'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל', בגמרא מבואר שאלו בתי כנסית ובתי מדרשות, שהם האהל והמשכן לכל כלל ישראל, צעירים ומבוגרים, תלמידי חכמים ופשוטי העם, כל אשר הוא בבחינת יעקב וישראל.
ראש הישיבה מרן הגרא"מ שך זצ"ל רגיל היה לספר כי פגש זקן מהעיר מינסק שתיאר בפניו את בית המדרש שהיה נקרא 'רבי איסרקאס חיידר'. בבית מדרש זה היו מתכנסים מידי שבת בשבתו כארבע מאות איש ללימוד משניות בצוותא. המגיד שיעור היה קורא משנה אחת ומבאר אותה, וכל הקהל, על כל גווניו וגיליו, היו חוזרים אחריו על המשנה שלוש פעמים, וכולם למדו באחדות מופלאה ללא הבדלי חשיבות או שנים.
בחודש זה נעסוק בסדר 'הדף היומי בהלכה', בהלכות קריאת התורה, כיצד הוא האופן הראוי לשמיעת קריאת התורה, שלא לצאת מבית הכנסת כשספר תורה פתוח. שלא לספר אפילו בדברי תורה בזמן קריאת התורה, ואפי' בין גברא לגברא, ועוד שאר דינים הנוגעים לחשיבות וכבוד התורה.
תלמידו של הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל נכנס אליו כשהוא דואג ומתוח, ובפיו בשורה רעה, 'גילו אצלי מחלה קשה ונוראה' אמר התלמיד לרבו בקול רועד 'אני עומד להתחיל בשבוע הבא טיפולים קשים כדי למגר מגופי את המחלה המקוננת בו, אני מתחנן לפני רבינו שיברכני שאעבור את הטיפולים בקלות ואצא מן המחלה במהרה' ביקש התלמיד בתחנונים.
'האם בבית הכנסת בו הנך מתפלל מדברים בקריאת התורה?' שאל אותו רבי אביגדור, 'כן' ענה התלמיד. 'אם כך' פסק הרב 'אין תרופה למכתך!!'
התלמיד אשר נחרד לשמוע את פסיקתו החד משמעית של הרב, לא היסס אפי' לרגע קט, ותיכף למחרת עבר להתפלל בבית כנסת אחר. כאשר בא לבית החולים לסדרת בדיקות נוספת, התפלאו הרופאים לראות כי המחלה אשר עד לפני כמה ימים היתה בשיא חומרתה, הולכת וקטנה באורח פלא.
חברו של התלמיד, שהיה אף הוא חולה, וגם הוא התפלל באותו בית כנסת. שמע את הספור, ועבר גם הוא להתפלל בבית הכנסת השני המקיים את הלכות קריאת התורה בהידור ובשלמות, ובחסדי שמים אף הוא הבריא ממחלתו.
לימים הסביר הגה"צ רבי אביגדור מילר זצ"ל שאין זה מופת או הנהגה בלתי טבעית, אלא הדברים פשוטים, כי פסוקי קריאת התורה הם צרי ומרפא לגוף ולנפש, ואם מזלזלים בהם ומפטפטים ולא מקשיבים להם, מאבדים בידיים את הזכויות הרבות הנצברות מפסוקים אלו.
***
גדולי הדורות כבר הזהירו רבות על 'מורא מקדש', באשר בתי כנסיות ובתי מדרשות הם כמקדש מעט, כפי שנלמד בחודש זה במשנ"ב בעז"ה.
רבי יהודה הכהן סקלי זצ"ל שהיה מגדולי התורה במרוקו, שימש שם אף כראש ישיבה. מסופר שפעם באחד משיעוריו בהיכל הישיבה, עבר לפתע עכבר בחפזה וחצה את בית המדרש, כאשר ראה זאת ראש הישיבה הפסיק מיד את שיעורו ורץ אחרי העכבר הסורר, תפסו בכנף כסותו, והוציא אותו מבית המדרש.
התלמידים התפלאו מאוד ממעשה רבם, מדוע היה נצרך כ"כ להפסיק את השיעור ולהוציא את העכבר מבית המדרש. כאשר שב רבי יהודה למסור את שיעורו, הסביר לתלמידים המתפלאים, שהרי שנינו משנה מפורשת במסכת עירובין: 'שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיונו' היינו באבנטו. וא"כ כיון שבית מדרש הוא כמקדש מעט, ואני מזרע אהרון הכהן, לכן מיהרתי להוציא את העכבר מבית מקדש מעט.
תמהו התלמידים על דברי רבם, כי הרי במשנה עסקינן בשרץ מת שהוא אכן מטמא, אבל שרץ חי הרי אינו מטמא, ומדוע יש לסלקו במהירות. אבל הם הבינו שכנראה רוצה רבם ללמדם פרק חשוב בכבוד בית המדרש, ולכן טרח להוציא את העכבר מבית המדרש, למען ידעו התלמידים, ישמעו ויראו כולם, כמה חשוב הוא כבוד בית המדרש, אשר אף לימוד תורה ברבים שווה להפסיק עבורו.
2/213