כאשר נדיב גדול שאלו: "מדוע ראש הישיבה צריך כל הזמן להרחיב ולהגדיל את מוסדותיו? אולי כדאי היה שיישאר עם המוסדות הקיימים, ואיתם יתמודד ביתר קלות?". רבינו ענה לו: "ומדוע אתה צריך כל כך הרבה כסף, מדוע לא די לך במה שיש לך עכשיו? הרי בכסף שבבעלותך תוכל להתקיים בכבוד כל ימי חייך"

"ויעקב איש תם יושב אוהלים"

 שאיפה גדולה היתה כמוסה בליבו של רבינו: להקים מסגרת חדשה של ישיבה לבני ארץ ישראל, במתכונת הרגילה של הישיבות. בין כתלי הישיבה קיים מאז מעולם "קיבוץ" חשוב וגדול של בחורים, ששומעים שיעורים ביידיש כמסורת הישיבה מדורי דורות. אולם רבינו שאף להקים ישיבה במתכונת ישיבת 'מיר' המפוארת בפולין, שהיתה אם הישיבות בדור דעה שלפני המלחמה. ישיבה שבה יתחילו בחורים צעירים עמלי תורה משיעור א', ויימסרו בה שיעורים יומיים וכלליים בלשון הקודש, כך שתתאים לצעירי עמלי תורה בארץ ישראל.

רבינו נמנע מלהוציא שאיפתו אל הפועל, משום שראה שאין דעתו של מרן הגאון רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל נוחה מכך. אולי משום שישיבת 'מיר' הינה ברובה כולל של אלפי אברכים, ואינה דומה אווירת כולל של אברכים מבוגרים, לאווירת ישיבה של בחורים צעירים, לכן החליט שראוי לכל הפחות לייחד בית מדרש מיוחד, ששם יתאחדו כל בני הקיבוץ, ושם יהיו רמי"ם ומשגיחים בנפרד, שימסרו שיעורים ושיחות בלשון הקודש.

לצורך הקמת מסגרת זו, החליט רבינו להקים בית מדרש גדול וראוי. הוא ניגש לעניין כדרכו בכל המרץ, ותוך שבועות ספורים החלה הקמת הבניין לקרום עור וגידים. הבניין המפואר שנבנה מול בנין הישיבה הוותיק, נקרא בשם "פרידמן", על שמו של הנדיב שתרם הון רב לבנייתו – רבי הערשי פרידמן ומשפחתו שיחיו.

עצם הקמת בית מדרש זה, היה מהפכה של ממש בישיבה. לראשונה התרכזו מאות בחורים ל"קיבוץ" גדול וחשוב. הם שמעו שיעורים מפי רמי"ם וראשי חבורות חשובים, שרבינו העמיד בשפתם, לשון הקודש. גם רבינו עצמו מסר בפניהם שיעורים ושיחות. דבר הקמת המסגרת המיוחדת התפרסם בעולם הישיבות, ורבים מבחירי עולם הישיבות, שהיו מעוניינים במסגרת חזקה עם אווירה רצינית, הגיעו ללמוד בה. אחד מסגולותיו של קיבוץ זה היה, שבעוד שבישיבות אחרות, המציאות היא שכאשר חלק מבני השיעור מתארסים – נחלשת קצת באופן טבעי האווירה, כאשר הקבוצה הולכת ומצטמצמת, ואילו כאן התרכז קיבוץ גדול ואיכותי, בו נשמרת האווירה החזקה, ורבים וטובים שיחרו לפתחה.

היתה זו המסגרת הראשונה שהוקמה ע"י רבינו, שהוקם עבורה בניין מיוחד. בנין ראשון בשרשרת הקמת קריית הישיבה הענקית. זו היתה היוזמה בשרשרת יוזמות אותן יזם, פיתח והעצים לממדים אדירים. אחריה נפתחו בכולל מסגרות רבות, כאשר מלבד הכולל ללימוד העיון שנלמד בישיבה, נפתחו חבורות ללימוד ש"ס, דף יומי, עמוד יומי, קדשים, זרעים, טהרות, עירובין, ריבית. אורח חיים, יורה דעה, אבן העזר, חבורת קצות החושן ועוד. מלבד זאת נפתחו גם חבורות מיוחדות לאברכים ובחורים יוצאי ארה"ב, אירופה, צרפת, ברזיל ודרום אמריקה. לאחר מכן נפתחה ביוזמתו של רבינו הקבוצה החסידית, למעלה משישים חבורות וקבוצות נפתחו במשך השנים, כל זה בהנהגתו והכוונתו הישירה על כל צעד ושעל.

מחיל אל חיל

כך הלך רבינו מחיל אל חיל, לא ידע שובע מהו ולא הסתפק במועט, עוד בטרם גמר לבנות "חבורה" אחת ובניין אחד, היתה נפשו יוצאת להתחיל בשלב הבא. זה עתה היתה חנוכת הבית של בית מדרש זה, והנה הוא כבר מניח את יסודותיו של אחר, והפלא הגדול, שכל המקומות שהקים או שיכלל ללימוד התורה- התמלאו מיד עד אפס מקום. הוא עומד ויוצק תורה- והצלוחית מתמלאת.

תקופה קצרה לאחר בניית בניין 'פרידמן', רכשה הישיבה בניין ישן נוסף. היתה זו חורבה חשובה מחורבות ירושלים, בה התגורר בעבר האדמו"ר רבי מוט'ל מסלונים זצ"ל, שהיה ידיד ישיבת מיר. בעזרת משפחות פוגל- קלטר, שיפצה הישיבה את הבניין ובנתה בו את "בית שלום", בנין לתפארת, שתורה יוצאת מבין כתליו. בבית שלום עצמו נבנתה עזרת נשים, גם היא מלאה וגדושה לומדים. בית מדרש נוסף שנבנה הוא "שלמי שמחה", שנתרם לעילוי נשמת הג"ר שמחה עלברג, עורך הירחון התורני 'הפרדס' בארה"ב.

כשרבו הספסלים בכל בתי מדרש אלו עד אפס מקום, נבנה הבניין הגדול והמרהיב של "בית ישעיה". מספר אחיו של רבינו, הג"ר גדליה, ששנה אחת במוצאי ראש השנה, אמר לו רבינו שהיום כשהסתיימה התפילה והיה בדרכו לצאת מבית המדרש, הציץ באקראי בחלון שמעל מקום מושבו וראה מולו מגרש, עליו עומד בנין נמוך ששימש בעבר כבית מלאכה לשיש, על אתר שאל את עצמו: הלא חסר לי כל כך הרבה מקום בישיבה, מה יותר ראוי ממבנה זה, הסמוך ונראה לבניין הישיבה, לשמש כבניין לבני הישיבה?

עוד באותו יום, במוצאי ר"ה, התעניין רבינו מי הם בעלי הבניין, ומה המחיר עבור המקום. הוא לא נח ולא שקט עד שהצליח לרכוש את המבנה לטובת הישיבה. כבר תקופה קצרה לאחר מכן החלו להישמע במקום הלמות פטישים, ולאחר כשנה וחצי הושלמה המלאכה, והבניין עמד על תילו בנדבת משפחת שטרן. הוא לא הבניין העצום "בית ישעיה", המונה כשמונה מאות לומדים.

כך הלכה הישיבה וגדלה והגיעה לממדים אדירים, כאשר בבנייני הישיבה ב'בית ישראל' בלבד – מספר הלומדים עומד על שבעת אלפים כ"י. רבינו קיבל לידיו בהיכנסו כאלף ושלוש מאות תלמידים, והפך את המקום למטרופולין גדול, שכולו בנייני ישיבות וכוללים. בישיבה התהלך סיפור, שבחור חדש בא לישיבה וב'כיכר השבת' פגש את אחד מראשי הישיבות שליט"א, ושאלו איך מגיעים לשיבת מיר. ענה לו אותו ראש ישיבה: "או שתלך דרך רחוב זה וזה, או שתישאר על עמדך ותיכף הישיבה תגיע אליך"…

כיוצא בזה התבטא פעם הגאון רבי חיים ברים זצ"ל בהתפעלות: "השמעתם מימיכם על ישיבה כה גדולה, שאוטובוסים ומכוניות חוצים בין היכלותיה העצומים, ואלפי אלפי עמלי תורה הוגים בה בכל מקצועות התורה?".

"להרבות תורה כחול הים והלכות כעפרות תבל"

חז"ל מביאים (פרקי היכלות רבתי פרק כט אות ה'): "אני יודע מה אתם מבקשים, ולבי הכיר מה אתם מתאווים, תורה מרובה אתם מבקשים והמון למודים ורוב שמועות, לשאול הלכה אתם מצפים ולהמון רזיי אתם מחמדין, להרבות תורה להעלות תושייה גבעות גבעות, להפליא תלמוד בחוצות ופלפול ברחובות, להרבות תורה כחול הים והלכות כעפרות תבל".

נראה שדברים אלו מתאימים לדרגת אהבת התורה הכבירה, שבערה בפנימיותו של רבינו. שאיפתו היתה שתרבה תורה בעולם, לאו דווקא על ידו, ככל שיכול היה, שיעבד את כל כולו לתת יד וכתף לכל פעולה של הגדלת תורה והאדרתה, והיה שש ושמח על כל ריבוי עמל התורה בעולם, הן על ידו והן על ידי אחרים.

גם לאחר שישיבת מיר ומוסדותיה מנו אלפים רבים של תלמידים, לא ידע רבינו שבעה, וכשבאו לספר לו שבמקום מסויים חסרה ישיבה, או שהישיבות הקיימות אינן ברמה מספקת, הייתה ננסכת בו רוח חיים, והיה מקבל כוחות חדשים על טבעיים. כך הקים עוד ועוד מקומות תורה חדשים, על אף שידע שהקמת הדבר כרוכה בהשקעת זמן יקר ועול כספי כבד, שכרוך בנסיעות קשות והתדפקויות על פתחי נדיבים. כשסיפרו לו שלבוגרי הישיבה שחוזרים לחו"ל, חסרה ישיבה ראויה ברוח הישיבה, או על יישובים ברחבי הארץ שחסרים בהם ישיבות או כוללים, היה מעוניין תמיד לשמוע על כל הצעה שיש בה ריבוי תורה, בישיבה או מחוצה לה. כך עד שנותיו האחרונות ממש.

כאשר הופיע פעם בישיבת בין הזמנים שהתקיימה בצפון הארץ, הקדיש יום שלם להכיר קהילה חדשה בעיר צפונית, כדי לבדוק האם ניתן יהיה למלא את מבוקשם לפתוח במקום סניף לישיבה.

רבים תמהו, להיכן רבינו חותר להגיע? מה דוחף אותו לפתוח בלי הרף עוד ועוד ישיבות וכוללים, עוד ועוד חבורות ומסגרות שונות? רבו הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל נשאל על כך פעם, ואף נשאל למה לא יורה לרבינו לעצור מעט את העשייה? הלא הוא יכול חלילה להיכנס למערבולת חובות וקשיים! רבי חיים השיב: "את אהבת התורה שלו אי אפשר לעצור".

והסביר על פי דברי הגמרא (ב"ב עה:) : "אמר רבי חנינא בר פפא: ביקש הקב"ה לתת את ירושלים במידה שנאמר: 'ואומר אנה אתה הולך ויאמר אלי למוד את ירושלים', לראות כמה ארכה וכמה רחבה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע! הרבה כרכים בראת בעולם של אומות העולם, ולא נתת מידת ארכן ורוחבן. ירושלים ששמך בתוכה, ומקדשך בתוכה, וצדיקים בתוכה – אתה נותן בה מידה?! מיד 'ויאמר אליו רוץ דבר אל הנער הלז לאמור פרזות תשב ירושלים'".

הקשה רבי חיים: מה עניינם של המלאכים, ומדוע יש להם דעה בעניינים אלו? ובכלל, מה ביאורו של משא ומתן זה, מה עולה במחשבה בתחילה ומה השתנה לאחר מכן?

אלא, ביאר, שכדי שקדושה תשפיע צריך שהיא תהיה מצומצמת ומרוכזת, מכיוון שכך יש יותר השפעה. לכן ביקש הקב"ה לתת את ירושלים במידה, אך מאידך מלאכי השרת אמרו לפני הקב"ה. מלאכי השרת אינם באים מטעם עצמם, הם באים מכח התעוררות שישנה למטה בעולם הזה, אם בעולם הזה ישנה התעוררות מרוכזת ודרישה לרוחניות בלי גבולות, אז אומר הקב"ה "פרזות תשב", היינו שדרישה כזו לא עוצרים. זהו המשך הפסוק שם: "ואני אהיה לה נאום ה' חומת אש סביב". אין לה גבול, כי מה היא החומה – כבוד ה', ומי שדבר בו הרי הוא בתוך החומה. סיים הגר"ח ואמר: "מצד השכל הישר הינכם צודקים, שאולי מוטל היה עלי 'לעצור' את מעשיו של רבי נתן, אבל כשאני רואה שמעשיו נובעים מאהבת תורה ויראה השי"ת טהורה, אני מבין שאי אפשר לעצור אותו".

רבינו עצמו ענה לשאלה זו בהזדמנות, כאשר נדיב גדול שאלו: "מדוע ראש הישיבה צריך כל הזמן להרחיב ולהגדיל את מוסדותיו, עד שקשה לו כל כך לשאת בעול קיומם, אולי כדאי היה שיישאר עם המוסדות הקיימים ואיתם יתמודד ביתר קלות?". רבינו ענה לו תשובה אופיינית: "ומדוע אתה צריך כל כך הרבה כסף? מדוע לא די לך במה שיש לך עכשיו, הרי בכסף שבבעלותך תוכל להתקיים בכבוד כל ימי חייך. אלא שאתה חפץ להצליח יותר ויותר, ואתה חש, שככל שכספך ירבה תוכל להגדיל את הצלחותיך. אני מרגיש שככל שהישיבות יגדלו בכמות ואיכות, תהיה זו הפצת תורה גדולה יותר!".

(מתוך הספר 'בכל נפשך')