כשהלימודים הושבתו לחלוטין, וראיתי שכל בני המשפחה ישהו כל הזמן בבית באין יוצא, הבנתי שאנחנו חייבים למצוא מקום לכל עשרת ילדי, כ"י. עלה בדעתי רעיון להוציא את המרפסת של הסוכה. זאת אינה מרפסת קבועה, אלא מין מבנה שנתמך על ידי מוטות שמוציאים לקראת חג הסוכות ומכניסים חזרה לאחריו. אם אוציא את המרפסת, ארוויח חדר נוסף, מקום נוסף שאפשר להסתובב שם, ללמוד ולהתפלל.
הבעיה היא שיש שכן מתחתי. בעבר כבר הרחבתי את הבית, וההרחבה מסתירה לו את אור השמש. אם אוציא גם את המרפסת, אסתיר לו עוד יותר. והרי לא רק אנחנו סגורים בבית, גם הוא ובני ביתו באותו מצב, ואם בכל הזמנים חשוב שאור השמש יחדור פנימה, הרי שבימים אלו חשוב הדבר פי כמה.
בכל זאת החלטתי לנסות. פגשתי את השכן ושאלתיו אם ירשה לי להוציא את המרפסת שתעמוד פתוחה באופן קבוע עד סיומה של תקופת ההסגר. הסברתי גם שאני חושש שהיא תסתיר לו את האור.
"אשאל בבית", הוא ענה, וכבר באותו יום הוא החזיר לי תשובה: "אתה יכול לפתוח את המרפסת, ואני מבקש ממך שכשם שאני מאפשר לך להרחיב את הבית, כן תברכני שגם לנו יהיה יותר מקום בבית"… כוונתו היתה, שיזכה להוציא את בתו הגדולה מהבית. היא כבר הגיעה לגיל שלושים ועדיין לא מצאה את זיווגה.
איחלתי לו מכל הלב שנשמע בשורות טובות, שהלב יתרחב והבית יאיר.
ואכן, בזכות הוויתור שלו הבת התארסה תוך שלושה שבועות.
(גיליון 'השגחה פרטית')