מרן גאב"ד ירושלים, הגרי"ט וייס זצוק"ל, תולה את כל מה שזכה אליו באביו וברבותיו, שחינכוהו והביאוהו לחיי העולם הבא, והקרן קיימת בעולם הזה, כשזכה לעלות ולשבת על הכיסא הרם של גאוני תקיפי מרי דארעא קדישא.
מרן הגאב"ד משחזר: אבא (הרה"צ ר' שלמה הי"ד) השקיע בי כוחות רבים. אני זוכר עד היום, כאשר למד עמי גמרא, היה לפתע מנתר בהתלהבות ואומר: "מה היינו עושים בלי רש"י? איך היינו מבינים את הסוגיה הזו ללא הפירוש המתוק של רש"י?!"…
היכן התגורר הרב בילדותו?
בעיירה 'פעזינג' הסמוכה לפרשבורג. אבא היה יהודי צדיק, שכל כולו מקשה אחת של עבודת ה'. אני זוכר כאשר הייתי ילד בן שש, אבא לקח אותי אל גינה סמוכה, ישבנו על ספסל, והוא לימד אותי את הפירוש על המשניות של "איזהו מקומן" שאומרים בכל בוקר. הוא אמר לי: "אי אפשר לומר את המשניות הללו בלי להבין את הפירוש".
כשהייתי ילד קטן, היה מביא לי פתקאות שבהן שמות של הזקוקים לישועה, כתובות בשפת הדייטש (-גרמנית), וביקש ממני להתפלל על פלוני הזקוק לרפואה ופלוני הצריך פרנסה. הוא האמין באמת ובתמים שתפילתי, תפילת ילד קטן, מועילה.
אבא ותפילותיו הבלתי נשכחות
איך היתה תפילתו של אבא?
עיניו של מרן הגאב"ד נעצמות, קולו נרגש: התפילה של אבא? – הא, עוד חקוקה בעצמותיי. זו הייתה עבודת ה' מיוחדת במינה. מחזה מופלא עוד עומד לנגד עייני, ולא מש ממני עד היום הזה. אבא היה צריך לצאת לעסקיו בשעת בוקר מוקדמת, על כן הקדים להתפלל בבית. התעוררתי משנתי, ואני שומע מתיקות כזו, ערגה כזו… כשהתעוררתי, שמעתי אותו אומר את "אז ישיר" בניגון שובה לב, מילה במילה, בהטעמה…
גם אמי ע"ה הי"ד הייתה יראה את ה' ובמצוותיו חפצה מאד. בכל בוקר, בעת לכתי אל הלימודים, הייתה עוסקת בתפילתה, שאותה החלה בשש בבוקר, והייתה רק מנענעת לי בראשה לשלום.
(מתוך 'מרוה לצמא')