"וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ" (ויקרא כ"ו, ג')
יראת השמים של רבינו היתה מוחשית. כל נוסח דיבורו, אם זה בשיחה איתו או בשיעורים, היה ספוג יראת שמים. כשהזכיר את דברי התורה היה אומר: "התורה הקדושה אומרת…" כשהזכיר את רבותינו הראשונים והאחרונים היה מזכיר זצ"ל… ניכר היה יראת הכבוד אליהם. כשהזכיר בתוך דבריו ציור של עבירה, כמו כשדן אם אחד מבשל חלילה וחס בשבת, כמה פעמים כשהזכיר בשיחות את אש הגיהנום פרץ בבכי… יראת השמים החושית זעקה מכל דיבור שלו.
כך גם בשיעור ההלכה שמסר, מלבד הלימוד עצמו, למדו התלמידים את יראת השמים שבערה בו, למרות שמשנת תלמודו היתה בהירה לו, לא התנהג בה כ"מצות אנשים מלומדה", ותמיד היה מעמיק בלימוד ה"משנה ברורה" ומדקדק בלשונו היטב. אם רק נראה היה לו, ולו לרגע, שהוא נוהג אחרת ממה שיצא לו עכשיו, העמיק בלימוד יותר ויותר. בער לו לדעת אם הוא נוהג ומורה לרבים כפסק ה"משנה ברורה".
ארע כמה פעמים, שלאחר שהעמיק עם מופלגי החבורה, גדולי תלמידיו, היטב, לפעמים התפרס הבירור על פני שניים ושלושה שיעורי הלכה. כאשר המסקנה היתה אחרת מכפי שנהג תמיד, שינה מיד את הנהגתו. הוא לא היה משועבד להרגליו. לא לקח לו זמן רב לשנות הנהגות שהיו מוסכמות אצלו. מיד כאשר עמד על דבר שזה מה שעליו לעשות וזוהי ההלכה וההידור – שינה מיד את הנהגתו.
בעניין זה סיפר תלמיד רבינו, הג"ר אליהו פינקל, מראשי הכולל ורבני שכונת גבעת שאול, שבתקופות שלמד עם רבינו בחברותא, ראה באיזו יראת שמים וכובד ראש ניגש ללמוד דברי הפוסקים, ופעם התבטא באזניו שמדברי הפוסקים עצמם ניתן וצריך להתחנך לצורה בה יש ללמוד הלכה, איך לפחד מהלכה ובאיזה כובד ראש יש להוציא פסק הלכה.
דבר זה ציינו רבים מהשואלים הקבועים, שניכר היה בפסיקתו יראת השמים וכובד הראש בה ניגש לשאלות, בפרט כאשר ההכרעה היתה קשה ראו את היראה והחרדה. וסיפר הג"ר יהושע יודלביץ שהיה נוכח כאשר נשאל בעניין בו החמיר מאד ובדרך כלל לא נזקק לדון בו, אולם פעם הסכים להכנס לעובי הקורה ולבסוף התיר, אולם כשיצא הפסק מפיו פרץ בבכי, היה זה מעמד כביר של יראת שמים.
כאשר ראה עבירה, ראו עד כמה כואב לו הדבר. חתנו הגאון רבי חיים דב אלטוסקי היה מספר שכאשר היה חוזר איתו בשבתות, בתקופה שהישיבה היתה בדיסקין היו חולפים בכביש הכניסה לירושלים ונסעו שם מכוניות בשבת, דבר זה היה מכאיב לו מאד, אולם הם נאלצו לעבור שם, אך לאחר תקופה הגה ברעיונו איזה דרך חלופית ללכת בה, שם יוכלו להחשף לפחות חילולי שבת. כך היה גם בשבועות הראשונים לעלייתו ארצה, אז העמידה הסוכנות לרשותו דירה בשכונת קטמון, אך היה זה רחוב שנסעו בשבת ולכן הוא כמעט ולא שהה בו. קשה היה לו לראות חילולי שבת של יהודים ועוד בארץ ישראל, לכן שהה הרבה בישיבה ובבית גיסו עד שהדירה במטרסדורף היתה מוכנה.
בשנת תשכ"ז, כאשר נפתחה בחסדי השי"ת הדרך להגיע לכותל המערבי, הלך עם קבוצה מבני הישיבה לשם. כאשר התקרבו ולפתע שמעו את פעמוני בתי תיפלתם, פרץ רבינו בבכי מר. איך שייך טומאה כזו ליד קדש הקדשים. גם כשהגיע לכותל עצמו בכה והזכיר בהתרגשות את הפסוק (איכה ד. יב) "לא האמינו מלכי ארץ כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים", אפילו הגויים הבינו עד כמה אי אפשר בלי ירושלים וידעו שמעולם לא הצליחו אויבים לכובשה. ורק משום שלא נהגו על פי התורה היא נחרבה.
מקדש עמו ישראל
כאשר סידר חופה וקידושין היה בהתרגשות רבה, ופעמים רבות בברכת האירוסין שתחת החופה היה קולו נשנק מדמעות. תלמיד שאלו פעם מה פשר ההתרגשות הגדולה, הרי כמעט בכל יום הוא מסדר קידושין?
ענה רבינו: "ראשית, הלא בכל חתונה מקימים כאן בית חדש בישראל שמוקם על אדני התורה ומה יותר מרגש מזה. אבל יש כאן הרבה יותר מזה, שהרי הנוסח של ברכת אירוסין הוא "אשר אסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות לנו מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", שהרי כל קדושת כלל ישראל מונחת בקשר של נישואין שהארוסות אסורות, שהרי קודם מתן תורה כותב הרמב"ם (אישיות פ"א ה"א) "אדם פוגע אשה בשוק ומכניסה לתוך ביתו" בלי שום הכנות והזמנות. וכיון שניתנה תורה – נתחדשה הלכה שכלל ישראל צריך הכנות וקניינים, מתחילה קנין אירוסין ואחר כך קנין אישיות, והלא זה סמל לכל קדושת כלל ישראל שלא משתמשים ונהנים מהעולם בלי הכנה לעשות כרצונו יתברך".
(מתוך 'מגדלתו ומרוממתו')