ביום מן הימים פנה הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע אל אחותו הרבנית מסטייפעלע, וציווה אותה שתסגור היטב את דלתות הבית, ובשום פנים ואופן לא תפתח הדלת לאיש.
כעבור כמה רגעים באה נערה אל פתח הבית ודפקה על הדלת. כראותה שאין נענים לה, החלה להכות בדלת בכל יכולתה, עד שאמרה הרבנית ל'חזון איש' – תן לי לפתוח לה, כי בלאו הכי לא יארכו הדקות והדלת תשבר לגמרי מרוב הכאותיה. נענה ה'חזון איש': אמרי לה שתפנה אל הרב וואלף (שהיה מנהל בית החינוך לבנות באותה התקופה).
לא עברה שעה מועטת ויבוא הרב וואלף אל הקודש פנימה, וכה סיפר: ריבה זו באה בפניי לבכות על מצבה הרוחני שבכי רע הוא, וכבר נכשלה ב… ועתה לאחר שהרהרה במעשיה הסיקה בעצמה שאין עוד כל חפץ בחייה, ובכוונתה לאבד עצמה לדעת רח"ל.
אמר לו ה'חזון איש' זי"ע: לך נא אליה ואמור לה בשמי, כי מה שאמרו חז"ל (יומא כט.) 'הרהורי עבירה קשין מעבירה', קאי על ההרהורים שלאחר העבירה – לחשוב מחשבות ייאוש ודומיהן, והרוצה להינצל מזה ישים כל מחשבתו רק בעתיד, להמשיך ולהתעלות בדרך העבודה. אמור לה בשמי שתשכח לגמרי מהעבירות שעברה, ותתחיל הכל מחדש כתינוק שנולד, ואז ייטב לה בזה ובבא.
ואכן הדברים נכנסו בלב הנערה וחזרה למוטב, הקימה דור ישרים מבורך, יראים ושלימים נאמנים לה' ולתורתו.
המשגיח הגה"ח רבי גד'ל אייזנער זצ"ל היה אומר: העבר – הרי הוא כרבו של אדם, כי ממנו ילמד ממה להיזהר ואיזו הדרך שלא יבור לו האדם. העתיד – הרי הוא כתלמיד שבו יעשה האדם רק טוב, ואילו ההווה – הרי הוא כידיד וריע, שעל האדם להתחבר עם ההווה ולפעול בו טובה הרבה.
(באר הפרשה)