כתב הרה"ק ה'ישמח ישראל' (אות כח), כי המידה הרביעית [מי"ג מידות של רחמים, המאירה ביום רביעי של חנוכה] לפי דעת האר"י היא 'ארך' (כי 'ארך אפיים' מחולק לב' מידות), ורומז לרפואה, כמו שאומרים 'והעלה ארוכה ומרפא', וכן 'כי הוא חייך ואורך ימיך' (דברים ל כ), וכלשונו: "ויוכל להמשיך רפואה לכל תחלואיו ולנגעי נפשו ולטהר המח", עיי"ש עוד.
אמנם, גם בכל ימי החנוכה ישנה סגולה מיוחדת לרפואת הגוף והנפש על ידי ההבטה בנרות החנוכה. וכן אמר הרה"ק ה'דברי חיים' זי"ע, שמהלשון שאנו אומרים 'אין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם', נראה ש'לראותם' הוא כמין השתמשות (ורק השתמשות זו מותרת), כמו רופאי הנפשות שמביטים בעינו של אדם ומשם יבינו מהותו ומצבו של החולה, גם דרכי רפואתו יבינו מההבטה בעיניו, והכי נמי על ידי ההבטה 'באישון עינו' על הנרות חנוכה, אפשר לו לזכות לרפואת הנפש והנשמה על ידי שישאב אל תוכו מקדושת הנרות.
סיפר הרה"ק רבי דוד משה מטשורטקוב זי"ע, שפעם הזכירו לפני הרה"ק בעל ה'אוהב ישראל' מאפטא זי"ע איש שהיה שקוע במרה שחורה ובעצבות, והורה לו הרה"ק מאפטא שיביט ויסתכל בנרות חנוכה, ואכן אחר שעשה כן יצא הלה מכל מיצריו (הובא בבינת ישראל לחנוכה ד"ה שמעתי).
מעשה נורא שמעתי מאחד שהיה באותו מעמד נשגב: פעם אחת שהה הרה"ק מריבניץ זי"ע בימות החנוכה בלוס אנג'לס. בין הבאים לחזות בעבודת הקודש של הדלקת הנרות הגיע יהודי עם תינוק בידיו, והיתה ניכרת דאגה גדולה על פניו. ומעשה שהיה כך היה – תינוק זה נולד לו לפני כמה חדשים קודם זמנו, על כן הניחוהו באינקובטור. והנה, מדרכי הרפואה להניח מנורה המאירה באור חזק וחם כדי לחמם את הוולד, אך חשש סכנה יש בדבר שמא האור הגדול יסמא את עיניו, על כן מניחים רטייה לכסות את העיניים לבל ינזקו. אכן מאת ה' היתה זאת שנפל הכיסוי ונתעוור התינוק בשתי העיניים רח"ל.
כאשר הבחין בו הרה"ק הבין כי הוא בצרה גדולה ושאל עליו, וסיפרו לו מה שאירע לו ל"ע. מיד החל הרה"ק להביט בחזקה בנרות ואח"כ הביט בעיניים יוקדות על התינוק, וחזר הדבר ונשנה כשהוא מביט בנרות ובתינוק וחוזר חלילה, עד שלאחר עשרים דקות הכריז הרה"ק: "הודו לה', התינוק כבר רואה בעינו הימנית". שוב המשיך בעבודתו הקדושה, כשהוא מביט בנרות ובעיני התינוק חליפות, עד שאמר: "עתה עדיין אינו רואה בעין השמאלית, אבל בעזהשי"ת יראה בה בעתיד". ומסיים אותו עד ראיה לנס המופלא שהתחולל ברוב עם, כי לאחר עשרים שנה קיבל הזמנה לחתונה של אותו 'תינוק' (וכן קיבלו גם שאר הנוכחים באותו מעמד), להודות ולהלל על שרואה כאחד האדם.
פשיטא שאין לנו שייכות למדרגות הנשגבות של הרה"ק מריבניץ, אך ללמדנו על גודל הניסים והנפלאות הנעשים על ידי ההבטה בנרות חנוכה, ועל כוחם הגדול להאיר כל 'מחשכים', לפקוח עיניים עיוורות כל אחד ואחד בשלו, ולסלק כל עקמימות שבעין…
(באר הפרשה)