כהקדמה לכל הסיפורים המובאים כאן, עלינו לומר כי מעשיות כאלו מתרחשים מידי יום ביומו בזכות התנא רשב"י, ודבר יום ביומו שומעים 'אותות ומופתים' שפועלים אחינו בני ישראל בציון הקודש בדברים שהם למעלה מדרך הטבע ממש, יכלה הנייר והם לא יכלו, ואטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. ולא באנו אלא להביא טיפה מטיפה שבים הגדול כפי ששמענו לעורר הלבבות.
השנה אתה נוסע איתי לרשב"י
סיפר לי רב חשוב מארה"ב מעשה שהיה עד לו בשנת ה'תשנ"ג, הלה היה לומד עם חברותא בכל יום כמה שעות באשמורת הבוקר. ויהי היום וערבי פסחים היה, התקשרה אליו זוגתו של החברותא, וביקשתו שיבוא במהירות לביתם – ולא אמרה לו במה דברים אמורים. בהגיעו, ראה שהחברותא שוכב במיטתו חלוש וחסר אונים, ופתח וסיפר לו, שזה עתה חזר מ'הרופא' שגילה אצלו את המחלה ל"ע באופן נורא ביותר, ואף הוסיף הרופא לומר שאין ביד הרופאים לעשות מאומה, אפילו לא בגדר השתדלות, וכל פעולה אך לריק תהיה, ובזה הוא מודיעו שלא נותרו לו יותר משני חדשים לחיות עלי אדמות. החל בעל המעשה לדבר על לבו של החולה דיבורי אמונה וטללי נוחם, לאחמ"כ הוסיף, בכל שנה הנני נוסע לעלות וליראות בל"ג בעומר למירון, בשנה זו הנך מצטרף עמי, ותראה פלאות. החולה הביט בו ממיטתו ואמר לו: "וכי הבלים תדבר, כי מי יודע אם עוד אזכה להיות בהאי עלמא ביום ל"ג בעומר, הרי לפי דברי הרופאים…"
אחר הפסח קנה הלה טיקעט (כרטיס טיסה) לנסיעה לארץ ישראל לקראת ל"ג בעומר, ומבית סוכן הנסיעות התקשר אל החברותא ואמר לו: "הנני קונה טיקעט גם עבורך, דהרי ממילא אין לך מה להפסיד" (לפי טענת הרופאים). ואכן יצאו הידידים לחוג את יום ל״ג בעומר במירון. באותה שנה חל ל"ג בעומר במוצאי מנוחה. בליל שבת קודש פנה אל החולה ואמר לו, עתה אין כל כך דוחק ב'מערה', הבה ניכנס יחדיו ונעתיר בתחינה רבה בציון הקדוש. נכנס החולה והתיישב סמוך ונראה לציון הקדוש, ושפך את נפשו בבכי ותחנונים באמירת כל ספר תהלים מרישא עד גמירא, משסיים פנה ואמר: "מרגיש אנכי שאבן גדולה נגולה מעל לבי, והנני משאירה כאן בהיכלא דרשב"י".
לאחר ל"ג בעומר, משחזרו לארה"ב, הציעו הרופאים לנסות 'ניתוח' כלשהו – כי ממילא אין מה להפסיד, ומשפתחו את גופו של החולה נדהמו לראות שאכן, את אשר ראו – נכונה ראו, אך אין זו ה'מחלה' אלא ענין אחר לגמרי, שאינו מסוכן כלל וכלל. 'החכמים' הללו לא האמינו למראה עיניהם, על כן נטלו מעט ממה שמצאו, ושלחו לכמה בתי חולים גדולים ברחבי תבל – בכדי שיבדקו האם המחלה עודנה ח"ו, או לאו. בערב חג השבועות התקשר החולה אל החברותא והתחיל לבכות בבכי רב בעודו מדבר עמו, החברותא החל רוטט בידיו ורגליו בחששו… אך חבירו נענה לעומתו: "בוכה אנכי כי זה עתה נתחייבתי ב'מזמור לתודה', דכעת חזרו ה'תשובות' שאין בגופי כל זכר למחלה". ואכן האריך היהודי עוד רבות בשנים, כשבכל אותן השנים עלה מידי שנה בשנה למירון להילולא דרשב"י. וכבר אמרו בצחות שהאבנים הרבות הפזורות בדרך בואכה מירון, הם הם האבנים הגדולות והבצורות שנגולו מעל לבם של יהודים הנתונים בצרה ובשביה באתרא קדישא על ציון התנא הא' רשב"י.
יש ממליצים עפ"י הביאור הידוע בפסוק 'טוב ה' לכל' – שלכל הצרות טוב לפנות אל ה׳. אמור מעתה לבאר בדברי ה'בית אהרן', רשב"י לכל – לכל סוגי ומיני צרות ומועקות, טוב לבוא ולהתפלל על קברו או להתפלל בזכותו ויושיענו ה' באותות ובמופתים.
יש שהסמיכו לכך את דברי הרמב"ם בפי' המשניות (פרה ג' ג') אין כל נפקא מינה וחילוק בין האיש אשר מעולם לא נטמא ובין מי שנטמא ואחר כך טבל והזה, ולא עוד אלא שזה אשר הוזה עליו מעלה יתירה יש בו שהכתוב דן עליו ואמר שהוא טהור. אף לדידן נאמר, לכל ישראל האיר – רשב"י לכל, בין לפחותים בין לשאינם פחותים, אלא שמעלה יתירה יש לפחותים – שה'בית אהרן' העיד עליו שיש לו שייכות לרשב"י. וכבר אמרו 'אדם ובהמה תושיע ה" בגימטריא 'רבי שמעון בר יוחאי' (מגדיל ישועות מלכו מבארניב נה). ובאמת בתורתו של רשב"י מצינו כי כל יהודי באשר הוא חשוב עד מאד, ואהבת הבורא אליו בכל עת היא בתוקף האהבה, וכך איתא בזוה"ק (ח"ב ה:) "אלמלי הוו יודעין בני נשא רחימותא דרחים קוב"ה אבתריה למירדף ככפיריא שואגין הוו לישראל". (פירוש: אילו היו יודעים בני אדם עד כמה גדולה אהבת ה' לישראל, היו שואגים ככפיר לרדוף אחריו).
סיפר לי אחד מ'בעלי המעשה' שזכה לקחת לאת"ק מירון את הגה"ח ר' שמחה מונד זצ"ל מחסידי קמאי. כל ימיו היה ר' שמחה נוסע למירון בל"ג בעומר, ואף בהיותו למעלה מבן תשעים שנה לא וויתר על כך, ובאו עמו כמה אברכים לעזרו ולתמכו בכל הדרך הארוכה. משנשאל רבי שמחה, הרי כל כך קשה עליו ועל מלוויו להביאו ביום ל"ג בעומר למירון, ועל כולנה קשה היא עליכם העליה להר ברגל, והרי אפשר ליסע ביום אחר כשאין טורח הדרך רבה כל כך. ענה רבי שמחה והסביר: "הרי לך הפרש וחילוק גדול בין העליה לציון הקדוש בכל השנה לבין העליה בל"ג בעומר, דהרי מדרך העולם, כשבא מאן דהו לביתו של 'גביר' להתרימו לצרכי צדקה, מתיישב הגביר ובודק את ה'המלצות' שבידו וכו', ואם מחליט הגביר כי בקשה זו חשובה היא הרי הוא מעניק לו נתינה הגונה, אך בהגיע הגביר לסעודת נישואי בנו, הינו מפזר מממונו בהרחבה לכל הפושט יד, ואינו מעיין בטיבם של המבקשים, כי הרי עתה 'עת שמחה' היא לו. כיו"ב נמי אצל רשב"י – כי יום ל"ג בעומר הוא זמן 'הילולא' שלו, והריהו עומד ומשפיע על כל המשתתפים שפע ברכות וכל טוב, מבלי לבדוק בציציותיהם. האם נכונה בקשתם וכדומה, אלא הוא מעניק ומשפיע השפעות טובות בלי גבול".
סייעתא מיוחדת יש לכל הרוצים להסתופף בצל קורתו של רשב"י ביום שמחת לבו, וכך סיפר אחד מבני החבורה, שבשנת תשע"ג נסע ברכבו לאתרא קדישא מירון ביום ההילולא, ועמו היו עוד שלושה אברכים ובחור. כידוע, דרכם של הבאים ברכבם למירון, שבהגיעם עד לפני מעלה ההר העולה מירונה, יוצאים הם מרכבם ועולים לאוטובוסים מיוחדים המובילים את המון העם לציון הקדוש (ואין רשות מטעם השלטונות להכנס עם רכב פרטי במעלה ההר כי אם ליחידים ממש). בהגיעם אל המקום בו הוצרכו להשאיר את רכבם, ראה הבחור כי אין הדרכים ראויים עבורו מחמת שמירת עינים… אמר הבחור לבני לוויתו שאינו מסכים לילך עמם – כי בוודאי רשב"י 'מוותר' על עליה לרגל שכזו, והריהו נשאר כאן.
לא הועילו כל הפצרותיהם של האברכים, ואף כאשר הציעו לו שיעצום את עיניו מראות ברע והם ישאוהו לא אבה לשמוע להם, וכך הווה. אחר שעות מספר חזרו האברכים אל הרכב, והחלו לחזור לביתם, או אז פנה הבחור ואמר ל'בעל העגלה' בבקשה ממך, נסה נא לעבור את השער, אולי נוכל ליסע עד הציון הקדוש – דברים אלו היו להדיא 'דברים שאין בהם טעם כל עיקר', שהרי ממונים רבים עומדים בכל שער וגדר, לשמור שלא יעבור מי שאין לו רשות מיוחדת לעבור, אבל האברך החליט לנסות – אך ורק בכדי להראות לבחור שלא יועילו לו כל רצונותיו. אך ראו זה פלא, אותו 'שומר' שעמד במקום וחסם את הדרך, היה עסוק באותו זמן בשיחה חשובה בטלפון עם מאן דהו, ובשמעו את הרכב אשר לפניו מצפצף ועולה, פתח מיד את השער ונתן לו רשות לעבור, וכך המשיכו ועברו על פני ששה מהשומרים, וכולם נתנו להם להיכנס – למעלה מדרך הטבע, עד שעלו והגיעו ברכבם עד הציון הקדוש… בראות בני החבורה עד כמה רשב"י מסייע לכל החפצים לעלות אליו בקדושה של מעלה, נזכרו במאמרו של בעל ההילולא – 'אמר רבי חנינא משום רשב"י אין לו להקב"ה בעולמו אלא אוצר של יראת שמים'.
('באר הפרשה')