הרב ישראל ליוש
הנה בפרשת השבוע נאמרו שלושה פסוקים, ובכל אחד מהם סדר הדברים שונה, בתחילת הפרשה (ח', ו') כתוב: "וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ", בפסוק זה הקדימה התורה הליכה בדרכי ה' ל'יראה', בהמשך הפרשה (י', י"ב) נאמר: "וְעַתָּה… מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ", כאן הסדר הוא שונה, ה'יראה' קודמת ל'הליכה בדרכיו', ואחריהם כתבה התורה את ענין האהבה, ואילו בסוף הפרשה ישנו פסוק שלישי וגם בו הסדר שונה מקודמיו, וכך נאמר (י"א, כ"ב): "כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ", ה'אהבה' נכתבה ראשונה לפני ה'הליכה בדרכיו', ולאחריהם נאמרה מדה נוספת – 'דבקות' בהי"ת.
הלא דבר הוא – מעיר החפץ חיים בספרו 'אהבת חסד' בפתיחה למדת החסד – מה המסר הנלמד מהסדר השונה, מדוע פעם ה'יראה' נכתבה אחר ה'הליכה בדרכיו', ופעם היא נאמרה לפניה, ומדוע ה'אהבה' נאמרה פעם אחרי ה'הליכה בדרכיו' ופעם לפניה, ואילו ה'דבקות' נאמרה אחריה. אלא, מבאר החפץ חיים שיש ג' מדרגות בעבודת ה'. הגבוהה מכולם היא ה'דבקות', פחותה ממנה היא ה'אהבה', וה'יראה' פחותה משתיהן, 'הירא' עובד את ה' מפחד, 'האוהב' הוא זה שאהבת ה' מתעוררת בלבו לפרקים, ואילו 'הדבק', אהבת ה' תקועה בלבו, ועי"ז נדבק נפשו לה'.
ואם כן הכל מתבאר כמין חומר, בג' פסוקים הנ"ל מלמדת אותנו התורה שהתנאי ההכרחי להגיע לכל אחת מהדרגות הללו הוא ההליכה בדרכי ה' וההידבקות במידותיו, ואין אדם יכול לזכות לשום דרגה עד שירגיל נפשו מתחילה ללכת בדרכי טובו של הקב"ה, להיות רחום, חנון וגומל חסד.
ולכן בפסוק הראשון הקדימה התורה 'הליכה בדרכיו' לפני הדרגה הראשונה 'היראה', כי גם אותה לא יוכל האדם להשיג מבלי ללכת בדרכי טובו של הי"ת, בפסוק השני הסדר הוא 'יראה', 'הליכה בדרכיו' ו'אהבה', ומזה אנו למדים שגם האדם שכבר השיג את הדרגה הראשונה – ה'יראה', לא יוכל להגיע אל הדרגה השניה – ה'אהבה', מבלי שימשיך להידבק במידותיו של הקב"ה, ואל לו לאדם לחשוב כי כעת כבר יכול הוא לשים את מבטו רק על יראתו של הקב"ה מבלי להתייחס כלל לטובת בני האדם, והפסוק השלישי בו נאמרה ה'הליכה בדרכיו' בין ה'אהבה' וה'דבקות', מלמדנו כי גם אחר שהשיג האדם את שתי הדרגות הראשונות והוא בדרכו אל הדרגה השלישית הגבוהה ביותר, הוא לא יכבוש אותה לולא המשך ההליכה בדרכי טובו של הקב"ה. זו הסיבה – אומר החפץ חיים – שבפסוקים הנ"ל שתלה התורה בין דרגה לדרגה את ענין ה'הליכה בדרכיו', כי היא נצרכת והכרחית תמיד, ואיננה תנאי רק לדרגה הראשונה אלא לכל דרגה ודרגה.
• • •
ספור נפלא על הדבקות במידותיו של הקב"ה מסופר על מחולל שיטת המוסר מרנא רבי ישראל סלנטר זצ"ל. פעם נסע רבי ישראל ברכבת מקובנא לוילנא, הוא היה לבוש כאחד מפשוטי העם, והיה ללא מלווים וגבאים שנהגו בו בגינוני כבוד, הוא התיישב בקרון המיועד למעשנים ועישן סיגריה, לידו ישב יהודי שריח הסיגריות הפריע לו, ובלא להתייחס לכך שהוא יושב בקרון של מעשנים, העיר בגסות לרבי ישראל על כך שריח הסיגריות מציק לו, רבי ישראל לא התווכח עמו ולא הצטדק שהוא יושב בקרון של מעשנים, אלא כיבה את הסיגריה בהתנצלות ובבקשת סליחה.
תלונותיו של היהודי הנרגן לא פסקו, וכעבור כמה דקות הוא פלט מפיו בכעס כלפי רבי ישראל: 'אי אפשר לשבת בקרבתו של הזקן הזה, הוא פותח את החלון והקור חודר לעצמותינו'. אף לזאת התייחס רבי ישראל בשלוה, והתנצל: 'סליחה אדוני! לא אני פתחתי את החלון, אבל אם קר לך אסגור אותו מיד', ותיכף קם רבי ישראל וסגר את החלון.
כאשר הגיעה הרכבת לוילנא, המתין קהל רב לקבל את פני רבי ישראל סלנטר, גם היהודי המתלונן ירד מן הרכבת, ובראותו את הקהל העצום בתחנת הרכבת, ואת האוריה המרגשת המתחוללת שם, שאל את פני העוברים והשבים על סיבת ההתקהלות הזו, 'וכי אינך יודע?' תמהו 'הרי גאון ישראל וקדשו רבי ישראל סלנטר מגיע ברכבת זו, ובאנו לקבל את פניו!', כאשר זיהה היהודי כי האיש שכל הקהל ציפה לו אינו אחר מ'הזקן' עמו התגושש במהלך הנסיעה, חשכו עיניו. כל הלילה נדדה שנתו ונפשו התייסרה על התנהגותו המשפילה כלפי צדיק ישראל.
למחרת בבוקר פנה אל הדירה בה התארח רבי ישראל, רבי ישראל זיהה אותו ועוד לפני שהספיק לפתוח את פיו בהתנצלות, הקדימו ר' ישראל בסבר פנים יפות, הזמינו לשבת ודרש בשלומו, 'האם כבר הספקת לנוח מהדרך?' הוסיף רבי ישראל לשאול את האורח. היהודי שציפה לקבל מנת מוסר יוקדת וחודרת מרבי ישראל, נדהם לנוכח קבלת הפנים החמה והלבבית, ופרץ בבכי וביקש סליחה ומחילה, על התנהגותו הלא נאותה בזמן הנסיעה.
רבי ישראל הרגיעו ואמר לו שהוא מוחל לו בלב שלם, ואין בלבו כל טינה כלפיו, ואף המשיך להתעניין בקורות אותו ושאל אותו לשם מה הגיע לוילנא?, היהודי סיפר לרבי ישראל שהגיע לוילנא כדי לקבל סמיכה לשחיטה, 'אם כן' אמר רבי ישראל בשמחה 'הרי חתני הוא מראשי הרבנים בעיר, אקרא לו ואבקש ממנו שיעזור לך לקבלת היתר לשחיטה'.
חתנו של רבי ישראל, הגאון רבי אליהו אליעזר גרודזנסקי זצ"ל שאל אותו מעט בהלכות שחיטה, ונוכח לראות כי היהודי אינו יודע מימינו ומשמאלו בהל' שחיטה, ובוודאי שלא בהלכות בדיקות וטריפות. 'כנראה שעייף אתה מהדרך' הרגיע אותו רבי ישראל 'תנוח מעט ותבוא שנית בעוד כמה ימים'. היהודי הסתלק משם בבושת פנים ובלבו החליט שאל ישוב יותר להיבחן על הלכות שחיטה.
משראה רבי ישראל כי הוא לא שב אליו, התעניין היכן הוא מתארח, והלך לשם ושאל אותו מדוע אינו בא להיבחן שוב? ענה לו היהודי: 'אני מודה לרב שבזכותו אורו עיני ועתה אני מכיר את מקומי וידע כי עלי עוד ללמוד הרבה עד שאהיה שוחט, אחזור לביתי, אלמד שם הלכות שחיטה על בורין ואז אולי אהיה שוחט'. רבי ישראל לא הרפה מלחזר אחר טובתו של היהודי, הוא ביקש מאחד מגדולי השוחטים בעיר לקבוע עמו חברותא וללמד אותו הלכות שחיטה, וביקש ממנו שלא יעזוב אותו עד שידע את כל ההלכות הנצרכות, פעולותיו של רבי ישראל לא נסתיימו בזאת, ועד שלא מצא לו קהילה הגונה לשמש בה כשוחט, לא שקט.
בני ביתו של רבי ישראל שאלו אותו מדוע התאמץ כל כך עבור היהודי הזה? ענה להם רבי ישראל: 'אכן כאשר הוא בא לבקש ממני סליחה, אמרתי לו שאני מוחל לו בלב שלם, אך היות ואני רק בשר ודם והוא אכן ביישני מאד, חששתי שתישאר בלבי איזו קפידה ושנאה עליו, לכן יצאתי מגדרי וחיפשתי להיטיב עמו יתר על המידה, כדי להוציא מלבי כל חשש טינה'.
