כבר כמה שנים שאני שואף לבוא ולהשתתף בשמחת סיום כל התורה כולה, שעורך מדי ערב פסח גאון ישראל, מרן שר התורה הגר"ח קנייבסקי שליט"א. צריך לדעת ש'כל התורה כולה' זה כפשוטו: ש"ס בבלי, ירושלמי, כל המדרשים והזוהר, רמב"ם, טור ושולחן ערוך. בשנת תשע"ז התאפשר הדבר, ונסענו במיוחד לפנות בוקר לבני ברק, כדי לא לפספס את המעמד המופלא הזה, בו עליונים ותחתונים מתאחדים בשמחה הגדולה, שמחת התורה.
אמרתי אז לבני הצעיר שהתלווה אלי: "העולם רגיל לומר שמרוב עצים לא רואים את היער. תעצום לרגע את עיניך, תתעלם לרגע מכל ההמון הסואן הגודש את המקום, תשכח את הצלמים, העיתונאים וכל הרעש וההמולה, ותנסה לדמיין כמה מלאכים נמצאים כאן!… כל אותם מלאכים שנוצרו ממיליוני מילים של תורה שנבראו בלימודו של רבי חיים במשך השנה, משתתפים גם הם כאן במעמד הגדול!". הרגשתי כי מאות טונות של אהבת תורה נשפכו שם. כל הבריאה כולה רקדה בשעת הסיום.
זה היה באמת מעמד מרגש ומרומם. מעמד כזה נותן 'מחייב' גדול – רק לחשוב כי יהודי בן הדור הירוד והשפל שלנו, עדיין אוחז בכאלה מושגים. שמעתי כי כשאחד התלמידים תיאר באוזני מרן ראש הישיבה, הגאון רבי גרשון אדלשטיין שליט"א, לפני כמה שנים את סדר לימודו המפליא של רבי חיים, ועל הסיום הגדול של כל התורה כולה שהוא עורך מדי שנה בערב פסח, דפק רבי גרשון על השולחן ואמר: "אשרי הדור שרבי חיים בתוכו!"
אך יש לסיפור המשך. כשבאתי שוב בימי חול המועד להקביל את פניו של רבי חיים ברגל, הוא כבר אחז במלוא המרץ עמוק עמוק בתוך סדרי לימודו. מי שחשב שרבי חיים מתיישב לאחר הסיום על זרי הדפנה, רגוע ושלו, לפחות למעט זמן – כי הרי הוא סיים כבר את כל התורה כולה! – פשוט התבדה. רבי חיים אף לא מרים את עיניו בכדי להשיב שלום לאלפים הגודשים את ביתו בחג. אין לו זמן! הוא צריך ללמוד, יש לו מחוייבויות, הספקים; הוא שואף להספיק לסיים עוד פעם את כל התורה כולה בשנה הבאה.
דברים כאלו לא באים בקלות. זוהי עבודה של שנים. סיפר לי תלמיד חכם אחד ששאל את רבי חיים כיצד זכה לכל זה, ורבי חיים השיבו באורח נדיר: "אנשים חושבים שזה בא בקלות, אך באמת זה לא היה כך. כמה פעמים בצעירותי ניסיתי ולא הצלחתי, עד שבסופו של דבר זכיתי לסיים את הש"ס. עובדים ועובדים, ולבסוף רואים סייעתא דשמיא".
היום, זה כבר נעשה עבורו כסם חיים ממש. זה הכח של שאיפות!
הישיבה שאפשרה להתפתח אך לגובה
בפרשת בשלח אומר המדרש (סוֹף פֶּרֶק שִׁירָה, הוּבָא בְּ'יַלְקוּט שִׁמְעוֹנִי' פָּרָשַׁת בֹּא, רֶמֶז קפז): "רַבִּי יְשַׁעְיָה תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא הָיָה מִצְטַעֵר וּמִתְעַנֶּה שְׁמוֹנִים וּשְׁמוֹנֶה תַּעֲנִיּוֹת וְאוֹמֵר: הַכְּלָבִים שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה', יִזְכּוּ לוֹמַר שִׁירָה זוֹ…
"נַעֲנָה לוֹ מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, וְאָמַר לוֹ: יְשַׁעְיָה, עַד מָתַי אַתָּה מִתְעַנֶּה עַל דָּבָר זֶה? שְׁבוּעָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִיּוֹם שֶׁגִּלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא לֹא גִּלָּה סוֹדוֹ לְשׁוּם אָדָם בָּעוֹלָם. אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאָדָם גָּדוֹל אַתָּה וְרָאוּי אַתָּה לְהִזְדַּקֵּק בְּךָ, נָתְנוּ לִי רְשׁוּת לְהַגִּיד לְךָ בְּמַה זָּכוּ הַכְּלָבִים לוֹמַר שִׁירָה: לְפִי שֶׁכָּתוּב בָּהֶם 'וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ'… וּלְעִנְיַן שְׁאֵלָה שֶׁשָּׁאַלְתָּ, חֲזֹר לַאֲחוֹרֶיךָ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ".
הרחבנו בביאור דברי חז"ל אלו כשעסקנו בענין השירה ומהותה. כעת נתמקד לעניינו, בנקודה נוספת וחשובה שיש ללמוד מדברי המדרש: אנו רואים כאן עד לאלו דרגות רמות הצליח רבי ישעיה להעפיל בעמלה ויגיעתה של תורה, ועד כמה כונן בנפשו רצון עז להבין את דברי התורה לאשורם, עד שהתענה שמונים ושמונה תעניות כדי להבין פסוק אחד! אלו מושגים הרחוקים מבינתנו.
ולא עוד, אלא שכתב המבי"ט (בפירושו על פרק שירה), שבוודאי אילו לא היה נענה מן השמים, היה רבי ישעיה מוסיף להתענות עד שיענוהו. אלא ששיער שבסכום תעניות כזה של שמונים ושמונה תעניות, בוודאי ייענה.
מעלה זו של ביקוש, של רצון להתקדם ולהתעלות ולדעת עוד ועוד – הרי היא מוכרחת להתפתחותו ושגשוגו של כל בן תורה; הן בשלבי עלייתו הרוחנית, והן בכדי לשמר את הקיים.
את מידה זו ראו אצל כל גדולי ישראל – כיצד כח הביקוש הנורא שבער בנפשם, הצמיח בהם את הרצון להתעלות עוד ועוד בכל התחומים: בהתמדה וידיעת התורה, בהבנה דקה ורחבה יותר, ביראת שמים ובקיום המצוות. השאיפה היוקדת היא זו שהצמיחה, גידלה ורוממה אותם, והביאה אותם ל'שלימות' ולתכלית האמיתית.
עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, נכנס פעם אל רבו, מרן הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בהיותו במעלה גיל השבעים. רבי איסר זלמן היה באמצע לימודו, עסוק בסוגיא בזבחים, וכששם לב שרבי שלמה זלמן נוכח, פנה ואמר לו: "שמתי לב לאחרונה כי חסר לי ב'שטייגען', והחלטתי לקחת את המסכת הזו לידיים"…
פעם פגשתי את אחד מזקני ירושלים, הגאון הצדיק רבי שלום אפשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'מאה שערים', ולתומי סיפרתי לו על פלוני שכעת זכה לסיים כתיבת ספר תורה. עודי מדבר, ראיתי כיצד עיניו מצטעפות דמעות, ובקול נכסף אמר לי: "מה אתה שח? פלוני כבר זכה לכתוב ספר תורה? אני עוד לא זכיתי לקיים מצווה זו! הלוואי ואזכה לכך!…".
אלו אנשים שחיו עם 'יד על הדופק', והציבו להם ציונים בעבודת השם. כל העת שאפו להתקדם להתעלות.
הוכחה ניצחת לכח השאיפות, רואים בדמותו של הרב מפוניבז', מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל. שמעתי מהגאון הצדיק רבי מתתיהו סלומון שליט"א, משגיח ישיבת לייקווד, כי כשלמד בישיבת גייטסהעד בתקופתה הראשונה, היה גודלו של בית המדרש קטן מאד, והמקום היה צר מהכיל את כל הבחורים. בני הישיבה הוצרכו להניח חצי מהגמרא בה למדו תחת גמרת השני, כשלפני עיניהם רק העמוד בו היו לומדים.
באותם הימים, הגיע הרב מפוניבז' לביקור בישיבה, וכיבדוהו לשאת דברים בפני התלמידים. במהלך שיחתו השמיע את המשפט הקולע הבא: "הישיבה מרגילה אתכם ללמוד במקום צר, כדי שלא תהיה לכם אפשרות להתפתח לרוחב, אלא רק לגובה… אורח חיים למעלה למשכיל!"…
זהו מבט של שאיפות לגדלות, וזה היה סוד הצלחתו של הרב עצמו, באמצעותו הקים את עולם התורה מעפר. השאיפות העצומות והבלתי נגמרות שלו היו מה שנתן לו כוח והניעו את גלגלי המהפכה שיצר בארץ הקודש.
בשנים שלאחר השואה, כאשר הסתובב הרב ללא לאות וניסה למצוא שטח עצום לישיבה, לגייס סכומים דמיוניים וכן הלאה והלאה, אמר לו אחד העסקנים הדגולים של אותה תקופה בציניות: "נדמה לי כי אירועי השואה הנוראה שיבשו אתכם והעבירו אתכם על דעתכם". רק כך היה אז אפשר להבין אדם, שחושב כי עוד תקום בארץ ישראל ישיבת ענק של למעלה מאלף בחורים…
שמע הרב והגיב: "על מי שהולך ושובר חלונות, תוכלו לומר שדעתו נטרפה עליו. אך לא ניתן לומר זאת על אדם שכל רצונותיו ושאיפותיו הן להקים תורה!". פעם אחרת התבטא הרב ואמר: "תוכלו לומר עלי שאני חולם חלומות, אבל לכל הפחות אינני ישן"…
ראו מה הצליח אדם אחד לעשות בכח שאיפותיו!
לצד השאיפות – מוכרחים להכיר ולשמוח בהישגים
לסיום, חובה להדגיש נקודה חשובה עד מאד:
אכן צריך לעסוק בקביעות בנושא השאיפות וחשיבותן העצומה, להגביה אותן כל פעם מחדש, ולהבעיר כיסופים והשתוקקות להשגת היעדים הכי גבוהים. העיסוק הקבוע בתחומים אלו מהווה חומת מגן איתנה מפני שאננות יתירה, וממריץ את האדם להתקדם עוד ועוד.
אולם כל בן תורה צריך לדעת, כי לצד התביעה מעצמו, עליו להרגיש גם שמחה וסיפוק ממה שהשיג עד עכשיו. שני הדברים נצרכים: הן השאיפה, התביעה הרגשת החסר בעבודת השם, אך מצד שני גם הסיפוק והשמחה; ואכן, מן העבודות הקשות שבמקדש הוא לדעת כיצד להשתמש בכל אחד מן הצדדים הללו, כי נטיה יתירה לכאן או לכאן עלולה להרוס מדרגות שנקנו בדי עמל.
הגאון רבי יצחק הקר שליט"א, ראש ישיבת 'גרודנא' באר יעקב, סיפר פעם כי בתקופה בה למד בישיבת פוניבז', היו בני הישיבה רגילים להיכנס בסוף הזמן לחדרו של המשגיח, הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוונשטיין זצ"ל, לקראת הפרידה הזמנית מן הישיבה. המשגיח אמר אז, כי בקלם היו אומרים שכאשר תלמיד מגיע לישיבה עליו להסתכל על 'חצי הכוס הריקה' – בשביל לתפוס את המקסימום, הוא צריך להרגיש רחוק מן השלימות, וכך מתעורר בו רצון ושאיפות להשיג כמה שיותר. אבל כאשר הוא חוזר הביתה בסוף הזמן, צריך להסתכל על 'חצי הכוס המלאה' כדי שיצא עם סיפוק, והדבר יתן לו כוחות פנימיים להמשיך הלאה.
המשגיח זצ"ל מדבר על כך בהרחבה ובבהירות בספרו 'אור יחזקאל' (חלק ז, שפא-שפו), נעתיק מעט מדבריו הנפלאים כלשונם:
"עלינו להיות שמחים ומרוצים ממצבנו הרוחני. אכן אדם חייב לתבוע ולדרוש מעצמו רבות ולא להסתפק במה שהשיג, אבל אין זה סותר לכך שחייב להיות מרוצה ושבע רצון ממה שהשיג. המרוצה והשמח בחלקו יכול להגיע לשלימות, ראשית העבודה המוטלת עלינו, להיות שבעי רצון במצבנו ובמעמדנו הרוחניים. השמחה והעונג מגבירים רצון להוסיף ולעמול בתורה.
"כאשר מרגיש בקרבו חסרון ואי שקט נפשי, אין שביעות רצון אופפת אותו, וכדי להשקיט את ההתמרמרות הנמצאת בקרבו, מנווט את מחשבותיו לשנאה וקנאה וכדומה, ואף קנאת סופרים בה שרוי נהפכת לקנאה עמוקה. כל המידות מקורן ברגשות אשמה ואי שביעות רצון, ואזי דומה בעיניו שעל ידי השנאה והקנאה בזולתו ירגיע את נפשו המאוכזבת… השלווה ושביעות הרצון עצה ותקנה טובה לאדם, ורק על ידה יוכל לזכות להצלחה".
יסוד חשוב זה מובא כבר בדבריו של הגאון רבי ישראל איסר מפוניבז' זצ"ל, מתלמידי מרן רבי חיים מוולז'ין זצ"ל בספרו 'מנוחה וקדושה': "…ודע ששמעתי בשם הגר"א, שכן גם במילי דשמיא צריך להיות שמח בחלקו. אף שבוודאי נכון לחמוד להיות לבו פתוח כפתחו של אולם לתורה, וגם לאמור ולחמוד 'אימתי יגיעו מעשי למעשי אבותי' – מכל מקום צריך להיות שמח בחלקו שזכה לתורה ולמעשים טובים" (שער התורה, שער שני סימן כג).
ניתן אף לומר, כי דרך החשיבה הקבועה בה צריך האדם לצעוד בדרך כלל, צריכה דווקא להיות באופן של שמחה וסיפוק מן הקיים. על כל יהודי להתמקד בכל פעולה חיובית שהוא עושה, בתורה, בתפילה ובמצוות, ולשמוח עד מאד בכל צעד שעושה לקראת היעד.
בסוף ספר 'בעצתך תנחני' (חלק ב), מובא מכתב מתלמיד חכם אחד הכותב כך: "זכורני בהיותי כבר שיתסר כבר שיבסר, באחד מביקורי אצל מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל, וכדרכו היה מחזקני בשיחת חיזוק קצרה… אמר לי אז שיחה שלמה בנושא, ואמר לי אף לרשום זאת למען יעמדו ימים רבים. כותרת השיחה היתה: 'להסתובב עם הרגשת חוסר שביעות רצון, זה הדבר הכי גרוע בעולם'. והסביר, שנכון שצריך זמנים של חשבון הנפש וביקורת עצמית ולחדד שאיפות נעלות, זה לזמנים מיוחדים, מידי פעם, אבל ההתנהלות היום יומית… צריכה להיות תמיד בשביעות רצון".
הבחנה עדינה זו מחייבת עמידה תדיר על המשמר. קל מאד להקצין לאחד מן הכיוונים – או לעסוק תמיד בתביעות נוקבות, או לשמוח רק בהישגים מבלי לשאוף ליותר. הדרך האמיתית והנכונה היא, כאמור, לשלב בין השנים; השילוב הזה מביא את האדם להישגים גבוהים הרבה יותר, מאשר כל קצה בפני עצמו. כך יוכל האדם לעבוד את הבורא תוך התקדמות רצופה, ומתוך שמחה תמידית.
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'אוצרותיהם אמלא')