"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ" (דברים ט"ז, י"ח)
עד כדי כך מסור היה רבינו לגמול חסד בביתו, עד שפעם אחת בבואו לכולל ערב בישיבת "ישועות יעקב", מיסודו של חמיו, הגאון רבי יוסף חיים שראבני זצ"ל, עטו לקראתו אברכים והקיפוהו בשאלות. ורבינו בסבלנות עונה לכל אחד. לפתע נכנס חמיו, ורעם עליהם בקולו: "הניחו לו ללמוד!", התערב רבינו ואמר: "אני עוסק בתורת חסד!", ורבי יוסף חיים הפטיר: "גמילות חסדים עושה כבודו מספיק בביתו!"…
בן משפחה סיפר שבתקופה שחלתה אשת רבינו, הכל עשה בעצמו, ניקה וכיבס ובישל. ואף בימים כתקנן, בכל בוקר הלך למכולת, חזר עם הסל. לא אחת, בענוותנותו המופלגת, סייע לרבנית במטבח, בניקיון. התלווה לקניות כשביקשה.
"אני נשאר ברכב"
סיפר תלמיד: נסענו לקברי צדיקים בגליל, ורבינו נסע עם הרבנית. ירדנו לאכול. התלמידים אכלו יחדיו, ורבינו והרבנית אכלו לחוד. סיימנו וחזרנו לאוטובוס. ראיתי שרבינו מתמהמה. הבטתי לראות במעשיו. הרבנית ישבה, ורבינו רוקן את הצלחות לאשפה וניקה את המקום. בטבעיות. כשהגענו למירון, הרבנית הרגישה שלא בטוב, אמרה לרבינו: "תלך איתם, תתפלל גם עבורי על הציון הקדוש. אני אשאר ברכב". אמר: "אשאר איתך".
כולם ירדו, הרבנית ביקשה, כמעט התחננה: "לך איתם!". כולם ידעו לשרבינו יד ושם בתורת הנסתר, הוגה בתורת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר הקבורים במערה, יודע גם את סוד ההשתטחות, העתירה על הקברים. התדבקות רוח ברוח, כלשון המקובלים. והשכינה שורה בקברות הצדיקים, שהיו מרכבה לשכינה בחייהם, והתפילה שם רצויה ומקובלת ביותר, כדברי רבינו הר"ן (בדרוש השמיני) וענה: "אני ואשתי נתפלל מכאן"…
הגיעו עד מירון, ונשארו ברכב. כפי הנראה, הרווח מהוויתור הזה, מההקרבה הזו, גדול יותר מהרווח מהתפילה על הציון הקדוש!
המקרב את קרוביו
האישה היא קרובה ביותר, אך חובת האדם לעזור לכל קרוביו. כששאל דוד: "ה', מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך" (תהילים ט"ו, א') מנה את "מידות החסידים העולים במעלות העליונות, השוכנים בהר קדשו" (רבינו בחיי, הקדמת וישלח), ובהן: "חרפה לא נשא על קרובו", ופירשו בגמרא: "זה המקרב את קרוביו" (מכות כ"ד, ע"א). אחות סיפרה, שאחר נישואיה יצא בעלה לעבודה ונשארה בבית לבדה, בודדה. ורבינו, בכזו פשטות מגיע היה לעיתים קרובות לבקר, לשוחח, לעודד ולשמח
ארוחת צהרים לאחיינית
אחיין רבינו עבר מישיבה לישיבה, ונתקל בקשיים. יעץ רבינו להוריו שיכנס לשיעוריו בישיבה. בהתמדה הגיע יום יום. יום אחד נעדר, היה חולה. בו ביום צלצל הטלפון בבית הוריו והבחור ענה. רבינו על הקו: "מדבר בן ציון, איפה היית היום? דאגתי לך"…
לרבנית היתה קרובת משפחה שסבלה מסחרחורות. גם בתקופה בה נבצר מרבינו לקבל קהל, גם בשעות בהן היה טרוד ועסוק, עבורה נמצא פנאי. לברך, לעודד. להקל על סבלה. בניי המשפחה ידעו, ואף אומרים היו למכריהם: "הלא קרובים אנו לחכם בן ציון, ונשאל בעצתו, נקבל ברכתו". לעולם לא השיב פניהם. ופעם אף יזם מעצמו. כשומעו על קרוב משפחה, בחור מצטיין שחשקה נפשו ללמוד בישיבה פלונית ונדחה, קרא לאחד ממכריו שלמד באותה ישיבה וביקשו: "גש למשגיח הישיבה, ואמור בשמי שאם לא יקבלוהו, אגיע בעצמי לישיבה!" והפטיר: "אני ערב שלא יאכזב!"…
האוהב את שכניו
אומרת הגמרא (סנהדרין ס"ו ע"ב): "המקרב את קרוביו והאוהב את שכניו, עליו הכתוב אומר: 'אז תקרא וה' יענה, תשווע ויאמר הנני' (ישעיה נ"ח, ט'), ופירש רש"י: לעיל מיניה כתיב 'ומבשרך אל תתעלם', והאוהב את שכניו גם הוא כמקרב את קרוביו, ככתוב: 'טוב שכן טוב מאח רחוק' (משלי כ"ז, י)".
הרה"ג רבי יעקב שראבני, ר"מ בישיבת "מאור התורה", סיפר, שזוכר כיצד דאג רבינו לאברך שהתגורר בשכנות ברחוב אלקנה, ולא מצא כולל. פוגש היה אברכים שהכיר ומברר: "יש אצלכם מקום פנוי בכולל?" כשפנה אליו, שאלו רבי יעקב האם בן עליה הוא. ורבינו תמה: "אברך שרוצה ללמוד תורה, זה מספיק בשביל להכניסו לכולל!". לא נח ולא שקט עד שמצא עבורו כולל מתאים, כאילו היה בנו.
מדוע התאחרה החופה?
סח שכן, וליתר דיוק בנו של שכן. רבינו גר ברחוב אלקנה, והם גרו ברחוב חנה. מאיפה הכירו? מהרחוב. כי תמיד, כשעבר שם, כילד קט, הקדים לו רבינו שלום. כשראהו בכובע וחליפה, ברכו בחום להכנסו למצוות. כעבור שנה, התעניין לאיזו ישיבה נרשם. כעבור שלוש שנים, התעניין בישיבה הגדולה. היעלה על הדעת שלא להזמין ידיד כזה לחתונה? עיין רבינו בהזמנה, חקר אודות הכלה ומשפחתה, בירך בחום, והתנצל: "בדיוק באותו יום עלי להיות בתל אביב, לסדר קידושין אצל תלמיד", ב"אולמי תל אביב", למי שזוכר. "אשתדל, בלי נדר. מכל מקום, שיהיה הקשר של קיימא והבנין עדי עד, ותקימו בית של תורה וגדולה לשמחת הוריכם!". "אמן", ענה נרגש.
ראש ישיבתו, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, אמור היה להגיע בהסעה עם הבחורים, ולסדר את הקידושין. ההסעה התאחרה, והשעה התאחרה. בשמונה וחצי הגיעו. התפללו ערבית, ישבו לכתיבת הכתובה. בסביבות השעה תשע ניגשו לחופה – והנה רבינו מופיע! זירז את החופה בתל אביב, ומיהר לחתונת בנו של השכן מהרחוב הסמוך, בדירה הקודמת!
החתן מיהר אליו: "כל עכבה לטובה, עכשיו אני יודע מדוע התאחרה החופה!". ראש הישיבה סידר קידושין, ורבינו בירך את שבע הברכות!
(מתוך 'רבינו האור לציון')