"הידיעה שזקוקים לנו שם בפנים, כמו אוויר לנשימה, נותנת לנו כוח להיכנס!" | חסדים בממלכת הנגיפים

11 יום היה ר׳ מאיר (שמו המלא שמור במערכת), ירושלמי בשנות הארבעים המוקדמות לחייו, מאושפז במחלקת הקורונה בשערי צדק במצב קשה במיוחד, שכמעט הגיע לכדי הנשמה מלאה. אדם בריא לחלוטין, ללא כל מחלות רקע, שבאותם ימים של גל הקורונה הראשון הפך שבר כלי ממש וסבל מקשיי נשימה נוראים ומתשישות קיצונית, עד כדי כך שאפילו כפית לא הצליח להרים בכוחות עצמו.

כיום, כשבחסדי שמיים הפרק הזה פחות או יותר מאחוריו, עם מזכרות שהותיר בו הנגיף פה ושם של תשישות שבאה והולכת, הוא לא שוכח את הטראומה הגדולה ועושה הכל כדי שחולים במצבו יעברו אותה עם מה שפחות משקעים. עדיין עומדים לנגד עיניו הימים בהם שכב חסר אונים במיטתו, תלוי לחלוטין בחסדי הצוות המטפל, שלא היה לאל ידו לתמרן בין כל המשימות ולרדת לפרטי הפרטים שכל חולה זקוק להם, מעבר לפן הרפואי הבסיסי, והוא עושה הכל כדי לחסוך מחולים נוספים את החוויות המעיקות, שמהוות חלק בלתי נפרד מתהליך ההחלמה.

מחולה למתנדב

אם חפשנו סיפורים יוצאי דופן ושוברי מוסכמות בעיצומה של חופשת הקורונה ההפכפכה, של אנשים שבמקום לדאוג לשלומם ולהסתגר בארבע אמות הבטוחות והמבודדות שלהם, מקריבים עצמם באומץ רב ומסתכנים כמעט מדי יום במסירות נפש מופלאה עבור הזולת, סיפורו של ר׳ מאיר ושל שאר המתנדבים במחלקת הקורונה בהדסה עין כרם, במקום בו החל המיזם החלוצי הראשון מסוגו בעולם, הוא אחד מהם. הוא היה מראשוני הנקראים אל הדגל כאשר יצא הקול הקורא ע״י עמותת "יד אברהם", התומכת, מייעצת ומלווה חולים, שהוקמה לפני 18 שנה ע״י הרב שמעון ברוין ומנוהלת כיום ע״י בנו הרב חזקי ושותפה כיום למחקר הקליני הראשוני שעשה היסטוריה ארצית, כאשר בימים האחרונים שוחררו לביתם שלשת החולים הראשונים שטופלו ע״י דגימות פלסמה מחולים שהחלימו בגל הראשון, שהעמותה תווכה בינם לבין בית החולים כבר מחול המועד פסח.

ליווי החולים החל אחרי חג השבועות וכולל כיום 20 מתנדבים ומתנדבות רק בהדסה עין כרם, היחיד המאפשר זאת בקרב המרכזים בירושלים וקיים בעוד בתי חולים במרכז. הכניסה לתוך המחלקות הבודדות העמוסות בחולים פעילים איננה מובנת מאליה כלל וכלל וכרוכה בסיכון אישי בכל רגע נתון. למרות שהיא מותנית בבדיקה סרולוגית, של רמת הנוגדנים הקיימים אחרי שהאדם נמצא חיובי ושלילי, וכן בעריכת חיסונים נוספים למחלות שונות אחרות שיבטיחו את שלום המתנדבים, העמימות לגבי הנגיף, שעדיין מתעתע בכולם, הופכת את ההתגייסות הזו להרבה יותר מעוד פעולת חסד רגילה.

בשיחה ל״יתד נאמן" מתאר מאיר בהתרגשות: "הייתי שם כחולה קורונה קשה מאד ואני יודע על מה מדובר. הייתי מחובר לחמצן וקרוב מאד להנשמה. לגודל הנס, היה איתי באותה מחלקה חבר קרוב שנדבק יחד איתי. צעיר ממני שהתאושש מהר יותר ויכל לסייע לי במה שהרופאים הטרודים לא היו מסוגלים. אני זוכר איך הרגשתי חלש כמו זבוב, עם תשישות לא נורמלית שמשמעותה בדידות קשה. אף אחד לא ניגש אליך, אתה לא רשאי לראות בני משפחה ולמעט שיחות טלפון, שלא יכולות להשלים את החסר, אתה מנותק מכולם. היו ימים שהרגשתי ממש כמו אדם סיעודי. נס שהיה לי את החברותא הצדיק שטיפל בי הרבה, רחץ לי את הידיים, האכיל אותי, הניח לי תפילין ורומם את רוחי".

החולה שהפסיק לדבר

"חשוב להבין שהרופאים, עם כל רצונם הטוב, לא מסוגלים לעמוד בעומס. המצב משווע והחולים, כמו גם בני המשפחות הרחוקים, זועקים לעזרה. אז איך אוכל לעמוד מנגד? אני ועוד שניים מחברי לקחנו על עצמנו את המשימה ואנחנו מגבים זה את זה במחלקה הקשה, שאנחנו מתנדבים בה. יש כ־3-4 מחלקות בקומות שונות, שנקבעות לפי דרגת החומרה, מטיפול בהנשמה ועד טיפול

נמרץ. אנחנו נמצאים במקום הקשה ביותר, חולקים בינינו את המשימות, מעדכנים על מצב החולים ומתאמים לפי הצרכים, מי יאכיל את מי וכד׳"

אתה לא פוחד?

"שלמה המלך אמר ׳שומר מצווה לא ידע רע׳, ועם הפסוק הזה אנחנו נכנסים, אחרי שדאגנו כמובן להתמגן מכף רגל ועד ראש עם כל הציוד. מודעים לכך שגם אם יש לנו נוגדנים עם הזמן רמתם יורדת והם עלולים אף להתנדף מהגוף. הידיעה שזקוקים לנו שם בפנים, כמו אויר לנשימה, נותנת לנו כוח להיכנס. מעבר למצב הגופני של החולים, הם שרויים בפחד גדול ובבדידות קשה המשפיעה לרעה על מצבם. לכן הנוכחות שלנו היא חיונית. עצם העובדה שיש מישהו שדואג לך, מתעניין בך ונמצא שם זמין לבקשותיך, מקלה מאד ומטיבה עם המצב הנפשי. לא פלא שהחולים מכנים אותנו ׳המלאכים שלנו׳".

״מעבר לשהות במקום, שאני מקפיד שתהיה לפחות 3 פעמים בשבוע, אני גם משאיר מספר טלפון שלי לכל בקשה ומקבל מהם שיחות המעידות עד כמה יש לכך משמעות. כך למשל, שעה לפני שבת קבלתי טלפון מאחד החולים שהחלות או היין לא הגיעו אליו. עדכנתי את הארגון והם דאגו שלא יחסר לו מאומה. אני רואה בחוש איך החולים מתעודדים כשאנחנו שם. יש קשישים שאין להם נפש חיה ושאר קרוב והם מתרגשים מאד שמישהו מדבר בשפתם ומתעניין בהם באמת".

דוגמאות..

"פגשתי ב־2 חולים מבוגרים, בעל ואשה ששוכנו באותה מחלקה ב־2 חדרים נפרדים. הבעל היה חולה דיאליזה ומצבו היה קשה יותר. הוא סבל סבל נוראי שהכניס אותו לדיכאון, עד כדי כך שהוא לא דיבר ולא תקשר עם סביבתו. אחרי שעתיים שהיינו שם, הנחנו לו תפילין והאכלנו אותו, ראינו סוף סוף את החיוך הראשון על פניו. בהמשך הבאנו את רעייתו לידו. הוא התרומם ושניהם בכו. היה מאד מרגש. זה השפיע לטובה על מצבו, עד שלמחרת כבר היה מאושש בהרבה ואפילו החל לדבר עימנו. בשבוע שעבר נכנסתי לאשה כבת חמישים שבכתה מאד, כיון שפחדה שמצבה הדרדר עד כדי כך שתזדקק למכשיר האקמו וסופה קרב. הרגעתי אותה שאפילו אני במחלתי הייתי מחובר לחמצן ברמה יותר קשה משלה ושמצבה קל יחסית, ואין סיבה שתגיע למקום הזה. היא התעודדה מאד מדברי, דווקא כמי שחווה את המחלה על בשרו, ולבסוף בחסדי ד׳ החלימה ושוחררה".

הצלת נפשות

ר׳ מאיר מנצל את הבמה כדי לקרוא קודם כל לעוד בתי רפואה להצטרף למיזם המכניס את המתנדבים למחלקות כדי להוות כוח מסייע שאין לו תחליף, מבחינת האנרגיות, הסבלנות והזמן העומד לרשותם. בזכותם מוכנים חלק מהחולים לטעום את הביס הראשון, אחרי ימים שלימים שאבדו את הרצון לאכול ולהתאמץ בכלל. בזכותם שב האור לעיניים הכבויות והתקווה לנפש המדוכדכת. במרכזים רפואיים רבים עדיין פוחדים לעשות את הצעד של הכנסת זרים פנימה, גם אם הם מחלימים, וזה בא על חשבון חולים ההולכים ודועכים.

מאיר: "אין לי ספק שאם היו מכניסים יותר אנשים למחלקות היו פחות אנשים מונשמים. המצב הנפשי מאד משפיע על הגוף וכשיש מישהו שמעודד ונוטל חסות אישית יותר קל להתגבר על המחלה. לעומת זאת, מי ששרוי בבדידות ומרוב ייאוש לא אוכל מאבד כוחות ותקווה וזו שרשרת מסוכנת שאפשר לעצור. כאשר הייתי חולה הרופא היה מספיק הגון לא לשתף אותי בחומרת המצב ורק משפחתי הייתה מודעת לכך שאני מועמד להנשמה. חברי הקרוב ועוד שניים שהיו עמי במחלקה נתנו לי כוחות. התפללנו יחד, עשינו את סעודות שבת בצוותא ושאבנו כוחות זה מזה. שמעתי זאת מאחד מראשי המחלקה בהדסה, שאמר בפירוש כי התרופה הכי טובה שיש, לצד יתר התרופות הניתנות לחולי הקורונה, הינה להכניס אדם שיתמוך ויעזור בימים הקשים והאפקט של זה גדול לא פחות משל כל טיפול אחר! והלוואי ויכולנו להתנדב 24 שעות ביממה ולהיות בכל מקום שהמשפחות מבקשות מאתנו להגיע אליו. בפרט בשבתות שהחולים מתארים אותם כימים הארוכים בחייהם, כשהם מנותקים מהמתנדבים, מהשיחות עם בני המשפחה ומרגישים הכי לבד בעולם".

יש לדעתך מספיק מתנדבים ?

"יש חסר גדול וצריך לדעתי להגדיל את הלחץ על בית החולים להכניס יותר אנשים. אני קורא לכל אדם שהחלים מהקורונה שידע שיש לו משימה! לא לחינם ד׳ ריפא אותו ממחלתו אלא כדי שיתנדב ויתגייס למען אחרים. כמתנדב אני יכול להעיד על תחושה של סיפוק עצום של עשייה ומצווה. זו הצלת נפשות כפשוטה וכל מי שהיה חולה יתפוס את המצווה בשני ידיים".

(ר. גיל – יתד נאמן)