"אם חפץ בנו ד'" (י"ד ח')
מעשה ששמעתי מנכד בעל המעשה:
לפני כשמונים שנה התגורר בירושלים אדם גדול, הגאון רבי אברהם אֶלְנַדַף זצ"ל. הוא היה עני מרוד ממש, מלחמה של תורה אכל וממימה שתה כפשוטו. כאשר נוסד בית הדין לעדת התימנים הוא נקרא אחר כבוד לשמש כחבר בית הדין, ומתוקף תפקידו זכה לקשרי תורה והלכה, ולקרבה וחיבה יתירה ממרן הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, רבה של ירושלים. הם היו יושבים מידי פעם בהרכבי בית דין, ומשוחחים רבות בדברי תורה וענייני השעה.
באחד הבקרים, בעשרת ימי תשובה, בעת שישב בחדרו ולמד, נכנסה אליו רעיתו הרבנית והתאוננה: "הנה עוד מעט חוזרים הילדים מהחיידר ופשוט אין לי מה להכין עבורם, הבית ריק". רבי אברהם הרגיעה: "אל דאגה! אני משליך יהבי על השם יתברך, ועד הצהרים בודאי יבוא אוכל עד פתח ביתנו".
כדי לא להטריד את בעלה מלימודו, החליטה לפנות אל השכן הרב זוננפלד, שבין היתר היה גם ממונה על קופת הצדקה הכללית, בכדי להתייעץ מה עושים במקרה כזה.
"מה אומר בעלך על הענין?" – שאל הרב זוננפלד.
"הוא טוען כי הוא פטור מחובת השתדלות, וליבו סמוך ובטוח על השם יתברך שיזמין לו את מזונו עד הצהרים" – השיבה הרבנית.
"אם כך", הורה הרב, "אכן המתיני מעט, התייצבו וראו את ישועת השם".
כשחזרה הביתה, ראתה הרבנית כי על השולחן במטבח מונחים עופות שחוטים ובנוסף סך כסף מכובד והגון.
היא השתוממה מהיכן זה הגיע, ובעלה השיב לה בפשטות:
"לפני דקות אחדות דפק כאן יהודי יקר שהגיע מישוב מרוחק בארץ ובידו שני תרנגולים. הוא טען כי קרובת משפחתו מתקשה בלידתה, ובשל כך הביא את העופות הללו כדי שאשחטם עבורו בברכה, וזכות המצוה תעמוד לה לרפואתה. עשיתי כמצוותו, כשסיימתי השאיר האיש את העופות אצלי, כדי שאעשה עימן כטוב בעיני. בנוסף הניח כאן על השולחן סך כסף ואמר שאמסור זאת לצדקה לנזקקים".
ויהי לפלא!
סיפור מפעים ומחזק שמעתי על תלמיד חכם יקר ובר אוריין, הגאון רבי אברהם משה גרוסמן זצ"ל, מרבני כולל הר"ן בירושלים, ומחבר ספרים חשובים בהלכה ואגדה.
בצעירותו שימש רבי אברהם משה ברבנות בקהילות כבודות בארצות הברית, ובשלב מסויים, משיקולי חינוך לצאצאיו, החליט לנטוש את הכל ולעלות לארץ הקודש. מאז התרחק מן השררה והקדיש כל ימיו לעמל התורה בשקדנות מופלאה כאברך מן השורה, מהשעה תשע בבוקר ועד אחת בצהריים, ומשלוש וחצי אחר הצהרים עד שבע בערב, כך עד יומו האחרון בעודו במעלה גיל הגבורות.
בין שלל המעלות הגדולות שהאירו את אשיותו של רבי אברהם משה בלטה במיוחד מידת הבטחון. הוא היה בעל בטחון אמיתי על כל המשתמע מכך.
בין היתר היתה לו הנהגה קבועה בשבת קודש לא לנעול אף פעם את דלת ביתו, הוא טען כי זכות השבת עצמה הינה שמירה מעולה ואין צורך לעשות שום השתדלות בשביל שמירה ביום קדוש זה.
בעקבות הנהגה זו אירע פעם מעשה מופלא:
כאשר התקיימה שבת שבע ברכות לנכדתו הראשונה של רבי אברהם משה, בשכונת 'עזרת תורה' בירושלים, נסעו הוא ורעייתו מהבית כדי לשבות בשמחה. באותו שבוע אירע גל גדול של פריצות לבתים בכל שכונות הצפון בירושלים. בנוסף, השמחה עצמה היתה מהולה באוירת גניבות, כי בליל החתונה פרצו גנבים לבית המחותנים ורוקנו את תכולתו.
בערב שבת לפני שעזבו את הבית בקשה אשתו כי חרף הנהגתו הקבועה היא מעדיפה הפעם שינעל את הבית בשל המצב הרעוע. אך רבי אברהם משה שכנע אותה כי אין סיבה לפחד ודאגה, והכריז בתומו: "הקדוש ברוך הוא שומר על הדירה, הוא לא צריך מנעולים כדי שלא יאונה לנו כל רע!".
במוצאי שבת כששבו הביתה, ליבה ניבא רעות. היא בקשה ממנו לעלות ראשון לדירה, והיא תעלה בעקבותיו, כי יש לה תחושה שאירע דבר מה בבית.
רבי אברהם משה ובנו הצעיר עלו ראשונים, וכשבאו לקומה סמוך לדלת אכן ראו כי צירי הדלת פרוצים…
"אתה רואה!" הזדעק הבן בסערה, "הפעם כן היו צריכים לנעול את הבית!".
רבי אברהם משה נותר באותה נינוחות ובאותה שלוות רוח, ואמר לבנו בנועם: "הבה ניכנס פנימה ונראה כי לא גנבו מאיתנו מאומה!".
רבי אברהם משה נכנס פנימה בבטחון גמור, והבן נשרך אחריו בהססנות, ואכן למרבה הפלא, הכל עמד על מקומו בשלום; הפמוטים, כלי הכסף, קופות הצדקה על מקומם הקבוע. יד זדים לא נגעה בכל חפצי הבית לרעה!
התברר מאוחר יותר, כי אכן בקרו שם הגנבים ובקשו להיכנס פנימה, אך לאחר שסיימו לפרוץ את המנעול, הבחינו לפתע כי הדלת פתוחה לרווחה. הם היו בטוחים כי בעלי הבית נמצאים בבית וברחו כל עוד נפשם בם, מבלי לקחת איתם מאומה.
שוב הוכח, כי כאשר אדם בוטח בהשם יתברך בכל מאודו, זוכה שיתמלאו כל צרכיו, ובהנהגה ניסית בכל קנה מידה, לא ניזוק ולא מפסיד מכך.
"אמרתי לך שיהיו לנו נרות לשבת!"
בשנת תרפ"ו עלה להשתכן בארץ הקודש מופת הדור, הרב הקדוש רבי שלמה מזוועהיל זצ"ל. כידוע, לכתחילה תכנן לבלות את שארית חייו כאן בארץ הקודש כאיש עלום, להצניע את רום ערכו, ולעמול בתורה ועבודה מאין מפריע.
כשעגנה הספינה ביפו, פנה רבי שלומקה אל נכדו שהתלווה אליו לארץ ישראל, הרב הקדוש רבי מרדכי זצ"ל, וציוה עליו לא לחשוף את זהותו לאיש: "מרגע זה אנחנו משליכים את הרעביסטיוו'ע [האדמו"רות] לים" – אמר רבי שלומקה.
בתחילה השתכן רבי שלומקה בירושלים העתיקה ונמנה בין לומדי ישיבת 'חיי עולם', שם היו ספרי לימוד בשפע. באחת מפינות ההיכל היה יושב יומם ולילה שקוד על תלמודו מתוך דחקות נוראה. הוא לא היה מוכן לעשות שום השתדלות או פעולה טבעית לפרנסתו, אלא השליך על ה' יהבו כפשוטו.
כעבור תקופה, הצליח באמצעיו הדלים לרכוש שטח קטן בשכונת 'בית ישראל', ולבנות בה דירה צנועה, כשהוא עצמו בנה ועיצב אותה בעשר אצבעותיו. ביתו היה בית פשוט ודל, בלי שום ריהוט מנימאלי, אך פתוח לרווחה לכל עני ונדכא רוח, כשהוא עצמו עומד ומשמש את כל הבאים בצל קורתו.
הכספים שהביא עימו רבי שלומקה מחוץ לארץ הלכו ואזלו עם הזמן והחובות הלכו והתעצמו. הגאון רבי פישל ברנשטיין זצ"ל, ראש ישיבת 'חיי עולם', שהרגיש בכך הציע לו לתמוך בו תמיכה חודשית קבועה, אך רבי שלומקה סירב.
שנים לאחר מכן, ברגע של גילוי לב, חשף רבי שלומקה בפני מקורבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, את פשר סירובו:
"חשבתי לעצמי", אמר רבי שלומקה, "אם אקבל משכורת מידי ראש חודש מהנהלת ישיבת 'חיי עולם', יתכן ובשעת מעשה יחלוף בראשי צל מחשבה של תלות והסתמכות על כספו של רבי פישל, והרי באותו שבריר שניה אנתק את עצמי חלילה מלהיות תלוי אך ורק בידי הקדוש ברוך הוא, וזה הרי לא יתכן".
הרב החסיד הנכבד רבי אהרן גרוזמן זצ"ל, אדם משכמו ומעלה, ,בעל אמונת חכמים ואהבת חסד שלא ידעה גבולות, סיפר לי בתמימות כי הוא עודנו זוכר את המראה המפליא, את רבי שלומקה ממתין מידי יום לאוטובוס המוביל אל הכותל המערבי, כשהוא ישוב על המדרכה הסמוכה לתחנה… איש לא העלה בדעתו כי זהו אחד מגדולי וצדיקי הדור.
כך, שנים ארוכות הסתתר רבי שלומקה בסתר המדרגה מבלי שאיש ידע מיהו ומה מעשיו, והתפרנס ישירות מידיו האוהבות והפתוחות של בורא עולם.
עד שבאחד הימים הגיע לארץ תייר מעיירה זועהיל, ונכנס לתומו לישיבת 'חיי עולם'. לפתע הוא שם לב לדמות כה מוכרת היושבת בקרן זוית. כשהתקרב נחרד, הרי זה הרבי מזוועהיל בכבודו ובעצמו, אותו צדיק נודע אליו נהרו בעבר המונים מכל גלילות רוסיה להתברך ולהיוושע, והנה הוא יושב כאן כאחד האדם. הוא הרים זעקה: "זוועהילער רבי! מה מעשיך כאן?".
רבי שלומקה ניסה להסות את האיש בידו, אך כבר היה מאוחר מידי. הלומדים כיתרו את האיש מכל צדדיו, וביקשו לשמוע מה הוא יודע על האיש העלום שיושב כאן ביניהם כבר כמה שנים ומעפיל בשקידתו העצומה על טובי הלומדים. הוא סיפר להם כי הוא הרבי מזוועהיל, שנודע בעבר כבעל מופת נודע וכצדיק יסוד עולם, אשר רבים נושעו מפיו.
מאותו היום הוסרה הלוט מעל דמותו הטמירה של רבי שלומקה, ואט אט יצא שמעו בכל הארץ. שלומי אמוני ישראל החלו לפקוד את ביתו הדל, להתברך מברכותיו וליטול עצה ותבונה. אך גם אז, לאחר פרסומו נותר עם אותה פשטות אופיינית, חי את חייו בדחקות, ולא נהנה מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה.
אחת הנקודות הבולטות שהשפיעו רבות על בני ירושלים, היתה מידת בטחונו בהשם יתברך. מרגלא בפומיה של רבי שלומקה: "כל יהודי מוכרח לדעת אלף בית". א' – זוהי אמונה, ב' – זהו בטחון.
שתקן גדול היה רבי שלומקה, בקושי דיבר, כל מילה שיצאה מפי קדשו היתה מחושבת עד לאחת, ובכל אופן העיד מקורבו הרב הצדיק רבי אליהו ראטה זצ"ל, כי תמיד כאשר רצה לדובב את הרבי היה מעלה נושא של אמונה ובטחון, בזה היה רבי שלומקה מוכן ומזומן תמיד לדבר ולשוחח.
סיפור מפליא סיפר הרה"ג רבי יוסף זייבלד שליט"א, מחנך ותיק בת"ת 'תשב"ר' בבני-ברק, אותו שמע מפי אחד מילדיו של רבי פנחס אייזען זצ"ל, אחיו של הגאון רבי שלום אייזען זצ"ל, מורה הוראה נודע בירושלים:
בביתו של רבי פנחס היו מדליקים לשבת קודש נרות בחלב ולא בשמן זית. אמנם רוב האנשים בירושלים הדליקו בשמן זית שהיה קל יותר להשגה, אך אצלם בבית כך נהגו, להדליק בנרות חלב. תמיד היה רבי פנחס אומר בבית כי יש לו חשק להנות את הרבי מזוועהיל מנכסיו, ולהעניק לו נרות מיוחדים אלו העשויות מחלב כדי שידליק בהן לשבת בביתו. אך היה זה בגדר 'דבר שלא בא לעולם', כיון שהכסף היה דחוק ביותר אצל בני ירושלים העניים, ולכן חשקו ורצונו נותר תמיד בגדר חלום בלבד.
בערב שבת אחת, רבי פנחס שם לב כי נותרו לו כמה נרות מיותרים, והחליט לשלוח את אחד הבנים להביאם לרבי שלומקה. היה זה דקות אחדות לפני זמן הדלקת נרות, והוא האיץ בבנו שירוץ מהר לביתו של רבי שלומקה כדי שיספיק להגיע עוד לפני שהרבנית תדליק נרות.
הבן עשה כמצות אביו, ורץ במהירות את כל הדרך הארוכה מביתו בשכונת בתי אורנשטיין עד שכונת בית ישראל. הוא הגיע לבית הרבי מזוועהיל כשהוא נושם ונושף ממאמץ הריצה, וכשקול הצפצוף המורה על כניסת השבת נשמע ברקע…
הרבי ישב בפתח הבית כשחומש בידו וקרא במתיקות שנים מקרא ואחד תרגום. הילד ניגש אליו ומסר לו שתי נרות. הרבי האיר לו פנים וברכו, ומיד נכנס פנימה והכריז בקול מתרונן: "רעבצין! אמרתי לך כי אין מקום לדאגה, וכי עד שתכנס שבת קודש השם יתברך יזמין לנו נרות להדלקה! הנה השם יתברך שלח לנו נרות, הנה הנרות הגיעו…".
רבי שלומקה ניגש אל הפמוטים המחוסרים והניח את הנרות בהן, וקרא לרבנית: "הגיע זמן הדלקת נרות, הינך יכולה כבר להדליק!".
"הבוטח בהשם חסד יסובבנו". רבי שלומקה כה התעצם והשתלם במידת הבטחון שזכה לראות בעטיה נס גלוי ועל טבעי ממש; להשיג נרות בנסיבות כאלו בזמן הדלקת נרות הרי זה בגדר נס… ואין זה אלא בכח סגולת בטחונו המושלם בבוראו ושהשליך את כל יהבו בו.
(מתוך אוצרותיהם אמלא' – בהר)
3/212