לפני כארבעים שנה, העלה הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל בשיעורו בעיה הלכתית מעניינת:
בדיני קדימה בברכות ידוע, שאם ברכותיהם שוות החשוב קודם, ואם יש לפניו מין שבעה הוא קודם לכל, אפילו מול חביב, ואם שני הפירות הם ממין שבעה, מקדים את המין הקרוב בפסוק לארץ, דהיינו: זית, תמר, ענב, תאנה, רימון; וכאשר אין ברכותיהם שוות, מין העץ ומין האדמה חביב קודם אפילו נגד שבעת המינים. זו הכרעת המ"ב סימן רי"א סק"ט.
על פי זה הציג הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל נידון במי שהיה לפניו תמר תאנה ובננה, ודרגת החביבות אצלו היא: א' תאנה, ב' בננה, ג' תמר. על מה יברך? אם יברך על התאנה שהיא חביבה, הרי ברכותיהם שוות, ומצד זה יש לברך קודם על התמר. ואם יברך על התמר, הרי כאשר אין ברכותיהם שוות חביב קודם, והבננה יותר חביבה מהתמר. ואם יברך על הבננה, הרי התאנה יותר חביבה מן הבננה, ואם יברך על התאנה, הרי בברכותיהם שוות מין שבעה קודם, וחוזר חלילה.
רבי בן ציון פלמן הכריע שיברך על התמר, והביא לכך סימוכין מזבחים דף צ', שכתבה הגמרא את סדר עדיפות הקרבנות: א' קדשי קדשים קודם לקדשים קלים, ב' מין זבח קודם לעוף שנמלק, ג' חטאת קודמת לעולה, אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. ועתה, אם יהיו לפניו מעשר בהמה וחטאת העוף, מעשר בהמה קודם, אף שהוא קדשים קלים. וחוקרת הגמ', אם יביאו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר בהמה, מה יעשה? אם יקדים חטאת העוף, האיכא מעשר בהמה. ואם יקדים מעשר בהמה, האיכא עולת בהמה. ואם יקדים עולת בהמה, הרי יש חטאת העוף. ומסקנת הגמרא, שיקדים חטאת העוף, כי מעלתו של המעשר בהמה מפני שהוא מין זבח, ואותה מעלה נמצאת בעולת בהמה ביתר שאת. וא"כ מעשר בהמה כאילו מתבטל, ונשאר רק חטאת העוף ועולת בהמה, ואז מקדים קודם חטאת העוף ואח"כ את העולה ואח"כ המעשר.
ואם כן הוא הדין כאן, כל מעלת הבננה משום החביבות, וזה נמצא בתאנה ביתר שאת, ואם כן הבננה כמו נכנסת ומחזקת את התאנה. ועתה, כאשר התמר מול התאנה, מברך על התמר ראשון כיוון שהוא קודם במין שבעה, ואח"כ מברך על הבננה.
בחור צעיר וחשוב ממקורבי מרן הסטייפלער זצוק"ל שמע את השאלה מפי הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, וכאשר נכנס למרן הציג לפניו את השאלה בשם רבי בן ציון. רק שבטעות החסיר פרט מסוים. מרן הרהר כמה שניות ואמר בתקיפות כי השאלה אין בה כלום, לא מיניה ולא מקצתיה.
הבחור נבהל. הוא יצא מהחדר של מרן ומיהר לבנו של רבי בן ציון, הגאון רבי צבי פלמן שליט"א, וסיפר לו כי מרן אמר בתקיפות שאין כאן שום נידון ושאלה. רבי צבי פלמן שליט"א ביקש ממנו להציג את השאלה שוב באוזניו, וכשסיים הבהיר לו כי החסיר פרט הלכתי חשוב שלא אמר באוזני מרן, וזו הסיבה שמרן ביטל את הנידון. הוא ביקש מהבחור שישוב למרן הסטייפלער ויבהיר את צדקותה של השאלה. אלא שהבחור חשש מתוך יראת הכבוד, והתחנן לרבי צבי פלמן שייכנס הוא למרן הסטייפלער ויבהיר את הסוגיא.
רבי צבי פלמן יצא את בית המדרש, הגיע ודפק בביתו של מרן הקהילות יעקב זצוק"ל והציג על הנייר את הנידון. מרן רק התחיל לקרוא והפטיר: כבר היו אצלי ואין זו שאלה כלל. רבי צבי ביקש ממרן כי יעיין שוב בפרטים. מרן עיין ונהרה נשפכה על פניו. זו אכן שאלה אחרת, וזו באמת שאלה יקרה.
הוא ביקש מרבי צבי פלמן שיישב והחל לעיין והתפלפל. מרן הסטייפלער הקדים כדרכו לאמור, אינני רב ואינני פוסק, גם לא מורה הוראה, אבל אגיד לך מה אפשר לדון כאן מסברא. ואז כרבע שעה דן כדלהלן והביא ראיות לרעיון לכאן ולכאן, התלבט מה אפשר להכריע מסברא.
ואלו תוכן דבריו: לדעתי נראה גם כן שהעץ קודם, משום שלכאורה דין קדימת חביב אינו דין באכילה אלא דין בברכה, שצריך לברך את ה' על החביב, ובמקרה דנן אם יברך בורא פרי העץ הרי ברכת העץ זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב, ונמצא שאכן הקדים ובירך את ה' גם על החביב יותר. אלא שאם אכן היתה אפשרות, היה עדיף שייחד את ברכתו על החביב קודם, אבל כאן שאין אפשרות לייחד את הברכה על החביב קודם, כי הרי הקודם בפסוק קודם לברכה ועליו יש לייחד את הברכה, הוא יאלץ לעשות כך: את עצם הברכה לה' יברך על החביב קודם, דהיינו שיברך בורא פרי העץ, שברכה זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב יותר מהכל, אלא שלגבי האכילה והתייחדות הברכה צריך לאכול קודם את הכתוב בפסוק ראשון, התמר, כי לגבי פרי העץ החביב הוא קודם. ומכל מקום עיקר הברכה צריכה להיות פרי העץ על החביב, אפילו שיאכל את הכתוב קודם בפרשה, כי בכך שמברך בפה"ע מקדים למעשה לברך על החביב יותר מהכל, הגם שלא יאכלנו ראשון.
מרן הקה"י הוסיף לדון, שאפשר שעניין חביב הוא רק אם גם יאכלנו קודם, שאז התייחדות הברכה היתה על זה, אבל מסברא אמר שנראה לו יותר שאם למעשה בברכתו בירך את ה' על החביב יותר הרי זה קודם, אע"פ שלא אכלו ראשון.
כמובן שמרן גם שמע את ההכרעה והפתרון הרעיוני לנידון על פי הגמרא בזבחים דף צ'. הפלא ופלא. כאשר רבי צבי פלמן קם ממקומו, שאל אותו מרן: "תאמר לי, האם האבא הוציא ספר?" – "לא", היתה התשובה. "אז תאמר לאבא שאני אמרתי שהסברא שלו היא סברא ישרה, וממילא יש בכך זיכוי הרבים ושיוציא ספר".
הבן שליט"א הגיב: "כאשר אבא היה צעיר הוא שאל את רבינו האם להוציא ספר, ורבנו השיב לו בשלילה. מרן ייעץ לו ואמר: 'בצעירותי הוצאתי את הספר 'שערי תבונה', אך הרגשתי שהוצאת הספר הזיקה לי', לכן יעץ לו שלא להוציא לאור".
השיב מרן הסטייפלער: "כך אמרתי לו כאשר היה צעיר לימים, אבל היום הוא זקן, זקן שקנה חכמה, ותאמר לו שאני אמרתי שיש בכך זיכוי הרבים שיוציא לאור ספר משיעוריו. הסברא שלו היא סברא ישרה".
הבן הלך לאביו ומסר את דברי מרן הסטייפלער. הגאון רבי בן ציון, שמאז הימים בצעירותו הוסיף צניעות על צניעותו וענווה על ענוותנותו (גם פחד מאחריות וכן בריחה מכבוד), נכנס לדילמה, רצונו האישי שלא להוציא והוראתו של מרן הסטייפלער. ואז החליט שלא יכתוב ספר של ממש, אלא קונטרס. ואכן לאחר חודשים יצא לאור קונטרס 'שלמי תודה' על ירידת המן ועל זורע בשבת. אך שהקונטרס יצא לאור ללא שם וכתובת.
אח"כ העירו לו להגאון רבי בן ציון כי הצורה הזו לא נכונה לכתחילה, וכך גם אמר לו מרן הגראי"ל זצ"ל כי לדעתו בספר בהלכה יש לכתוב שם של המחבר כדי שלמי שיש הערות יידע להיכן לפנות, וסיבות נוספות. בקונטרס הנוסף שיצא לאור על נושא הלכתי אחר, הוא כתב בעמוד ב' "אפשר להשיג את הקונטרס אצל בן ציון פלמן, כתובת זוננפלד 10" וכך גם בקונטרס השלישי. ומרן הסטייפלער היה רוכש ומשלם.
באחד הקונטרסים, כאשר בן הרב פלמן הרב הגאון ר' שמעון הגיש למרן את הקונטרס, שאל מרן: "כמה זה עולה?" – "חמש לירות" השיב.
"זה לא עולה 5 לירות, זה שווה הרבה יותר", פסק מרן את פסוקו ונתן סכום גדול יותר. וכידוע שאחרי שמרן הסטייפלער החליט לתת לא היה שייך לסרב.
מעדות הגאון ר' משה ברזם שהיה נוכח: מהרגע שמרן הסטייפלער קיבל את הקונטרס, החל בעיון ולא עזבו עד שסיים את כל הקונטרס עד העמוד האחרון.
(הרב א' חפץ, מוסף שב"ק בשלח תשע"ז)