים, אבל שם יש להם אמצעים. כאן זה משהו אחר…"
את הזכות הזאת שניתנה לו האפשרות לתמוך בתלמידי חכמים, תלה רבי יחזקאל בתפילות שהתפלל בצעירותו שיזכה לכך, כפי שהתבטא בפני תלמידו רבי חיים ברים: "יעידו הגשרים של לונדון כמה דמעות הזלתי בשביל זכייה זו! אלו ידעת, לא היית מתפלא כיצד זיכני הבורא יתברך לכך"…
הרי שכל מעשה טוב, כל פעולה שכרוכים בה ריבוי התורה וזיכוי הרבים, נעוצה בתחילתה בתפילה! התפילה מהווה את היסוד, שבעטיו זוכים להיות מחזיק תורה ובני תורה, ו'המתפלל בדמע תפילתו נשמעת' – כפי שכותב רבינו יונה. גם לאה אמנו, שהעמידה שישה מתוך שנים עשר שבטים, זכתה למה שזכתה אך ורק באמצעות התפילה. אלולי תפילותיה, הייתה חלילה וחס נישאת לעשו, ולא היתה מאימהות האומה היהודית.
כך תרגום דברי ה'זוהר הקדוש' (פרשת ויחי דף רכג עמוד א): כל בן אדם שמוריד דמעות לפני הקדוש ברוך-הוא, אף על פי שנגזר עליו עונש ייקרע גזר דינו, ולא יוכל העונש לשלוט עליו. מהיכן למדנו זאת? מלאה אמנו, שהרי על לאה נגזר להינשא לעשו ולהיות מחלקו, והיא בתפילתה זכתה שהקדימה להינשא ליעקב ולא ניתנה לעשו.
מבואר מדברי חז"ל, שהיסוד שעליו השתיתה לאה את כלל ישראל, והצורה בה זכתה להקים את בית ישראל – הוא תפילה, וביותר נוכחים אנו כוחה של תפילה מהו! כעין הדברים הללו כותב רבנו בחיי (דברים יא): "וצריך אתה לדעת, כי כח התפילה גדול אפילו לשנות הטבע, ולהינצל מן הסכנה, ולבטל הנגזר". במחיצת גדולי ישראל ראו תדיר, כיצד התפילה כה טבעית וחקוקה אצלם, ומשמשתם כל העת בכל צעד ושעל. הם ראו בתפילה עניין הכרחי ומחוייב המציאות, ואת כל ענייניהם הרוחניים והגשמיים תלו בזכות ובכח התפילה.
מסופר על מרן הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר, שפעם אחת תוך כדי לימודו התקשה בנושא מסויים. הוא פסע הלוך ושוב בהיכלה של ישיבת מיר נסער, ולמרות המאמצים הרבים לפשט את הדברים, לא הצליח להבין אל נכון את פשר הסוגיה.
עצר רבי חיים ליד החלון, הביט השמיימה וביקש בתחנונים שיסייעו לו מן השמיים להבין: "ריבונו של עולם! אנא, אני כה חפץ להבין את הסוגיה…". הוא נשאר על עומדו מהרהר בשרעפיו, ולפתע, לאחר דקות מועטות, נהרה הופיעה על פניו. צץ במוחו פיתרון לקושיה!
נעמד רבי חיים בזקיפה, היכה בידו על הסטנדר, הביט שוב כלפי הרקיע ואמר: "הא! א גרויסע דאנק, ריבונו של עולם, איך האב פארשטאנען!…" – "תודה רבה, ריבונו של עולם, הבנתי!…"
כה מפעים לראות את קרבת הצדיקים לקדוש ברוך הוא! רבי חיים בקש ממנו למצוא פיתרון, כשם שהיה מבקש מהחברותא, וכשהתשובה נמצאה, מיד נעמד להודות על כך, כדבר איש אל רעהו. בכזו טבעיות! בכזו פשטות! כאדם הנזקק לעזרה, ופונה לחברו במילים פשוטות שיעזור לו, ומשנעזר עומד ומודה על כך מעומק הלב…
●●●
דבר נפלא שמעתי מהגאון רבי דוב ישראלזון שליט"א, נכדו של דודי, עמוד ההוראה, מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל:
כידוע, בשנת תשס"ג חלה מרן הרב אלישיב והיה בסכנת חיים, ולצורך הצלתו הוצרך לעבור ניתוח סבוך. העם היהודי בכל תפוצות ישראל התאחד בתפילה ובזעקה לשלומו, וחיזוקים רבים בתפילה נעשו לזכותו.
בעת שהחלים בחסדי שמים, התבטא בפניו נכדו רבי דוב בהתפעלות, שבזכותו נגרם חיזוק גדול בכוח האמונה של תפילה, כשהציבור נוכח שהתפילות מועילות ועוזרות למעלה מכוח הטבע.
למשמע הדברים התרגש הרב אלישיב, ועיניו זלגו דמעות…
בנו הגאון רבי משה אלישיב, ציין, כי לדעתו ניתן לספור על כף יד אחת, כמה פעמים החצין אביו את רגשותיו באופן של בכי גלוי, במהלך כל מאת שנותיו הגדושות. אך כאן במקרה זה, באופן יוצא מן הכלל, החיזוק של התפילה שנגרם בעטיו כה נגע אל לבו, וכה שימח וריגש אותו – עד שלא היה מסוגל לעצר מדמעותיו לפרוץ באחת!
(מתוך 'אוצרותיהם אמלא')
1/275