"כדי לזכות לתורה שתקשר אותנו לקב"ה צריך להדבק ברב מובהק ובחברים טובים"

משאו של נשיא 'דרשו' רבי דוד הופשטטר שליט"א, בכינוס בני הישיבות שנערך על ידי 'דרשו' לאלפי בחורים העולים ללמוד בישיבה גדולה.

ברשות כל הקהל הקדוש הזה, לפני שמתחילים בכמה דברי הכוונה והדרכה, אולי נתחיל בקצת ענייני דיומא, שהרי אנחנו עומדים לפני תשעה באב.

כתוב במגילת איכה: "מלכה ושריה בגויים אין תורה".

לכאורה זה פסוק קשה להבנה, שהרי אנו יודעים שאחרי חורבן הבית אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. אין לנו קרבנות אבל יש לנו תורת קרבנות, הדבר היחיד שיש לנו בגלות זה התורה, אז מה הפירוש מה שכתוב "אין תורה"?

עוד צריכים להבין, מה הקשר בין חרבן הבית לתורה? בית המקדש זה מקום של קרבנות זה מקום של תפילה אבל אל בית מדרש שבו לומדים תורה. מה הקשר אם כן בין חרבן בית המקדש דווקא לתורה?

כידוע, מיד לאחר שכלל ישראל קיבלו את התורה, מיד היה הציווי "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". משה רבינו לימד את עם ישראל תורה באהל מועד שנקרא אוהל העדות. רואים אם כן שיש קשר ברור בין המשכן ובית המקדש לבין התורה.

גאון ישראל רבי חיים מוולאזין מסביר שלימוד התורה זה בעצם קשר עם הרבש"ע. בית המקדש היה מקום של השראת השכינה. כשאנו באים לבית של הריבונו של עולם, אז יש לנו קשר אתו. התורה היא לא כמו לימוד חכמה של האומות להבדיל אלף אלפי הבדלות. זה לימוד החכמה של הרבש"ע, להיות קשורים אתו.

האהל מועד, המשכן, היה בגדר של מעמד הר סיני כמו שהיה בקבלת התורה שבו לימד הקב"ה למשה מצוות חדשות. אבל בהר סיני הלימוד היה בפרהסיה לעיני כל ישראל וכל העולם כולו שמע על כך, ואילו באוהל מועד הלימוד היה בצנעא.

כאמור, לימוד התורה בדרגה הראויה הוא לימוד של קשר עם הרבונו של עולם. לכן מובן מה שהגר"א אומר שאחרי החרבן נלקח מאתנו הכח לחדש חידושים כמו שהיה בזמן בית המקדש, שרבי עקיבא וחברי חידשו חידושים שאפילו בדורות הקודמים לא ידעו, וזה ניטל אמתנו.

אבל אולי ניתן לחדש כאן חידוש לכבוד המעמד: במעמד הר סיני היה כבוד התורה הכי גדול בהיסטוריה של העולם. קולות וברקים, קול שופר, הענן והשראת השכינה. היה כבוד התורה הכי גדול בעולם.

במתן תורה היו שני יסודות עיקריים. היסוד הראשון של קבלת התורה, של לימוד התורה, הוא דבקות עם הרבש"ע. זה דבקות התורה.

היסוד השני שהיה במעמד הר סיני הוא היסוד של אחדות. במעמד הר סיני היתה האחדות הגדולה ביותר בהיסטוריה, ניצב שם עם שלם למרגלות ההר, והתורה מעידה עליהם "ויחן שם ישראל", שהיו כאיש אחד בלב אחד.

שני היסודות האלו, של כבוד התורה ואחדות עם ישראל הם היסודות של קבלת התורה, והם הכרחיים לקיום התורה בכל דור ודור.

בבית הראשון היה תורה. למדו תורה. היו תלמידי חכמים ולא ביטלו תורה עד שנשאלה השאלה על מה אבדה הארץ. הם לא הבינו מה פסול נמצא במעשיהם שבגללו נחרב הבית. והתשובה היתה "על שלא בירכו בתורה תחילה".

לא היה כבוד התורה! אם לא היה כבוד התורה, לא היה תורה של קשר עם הקב"ה. הלימוד לא יכול היה לרומם אותם. לכן אבדה הארץ. היה חסר היסוד של כבוד התורה.

בחרבן בית שני, בירכו בתורה, היסוד הזה של כבוד התורה היה קיים, אבל בית שני נחרב בגלל שהיה חסר היסוד השני, היסוד של אחדות. היתה שנאת חינם שזה ההיפך הגמור מאחדות, ולכן אבדה הארץ.

ומכאן נענה על השאלה בה פתחנו. מה שכתוב באיכה "אין תורה", הפירוש שהתורה הזו שאנחנו יכולים להידבק ברבש"ע על ידה, איננה. אין תורה, כי אין לנו את האפשרות להידבק ברבש"ע כמו שהיה בעבר.

אבל צריך לזכור שלמרות הכל גם בתקפותנו יש אפשרות להידבק בקב"ה ולהיות מקושרים בו על ידי לימוד התורה. חז"ל אומרים מנין לעשרה שלומדים תורה ששכינה ביניהם, ומנין לחמישה, שלושה, שניים ואפילו אחד שיושב בדד ולומד תורה, גם הוא הקב"ה יושב ושונה כנגדו. גם בדורנו יש אפשרות שהתורה שלנו תהפוך אותנו, שהיא לא תהיה חלילה רק מקצוע, אלא חכמה אלוקית שתשנה אותנו שתעלה אותנו להידבק ברבש"ע, ולהפוך לבריה חדשה.

איך אנחנו יכולים לזכות להגיע לידי כך שהתורה תעלה אותנו ותקשר אותנו עם הקדוש ברוך הוא?

כתוב בפרקי אבות פ"א משנה ו': "עשה לך רב. קנה לך חבר והווי דן את כל האדם לכף זכות".

לכאורה יש לשאול למה כתוב כאן "עשה לך רב", לאחר שבמשנה ד' כבר למדנו שצריך להידבק בעפר רגליהם, כלומר לרוץ אחרי החכמים ולשמוע מהם דברי תורה. מה התוספת שיש כאן במשנה ו'? מה מוסיף רבי יהושע בן פרחיה על מה שאמר יוסי בן יועזר איש צרדה?

והשאלה קשה שבעתיים שהרי במשנה ט"ז כתוב: "רבן גמליאל אומר עשה לך רב". הרי כבר למדנו את זה במשניות הקודמות כאמור?

הרמב"ם מתרץ את הכפילות של "עשה לך רב" ומבאר שרבי יהושע בן פרחיה דיבר על רב שילמד אותך תורה ורבן גמליאל דיבר על רב שיפסוק לך הלכות.

אבל אולי אפשר להוסיף עוד מעט הסבר שיהיה לתועלת גם כהדרכה לפני שנכנסים לישיבה גדולה:

יוסי בן יועזר איד צרדה אומר במשנה ד' את מה שהיה צריך להיות מלכתחילה, לצעוד בעקבות החכמים ולשמוע את דבריהם. כמובן שכל אחד צריך רב קבוע ותמידי אבל צריך להיות צמא לדברי תורה ולשמוע מכל החכמים.

אבל בתקופה של רבי יהושע בן פרחיה כבר היו הרבה קבוצות עם השקפות זרות בעם ישראל, היו צדוקים ובייתוסים ואחרים, לכן אומר רבי יהושע בן פרחיה "עשה לך רב", תגדיר מי הוא הרב שלך, עשה לך רב שתידבק בו באופן תמידי, תמיד תשכים לפתחו לקנות ממנו חכמה ודעת. חייב ללמוד תורה מכל החכמים, אבל שישיה לך רב, עם מהלך מסודר, עם סגנון לימוד משלו.

רבן גמליאל דיבר על התקופה שבה היו המחלוקות הגדולות בין בית שמאי ובית הלל, כמו שהרמב"ם אומר שרבן גמליאל מדבר על פסק הלכה. בתקופתו היה צורך ברב קבוע כדי לדעת כמו מי לפסוק, כי נושאים רבים היו שנויים במחלוקות גדולות מאוד בין חכמי האמת.

יש לנו מכאן מוסר השכל עצום והדרכה לחיים. כדי לקנות קניינים בתורה לא מספיק לשמוע שיעורים ולעיין בספרים. צריך שיהיה רב, צריך שיהיה מהלך. צריכים להידבק ברב, בראש הישיבה, במורה שיורה לך את הדרך אשר בה תלך. צריכים כבוד התורה. זה דבר שלצערנו הרבה נכשלים בו, שומעים שיעור מפה ומשם ולא מדבקים את עצמם ברב קבוע ותמידי.

כמובן שצריך רב חי וקיים, שיכול להדריך אותך ולהעמיד אותך על הטעיות שלך, אבל אפשר בנוסף גם להידבק ברב מהדורות הקודמים, ולקחת ספר ולהפוך אותו לרבי שלך. רבי בהשקפה, רבי בלומדעס, כל אחד והספר המתאים לו ולסגנון שלו, מסילת ישרים, חובת הלבבות וכן הלאה.

היה ראש ישיבה בברנוביץ, רבי שלמה היימן זצ"ל, לפני השואה הוא נסע לאמריקה, והיה ראש ישיבה ב'תורה ודעת' בניו יורק. רבי שלמה היימן היה מייגע את עצמו על כל מילה ומילה מדבריו של רבי עקיבא אייגר. הוא היה הרבי שלו. כל ימיו היה עמל עמל רב כדי להבין כל מילה מדבריו של רעק"א ומספרים שבשעת פטירתו אמר לסובבים אותו, פנו מקום לרעק"א שבא ללוות אותי לבית עולמי. אלו היו מילותיו האחרונות.

כיוצא בזה מספרים כאן בארץ על הרב צבי פסח פרנק שהיה תלמיד של ר' איצלה, והוא כתב לו מכתב שהוא מצטער כל הימים שלו, שלא כתב את השיעורים של הרב מספיק בזמן שלמד אצלו בישיבה. והרב פרנק התחנן לרבו שישלח לו מכתבים לירושלים, עם החידושים והשיעורים וזה הלשון שהוא אומר שהדברים תורה שלו, השיעורים שלו, הם כפשוטו "תענוג לנפש ותענוג לגוף"!

אבי מורי שליט"א כשהיה בישיבה, היה ראש הישיבה שלו רבי שמואל שוורץ זצ"ל. הוא פתח כל שיעור בספר חובות הלבבות, בכל פעם למד כמה דקות מהחובות הלבבות ואחרי כמה דקות התחיל לבכות. זה היה מהלך החיים שלו.

קנה לך חבר

כתוב בהמשך של משנה ו' היסוד השני של מה שדיברנו, זה האחדות, דיבוק חברים, "קנה לך חבר". זה אותו רעיון. כמו שצריכים להידבק ברב צריכים גם להידבק בחברים טובים. שלא יהיה משהו אקראי. כל אחד צריך שיהיו לו חברים טובים שיהיו אדוקים זה בזה, לומדים ביחד, עושים שטייגן ביחד, יש להם אותו מהלך ועובדים ביחד את ה'.

במשנה ט"ו אומר שמאי: "הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות". נכון שצריך שיהיה לך חבר או חבורה שאתה אדוק בה, אבל גם למי שאינו מהחבורה שלך הווי מקבל אותו בסבר פנים יפות. ה'שפת אמת' מבאר כך: הווי מקבל את כל האדם, לא כל אדם, "את כל האדם", את כל האדם כולו, אל תביט רק לעבר החסרונות שלו, תבחן אותו כולו, עם המעלות ביחד.

במשנה ז' כתוב "הרחק משכן רע". אתה יכול וצריך לדון כל אדם לכף זכות, אבל אם חלילה יש לך שכן רע שאיבד את החזקת כשרות שלו, צריכים להתרחק ממנו כמטחווי קשת. בפרט בחורים צריכים לדעת להתרחק משכן רע, בפנימיה ובבית המדרש ובכל מקום.

היוצא מדברינו הוא שיש ג' דרגות: יש חבורה שעליה נאמר "קנה לך חבר". יש דרגה שניה שאפילו אם הוא לא מהחבורה, צריכים להיות באהבת ישראל, הווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, והווי דן את כל האדם לכף זכות, אבל יש דרגה שלישית של מי שאיבד את החזקת כשרות שלו, שצריך להתרחק ממנו.

ויהיה רצון שנזכה שגם בדורנו נזכה שהלימוד שלנו יהיה לימוד של דבקות, שיקשר אותנו עם הריבונו של עולם, ובבניין ירושלים ננוחם במהרה, אמן.