כאשר הרבי הפציר פעם בא' מאנשי הקונגרס לעשות דבר שהיה נגד המובן הפשוט של החוק. סירב הלה וטען, איך רוצה כב' הרב לעשות דבר כזה, והלא הוא נגד חוק המדינה? דפק הרבי בחוזק על השולחן וקרא בקול גדול: "מפר חוקים אנוכי!

יעקב הייזלר

קשים ומרים היו המה שנות חייו של כ"ק מרן אדמו"ר הרה"ק מהר"ש מבאבוב זצוק"ל בשנות מלחמת העולם השניה.

באותם שנים כאשר השחירו שמי אירופה ועלה הכורת על רוב מנין ובנין של יהדות אירופה ואף נעקדו מליוני יהודים הי"ד, לא פסח המשחית על קהילת הקודש באבוב המעטירה, וביד אכזרית גידעה באחת את חייהם של המוני החסידים.

כידוע, הרבי איבד במלחמה את רעייתו מזיוו"ר ע"ה יחד עם ב' ילדיו הי"ד, כשהוא עצמו ניצל בנסי נסים ביחד עם בנו כ"ק מרן אדמו"ר מהרנ"צ זצוק"ל.

מסופר, כי כאשר נחטפו הרבנית וילדיו הי"ד, לחש לו מאן דהוא באזנו: "הבט נא, עכשיו לוקחים את ילדיך, את רעייתך… "בניי?", השיבו הרבי בשאלה, כשאף לא הביט לעברם בפעם האחרונה – "והלא בני ה' הם… הוא נתן והוא לקח יהי שמו מבורך". כך בשלוות נפש ובאמונה תמימה דבק בבורא עולם המחיה את הכל ומיטיב ברחמיו לכל.

לא פעם ולא פעמיים היתה להט החרב המתהפכת מונפת מעל לראשו, אלא שמן השמים הותירוהו להחיות עם רב.

כשהגיע רבינו לגיל השיבה, התאנח פעם לעצמו ואמר: "כבר זקנתי ושבתי, ומה פעלתי בעולמי… לפתע התעשת ואמר: אמנם, את חמשת השנים ההם של המלחמה, עשיתי גם עשיתי, עליהם איני מוותר בשום אופן שבעולם… אותם ניצלתי עד תום…

ביריעה שלפנינו, נגולל בקצרה על קצה המזלג, את מסכת מסירותו הבלתי נלאית של הרבי זצוק"ל למען הפליטים לאחר המלחמה, להחיות את העצמות היבשות, להחזיר עטרה ליושנה ולקומם מחדש את ממלכת בית באבוב לאחר השואה, עד אשר זכה לראות את מלכותו בתפארתו, אלפי תלמידים, חסידים יראי ה' הצועדים בדרכי אבות לתפארת ומחנכים בניהם אחריהם לתורה ולחסידות בדרכם של רבוה"ק זי"ע כאות נפשו הטהורה.

בשנות המלחמה

בשנות המלחמה נדד הרבי זצ"ל כידוע מעיר לעיר וממדינה למדינה, ועסק רבות במעשי הצלה במסירות נפש ממש כאשר התחנה האחרונה היה בעיר בוקרסט שברומניה, גם שם לא נח ולא שקט, רק תיכף העמיד "וועד אגודת הרבנים" עם "וועד הפועל", שתפקידם היה לדאוג לכל עניני היהדות בגשמיות וברוחניות, כמו כשרות, ותקנת עגונות, לקבץ בחורי חמד וללמדם תורה ויר"ש. הרבי כיהן כ׳נשיא וועד הפועל באגודת הרבנים׳, ומרן האמרי חיים מוויזניץ זצוק"ל שג"כ היה אז בבוקרשט היה ׳נשיא הכבוד׳, והשליך נפשו מנגד, ומסר כל כוחו למען חיזוק הנשארים. באחד ממכתבי הרבי מאותו התקופה אנו מוצאים כותב: "אני מתעכב כעת כי חפץ אני להקדיש את הזמן אשר אני מוכרח לשהות כאן לחיזוק היהדות תוך אחב"י הניצולים, וביחוד בענין תקנת עגונות ועגונים".

מבאר"י תצא תורה

הגם שהרבי ניהל בבוקארעשט כל הפעולות הנשגבות, בכל זאת לא הסיח דעתו מן הסכנה הטמונה בעצם המצאו תחת חסות שלטון הרוסים, אחר שכל מטרתם היתה עקירת הדת ורדיפת הרבנים, על כן השתדל בכל האפשרי לצאת משם, אחרי השתדלות מרובה עלה בידו בסוף שנת תש"ה לנסוע לעיר בארי שבמדינת איטליא.

כאן נתגלה כמלאך המושיע, אחרי החורבן הנורא שמצא את עם ה', ועל אף חורבנו הפרטי שלקחו ממנו כל ביתו, אביו הק׳ וכל תלמידיו, זוגתו הרבנית וב' ילדיו הי״ד, לא הביט על כלום אלא קיבץ וליקט את העצמות היבשות והפיח בהם רוח חיים, ארגן להם שחיטה כשרה, הקים ישיבה לבחורים הגלמודים ודאג להם לכל מחסורם. לאט לאט התקבצו סביבו חסידי באבוב שנשארו פזורים בכל המחנות, כשנודע להם שרבם חי וקים ונמצא בבארי, מיהרו כעל כנפי נשרים לבוא ולחסות בצלו, וכן הקים בהרבה מחנות העקורים ישיבות לשארית הפליטה, כגון לנדסברג, פערנוואלד, ברגן בלזן, ובכל מקום שדבר המלך מאן מלכי רבנן – כ״ק הרבי מגיע, שמחה וששון ליהודים, ורוח חדש הופיע במחנם שלא אבדה תקותם, ולא נשארו כצאן בלי רועה.

רועה נאמן

בספר 'תולדות אדמור"י באבוב' מסופר אודות תקופה זו: "בארי היא עיר של גויים מובהקת ללא ביהמ"ד, ללא מקוה, וללא כל דבר יהודי. הזמן היה אז קרוב לר"ה, והרב מבאבוב דאג מאוד לקיום המצות התלויות בימים הללו. בינתיים נאספו אליו בחורים יתומים ואברכים גלמודים שאבדו להם משפחותיהם והתגוררו מפוזרים במחנות שונים באיטליא כשנודע להם שרבם חי וקים ונמצא בבארי, מיהרו לבוא אליו לחסות בצלו.

"הרב ידע את אחד מקציני הצבא הבריטי שחנה בבארי וקיבל על ידו דירה נאה. עם היכנסו של הרב לדירתו החדשה קבע מיד תפלה בציבור.

"במחנות ההם נמצא מספר חשוב של בחורים ואברכים מחסידי באבוב, כמו ר' ישראל בייגעל, ר' משה דוד מאנדלבוים, ר' יעקב הירש זיגער, ר' וואלף שטיעל, ר' משה אפטערגוט, ר' יעקב קריעגער, ר' פנחס לעוויטא, ר' שמעון בלומנבערג, ר' משה פערלמאן, ר' מאיר הורוביץ, ור' משה באכנער, הבשורה הזו החייתם, ומיהרו כולם לבארי להתפלל עם רבם שליט"א. היות ולא נמצא להם מחזורים, התפללו בע"פ עד כמה שזכרו. הרב מבאבוב כדרכו בקודש היה הבעל תפלה וגם הבעל תוקע בשופר שהביא עמו, וחסידיו שזכו לשמוע אחרי כמה שנים שוב את נעימות תפלות רבם, נמצאו במרומי ההתפעלות.

"עוד קודם ר"ה ראה הרב שכבר יש לו עדה קדושה ההולכת וגדלה, וזקוקים לשו"ב, ובפרט שמאכלו של הרב היה פשוט ויבש נקודים. חלב לא שתה, וממילא לא את החלב הקונדנסי ולא את החמאה שחילקה ה"אונרא" ואת הבשר בודאי שלא אכל, וכן נהנו אנשי שלומו של קהלתו, וכמעט שנמצא בתענית מחוסר שו"ב הגון.

"הרב נסע לרומא שהיתה שם עדה גדולה של יהודים פליטים, ומצא שם שו"ב ת"ח ויר"ש, וביקשו שיבוא עמו לבארי, ושם יחיה ממש עדה שלמה של יהודים, השו"ב אמר לו שזה כ"ח שנה שהוא בעל תוקע ותקע אפילו במחנות הגרמנים, והיות וחושב שהרב בעצמו יתקע על כן אין ביכלתו לבוא לבארי ולוותר על מנהגו הישן. הרב אמר לו שלמען להשביע את היהודים במאכלות כשרות הוא מוכן לוותר על התקיעות. הרב הוסיף ואמר לו, מובטחני שכוונת היהודים שיוכלו לאכול בשר כשר, יהיה חשוב בשמים ככוונת התקיעות. השו"ב הבטיח מיד לבוא, אולם בטרם נסיעתו נפגש עם אברך אחד מחסידי באבוב שהתרעם עליו, היתכן שיקח מהרב את תקיעותיו, וע"כ נמנע השו"ב ולא בא, ונשארו יהודי בארי ללא בשר גם בר"ה וערב יוה"כ.

"לכבוד סוכות נתן הרב להעמיד סוכה גדולה על גג ביתו, ואז בא השוחט והיתה שמחה גדולה בעדה ההיא. שכרו מיד חדר גדול לבית המדרש וחנכוהו בתורה ובתפלה.

חסידות באבוב מתחדשת באנגליה

באותה תקופה קיבץ הרבי חבורת נערים צעירים מיותמים שבאו לבארי קרועים וערטילאים ושכחו כל עניני יהדות. הרבי לקחם תחת חסותו והלבישם והנעילם והיה עבורם כמו אב לפטרון, והיטיב עמם ונפח בהם רוח יהדות חדשה. הבחורים התקשרו אליו כקשר בן אל אביו.

משם נסע הרבי לכנסיה של אגו"י בלונדון. וכה תיאר אחד הסופרים באותו תקופה את מסעו המרגש:

"מסעו של האדמו"ר מבאבוב ללונדון, בחודש כסלו שנת תש"ו אחרי החורבן הנורא, נהפך למסע נצחונה של חסידות באבוב בבירת אנגליה. אך יצא שמעו של הרב המהר"ש, הכוכב המזהיר החדש בשמי החסידות, ממלא מקום אביו הגדול באדמורו"ת וברבנות באבוב, החלו לנהור אליו המונים מחסידי ומעריצי באבוב, הן מגרי ארץ אנגליה, והן מאשר נמלטו שמה בשנים האחרונות. האנשים האלו צבאו על דלתותיו ועל שולחנותיו, ונפשם יצאה בהאזינם שוב לאותה נעימות זמירות התפילות, ומדברות חן שיחותיו, יוצאים מפי רבם הזה, כמו שהורגלו לשמוע מאבותיו הק', מנהיגי חסידות באבוב. הרבי שהה בלונדון עד ערב פורים תש"ו.

מפעלי הרבי בארה"ב

בהמשך דבריו הוא כותב: "והנה הגם שחוג חסידיו היה הלוך וגדל מיום ליום, החליט האדמו"ר מבאבוב, לבוא אל המנוחה ואל הנופש, בתוככי קיבוץ של יהודים וחסידים יותר גדול. הוא איוה למשכן לו את מטרפולין של ניו יורק, עיר גדולה לאלוקים עם שני מיליון יהודים, ועוד שלושה בכל רחבי אמריקה, וביניהם קהל גדול של חסידי באבוב מאז ומעולם.

"בבוא הרב מבאבוב לניו יורק, היה זה בי"א לחודש אדר תש"ו, אחרי הכבוד העצום והקבלת פנים מגדולי רבני ואדמו"רי ניו יורק שנעשה לו, התיישב ברובע הוסט במנהטן, בבית אשר הכינו לו חסידיו, בית דירה עם ביהכ"נ, והתחיל לחדש כאן את המלוכה, מלכות חסידות באבוב, במלא היקפיה וגדלה.

ישיבת באבוב בארה"ב

ראשית פעולתו אז, היה יסוד ישיבת באבוב בעד בחורים פליטי הגולה, (היתה זו בעצם הישיבה החסידית הראשונה בארה"ב לאחר המלחמה), הרבי דאג במסירות למענם והתחיל בפעילות עניפה להוציאם לחירות, לדאוג להם להיתרי יציאה לנסוע לארה״ב או לארה"ק. וכן אנו מוצאים באחד ממכתביו שכתב אז הרבי… "ותדע נאמנה זכרתי את שליחותי הגדולה אשר הושם על שכמי… לדאוג ולהחיש מפלט עבור כרם חמד נצר מטע קדוש ישראל… אולם בעזרת הנותן ליעף כח, לא אבדתי תקותי ליגע ולהשתדל בעניני הצלה למרות כל הקשיים העומדים לנגדנו… וכעת אני מוסיף אומץ באופנים שונים ובהשתדלות גדולות להוציא אתכם מפח יוקשים גרמניא הארורה…".

תיכף עם הגיעם לארה"ב, סידרם הרבי בביתו באש"ל ושאר כל צרכיהם כאב רחום.

במכתב מיוחד שכתב אל האחים הרה"ח ר' צבי ור' מיכל ליבער ז"ל ביום א' פר' שמיני תש"ו, פחות משני שבועות מעת דרכו רגליו על אדמת ארה"ב, טרם מצא מרגוע לנפשו הנדכה והנכאה מן הצרות והתלאות שעברו עליו במשך שנות הזעם, כתב להם הרבי: "כעת עומדים לקנות בית נאה שאנן, לנו ולכל מאן דעסקין באורייתא, וה' יעזור שחפץ ה' בידינו יצליח שנוכל לבנות מחדש את ישיבת באבוב, להרביץ תורה וחסידות יחדיו, לקומם הנהרסות ולנטוע פה אכסניא של תורה ויר"ש.

מסופר, כי באותה תקופה נכנס אליו אחד העשירים שתמך בו וניסה להניאו מלפתוח ישיבה, בהיותו תוהה: לשם מה צריך לפתוח ישיבה? לשם מה צריך לקחת התחייבות קשה שכזו? מילא לפתוח בית מדרש לנהל חסידות עוד הגיוני, אך ישיבה עם כל ההוצאות מי צריך זאת? אולם הרבי לא היסס והיסה אותו מיד: "אמור לי ידידי, האם אתה חושב כי היטלר ימ"ש רצח את אבי הי"ד, רצח את כל משפחתי, והשי"ת ברוב חסדיו הותיר אותי לפליטה כדי שאוכל לחיות את חיי בבטלה? הסיבה היחידה לקיומי הינה – המשך לימוד התורה, רק הקדשת חיי למטרה זו של בניית הדורות הבאים לשיקום החורבן, זוהי סיבה לחיים"…

במשך אותם חדשים היה הרבי עסוק עם קומץ קטן של חסידים, שכבר הגיעו קודם לכן לארה"ב, לחפש מקום מתאים למטרה זו, וחפץ ה' בידם לקנות בנין בשכונת מערב מנהטן, ואכן בש"ק פר' כי תצא נפתחו שערי הבנין החדש לתורה ולתפלה, ונחנך ביהמ"ד "שערי ציון" ע"ש ולזכרו של אביו הרה"ק ה'קדושת ציון' הי"ד.

הישיבה, אשר נקראה 'בני ציון' ע"ש מרן הקדושת ציון הי"ד, נפתחה בחודש אלול תש"ו, עם ארבעה תלמידים. (האחים שמעון ומאיר יעקב ראזענגארטן, פינחס לרנר, ופייבל פלאקס).

הרבי מינה לראש הישיבה את הג"ר נתן הורוויץ זצ"ל וכן צוות רוחני לכיתה הגבוהה ומלמדים חשובים לכיתות הנמוכות, ועד מהרה ראו פרי טוב בעמלם, והניצנים נראו באמריקה, בחורי באבוב, בתלבשתם המסורתית ובמיזוג תורה וחסידות. חצר באבוב עוררה התפעלות עצומה בקרב יהודי ניו יורק רבתי ואפילו יהודים מתחדשים הרגישו טעם חדש, והעלו על זכרונם ממה שראו בבית אבותיהם בימי נעוריהם. בימי החג נראו מאות אנשים שצבאו על הבית עד שנעשה צר מלהכיל ומלאו את הרחוב, ולפעמים שכרו אולם גדול שע"י בית כנסת שהיה ממול. בעני רבים מהם נראו דמעות, בשמעם את התפילות בשבתות וביו"ט, ורבים נשפעו ונתקרבו לסביבה זו, וביחוד הצטיינה משפחת פרידמן שאביהם ר' איתמר ע"ה היה מהלוחמים בעד קדושת השבת בשנים קדמוניות בניו יורק, עד שרכש לו שם בפי כל "ד"ר שבת פרידמאן".

בכתבי העת של אותה תקופה נכתב "אחד מבני ר' חיים משה פרידמאן, סגן נשיא הישיבה, קנה בית גדול עבור הישיבה סמוך לבית האדמו"ר להנציח זכרו של אביו, והוא עמד על משמרתו בכל השנים הללו, והיה מסור בכל נפשו, הוא ורעייתו לא חסכו שום עמל וטירחא לטובת הישיבה. כמו"כ נתקרב מאוד איש אמיד, בעל ביח"ר, ר' אליעזר גינזבורג שהוקסם מאוד מחצר באבוב, והוזיל מכיסו סכומים עצומים בעד הישיבה, עד שנבחר ונקרא להיות נשיא הישיבה.

"כן הצטיינו האחים קעניגסבערג, יהודים יראים וחרדים שאביהם עוד זכה להסתופף בצילו של הרה"ק מהרב"צ הי"ד, ובניו ונכדיו היו מהידידים הנאמנים ביותר של בית באבוב, ואחד המיוחד ביניהם, ר' יהושע זליג שהתמסר ביותר לסייע בהגירת הפליטים חסידי באבוב לארה"ב. ר' יהושע זליג ע"ה שנפטר בינתיים הוריש את נאמנות עסקנותו לבאבוב לבנו העו"ד חיים מנחם קעניגסבערג.

"עוד איש אחד יליד דזיקוב, גביר עצום ונדיב לב, ר' אלימלך לאנדוי, נתפעל מאוד מאישיותו של האדמו"ר והתייצב לימינו בהחזקת הישיבה.

בשנה הראשונה, למדו מס' שבת, ובמשך השנה נתוספו עוד ועוד תלמידים הן מהעיר ניו יארק והן מן בחורים פליטי המלחמה שהרבי הביאם לארה"ב מן המחנות שמעבר לים.

למרות שבמשך שנת תש"ז היה הרבי טרוד ביותר במצוות פדיון שבויים, אשר גזל ממנו את כל זמנו, כוחו ומרצו, בכל זאת לא הסיח דעתו מהישיבה והתלמידים, ובכל רגע פנוי שם עליהם את עיניו הטהורים, והשתדל אתם באהבה לחנכם ולחכמם ולהדריכם במסילה העולה בית ה'. בהיות אז הרבי טרם נישואיו, נהג לסעוד בצוותא עם התלמידים, בארוחות בוקר וערב, ולהשביעם מנועם שיחותיו, להורותם את הדרך אשר ילכו והמעשה אשר יעשון.

משאת נפשו

הישיבה הק' היתה משאת נפשו של הרבי, וכל אשר לו הקריב עבורה.

במכתב שכתב בשנת תשט"ו לאנ"ש כותב הרבי: "אנשי ביתי המקורבים יעידו עלי, כי זה היה חפצי ומאווי מיום בואי הנה, להרבות גבולי בתלמידים, למלאות רצון קדשו, כפי עבודתו כל ימי חייו, לעשות פעלים לתורה ויהיה חכמה לחכימין. ותהי' זאת נחמתינו בעניינו על אבדתנו הגדולה, כי נשבה ארון אלוקים ועלה בישיבה של מעלה, בדין הוא שיטול שכרו לראות פרי טוב בעמלו… בדרך אשר הדריך אותם והנהיג את גדיותיו על משכנות הרועים.

במכתב כללי שכתב לאנ"ש באר"י, כתב הרבי: "כצאתי מן הגולה ובאתי הנה, היה עולם חושך בעדי, בראותי אשר ירדנו פלאים, שה פזורה ישראל אנ"ש שארית הפליטה הנידחים, וכאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אל ה' יה"ר שלא יפסק ולא ייבש המעיין… ובכל כוחי ומאודי עבדתי להעמיד ולהחזיק ישיבה בתורה ויר"ש.

בנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מספר, כי באותם שנים ראשונות ליסוד הישיבה היה הרבי כל היום מהבוקר ועד הערב בישיבה, הוא עסק עם הבחורים וכן עם האברכים ואף מסר שיעורים בישיבה. הרבי דרש בכל עניניהם והצטרכותם בכל דבר קטן וגדול, שידוכים, פרנסה, וכדומה, הוא הקדיש את זמנו עבורם לשוחח עמם על כל פסיעה ופסיעה בחייהם כאב רחום הנושא את בניו על כתפיו, והזהירם שיתחברו רק עם אנשים יראי ה', וכל מחשבות לבו היו אך להגדיל תורה ולהאדירה, וכך זכה וזיכה אלפי נשמות ישראל להכניסם תחת כנפי השכינה..

ועד פדיון שבויים

בד בבד, בראשית בואו לארה"ב דאג הרבי להביא ממחנות הפליטים בארץ הדמים, את האברכים שרידי החרב, שהתרכזו במחנות שונות בגרמניה, כמו פערנוואלד, לאנדסערג, פעלדאפינג, ועוד, לשם כך עשה מאמצים גדולים להביאם לארה"ב עם משפחותיהם.

עבודה זו דרשה ממון רב ולצורך זה יסד הרבי, "וועד פדיון שבויים", בתור יו"ר הוועד העמיד את הגביר ר' צבי אליעזר קרוזהאר. הרבי לא נח ולא שקט להעמיד וויזות, כל המתבונן במכתבים שכתב אז הרבי מבחין איך שלבו היה שותת דם, הן מחמת מצבם המסוכן, שלא היה דורש להם להעמידם על רגלם, והן מחמת הסכנה הרוחנית שארבה להם, שיפלו בידי הקיבוצים החפשיים, כדי לזכות על ידם במתן רשיון לבא לאר"י ולהשתקע שם.

עוד בתקופת שהותו בלונדון, כתב לעסקן הרב אלימלך אלעזר עהרנבערג ז"ל מארה"ב, לטכס עצה אתו מה לעשות, וגם לעוררו להכין כתבי 'עפידעיוויט' עבורם, שיוכלו להגר לארה"ב, מכיון שהיה נראה אז שממשלת ארה"ב תסכים לזה.

במכתבו כותב הרבי: "נפשי בשאלתי לטכס עצה עבור הרבה אברכים ובחורי חמד מאנ"ש יחי' הנפוצים בארצות פזוריהם בלאגרען שונים באשכנז איטלי' ושאר מדינות… לדאבון לבנו נשארו גלמודים בעלים בודדים בתוך הים הסוער באירופא השוממה, ועיניהם נשואות אלי החיש להם מפלט. וכבר ניסיתי להשתדל באיטליה עבור כמה מהם שיעלו לארה"ק, והממונים לא אבו להניח אותם אפילו בעליה חשאית, ונוכחתי לדעת שלריק יגעתי ותקותי אפס… כי לא אשיג עבורם זכות עליה בשום אופן.

"והאברכים הנ"ל והבחורים יחי', בכל יום ויום מצבם הולך ומתמוטט ברוחניות ובגשמיות, וכמה מהצעירים שבהם הלכו מחמת אין ברירה לקיבוצים שמתנהגים שם שלא כשורה. ובכן לא נשאר עבורם רק העצה המיוחדת לאפשר להם נסיעה לארה"ב…

"כמדומני שכבר נרשמו אצלי יותר ממאה וחמישים איש, וכאשר אתחיל ללקט את הנפזרים יתקבצו אלי הרבה יותר… מי מהפליטים בהמחנות שיהיה בידו עפידעוויט יהיה לו משפט הקדימה, וא"כ איפוא צריכים לבקש אמצעות באיזה אופן לשלוח להם עפידעוויטס כי הוא דבר נשגב מאד".

במקביל, כתב מכתבים גם לאנ"ש שארית הפליטה, והחריב עמם אודות הסכנה שלא יגררו אחרי פורקי עול, מתוך תקווה להשיג רשיון עליה. כן ביקש שימציאו לו רשימה מדוייקת מכל אנ"ש, וכאשר יגיע לארה"ב ישתדל למענן ככל האפשר.

ואכן מיד עם בואו לארה"ב, נעשה דירתו בית ועד לעסקנות מסועפת בעניני פדיון שבויים, מתוך מטרה להוציא ממסגר אסיר ולהביא את שארית הפליטה לארה"ב.

גם היהודים ששבו לפולין לאחר המלחמה, היו חייהם בסכנה וחיו בפחד נורא, הם האיצו מכתבים לכל המקומות שיחלצו אותם כל עוד נשמתם באפם, גם אל הרבי הגיעו בקשות מפולין, ואכן הרבי נכנס אל עובי הקורה ופעל גדולות ונצורות וכפי שכותב באחד ממכתביו שהוא מדיר שינה מעיניו להוציאם מהמיצר אל המרחב, ואף כתב: "הם פונים אלי וצועקים ומבקשים לרחם עליהם… ויסדתי לתכלית זה קאמיטע בשם "פדיון שבויים"… וכבר הצלחנו להוציא מאות אנשים מפולין, ועומדים אנחנו בקשר בכמה מדינות באופן שיש לנו השקפה ותקוה טובה שבעזה"י יעלה בדינו עוד להציל, ולעזור עוד הרבה כרצונו הטוב".

ממון רב עלה לרבי להצליח במטרתו זו, ועד מהרה נודע שמו הטוב גם בשאר ארצות כמלאך מציל ומושיע.

במשך חודשי הקיץ של שנת תש"ו יצא הרבי אישית לקבץ את הסכומים הנדרשים לצרכי ההצלה, ה' נתן את חינו בעיני כמה מנגידי שכונת 'וועסט סייד' ומחוצה לה, אשר בראותם את התלהבותו הק' והשלכת נפשו מנגד למען הצלת ישראל מתוך טוהר לבו עם האהבת ישראל שבערה בו, נעמדו ברצון לתת לו סכומים נכבדים לצורך המצוה הגדולה.

הרבי סימן את שנת תש"ז כשנת ת'ציל ש'ארית ז'רעך לרמז ולאות כי בשנה הזו החוב מוטל להרבות פעלים להצלת שארית זרע ישראל ממקומות הסכנה.

במשך חצי שנה הראשונה ליסוד הוועד ביקר הרבי ושבת את שבתו בויאלמסבורג, באלטימור, דעטראיט, שיקאגו ובארא פארק. בכל המקומות נשא רבינו מדברותיו במעמד קהל רב, לעורר את הקהל על צורך השעה ודבריו עשו רושם אדיר על לב השומעים.

פעולותיו לעמוד לימין אחב"י ולהביאם לארה"ב היו מרחיקות לכת, עשרות פעמים נסע לעיר הבירה וואשינגטאן, להיפגש עם אנשי השררה מהמימשל וכו', ולבקש על נפש האומללים, למהר את רשיון בואם לגבולי המדינה, וזאת למרות שלא הכיר אותם ואת שפתם לא התייאש אלא בטח בצדקת המטרה.

בנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מבאבוב שאל פעם את אביו הרבי זצ"ל, האיך ניסה לדפוק על פתחי רוזנים ושרים, בזמן שידע בעצמו שאין שום שפה משותפת ביניהם, ולא די אלא שהרהיב עוז לבקש דברים שכמעט אינם ניתנים לקיימם, בהיותו נגד החוק המקובל. הרבי ענה ואמר לו: "ערכתי לעצמי חשבון הנפש, וכי מה יש לי להפסיד, הרי בין כה עולמי כבר חרב עלי, ואני מסתובב שכול וגלמוד, ואם לא לעשות בשביל אחי הנתונים בצרה, למה לי חיים!…"

עובדה הווה, כאשר הרבי הפציר פעם בא' מאנשי הקונגרס לעשות דבר שהיה נגד המובן הפשוט של החוק. סירב הלה וטען, איך רוצה כב' הרב לעשות דבר כזה, והלא הוא נגד חוק המדינה? דפק הרבי בחוזק על השולחן וקרא בקול גדול: "מפר חוקים אנוכי! החוק הגרמני קבע כי אסור לי לחיות, כאשר אני יהודי, ואני עשיתי כל מיני פעולות ותחבולות להפר חוק זה, והנה אני חי! גם עתה, כאשר זה זמן רב מעת שנגמרה המלחמה, ועדיין מצב אחינו אומלל כ"כ, לחרפת כל העולם החפשי, אתה אומר לי שאתחשב עם החוק? היכן הרגש האנושי, והיכן הרחמנות על אנשים שבאו באש ובמים, ואבדו כל היקר להם, ועדיין הם נתונים בסכנה? לא, אין כאן מקום לפעול לפי החוק, אלא לפי רגש אנושי!

הדברים שיצאו מלב טהור, לב שבור ורצוץ מצרת אחיו, ריככו את לב האבן של המושל, אשר חיפש ומצא דרך למלאות את בקשת הרבי, באופן שלא ינגד את החוק וכן עשה.

מלבד הוצאת מאות אנשים מארץ פולין, הצליח הרבי גם בהבאת פליטים צעירים לארה"ב, הג"ר שרגא פייבל מנדלוביץ זצ"ל ר"י תורה ודעת אף עמד אז לימין הרבי, למען יוכלו לבא לארה"ב.

לא כאן המקום להאריך אודות הפעולות האדירות חובקות זרועות עולם שפעל הרבי למען יבואו עוד בחורים ואברכים לארה"ב, עד שהצליח בהרבה ממשימותיו, (חלקם נכנסו ללמוד בישיבת באבוב, וחלקם שלח ללמוד במקומות אחרים כפי שהתאים להם) ועוד חזון למועד להרחיב את היריעה בזה, כאשר בזכות פעליו אלו התרחבה יהדות ארה"ב כולה בכמות ובאיכות, ואף הגרעין הראשוני של ממלכת בית באבוב המעטירה נוסד אז לתפארת, עד שברבות השנים התרחבה בשכונת בראנזוויל, ובהמשך כי"ב שנים בשכונת קרונהייסט שם נוסד ביהמ"ד, ת"ת ואף הישיבה הק' התרחבה והלכה, עד שבשנת תשכ"ח העתיק הרבי את משכן קדשו לבארא פארק כאשר חצר קדשו היווה מוקד משיכה להמוני חסידים שהתלכדו תחת הנהגתו הנאדרת בקודש וצעדו לאורו הבהיר, כאשר עשרות בתי מדרשות, תתי"ם, בתי ספר, כוללים וישיבות נוסדו בהשראתו ובהכוונתו ברחבי ארה"ב, אירופא, וכן בארה"ק לשם ולתפארת היהדות החרדית כולה.

בזרועו יקבץ טלאים

באותם ימים שלאחר החורבן הגדול, היה הרבי מהלך כנגד רוחו של כל אחד ואחד, ולכל יחיד פנה בדברים המתיישבים על לבו.

לפנינו מספר עובדות מפעימות על כך.

באחד הימים פגש הרבי את אחד הפליטים שמצבו הרוחני התדרדר קשות ופנה אליו: "לו יאמרו לך שאביך ביקש ממך בקשה אחרונה טרם הירצחו, התעשה זאת? 'ודאי', נזעק האיש. אגלה את אזניך המשיך הרבי ואמר לו: אביך טרם מותו זעק בכל כחו ונשמתו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' את זה ציוך, ואת זה ציפה שתמשיך! התוכל להתכחש לו?!

עובדה הווה באדם שלא חפץ היה להתקרב לתורה, פנה אליו הרבי בדברים של סתם: "הלא גלמוד נותרתי, ואתה אף כן, עלה איפה, לביתי, ונשוחח מעט… ואכן רבים המה שנשתנו למעליותא אחרי ש'שוחחו קצת' עם הרבי…

על אדם תקיף יותר ששרד את המלחמה בגופו ומעד קשות בנשמתו, הרעים הרבי את קולו ואמר: "וכי אתה תשלים את חפצו של אותו טמא ימ"ש וזכרו, והלא זו היתה כל מגמתו להכחיד שם ישראל. אותם שהתקרבו מחמת הרבי, זכו, והקימו דורות ישרים מבורכים ירי ה' מרבים.

ליהודי אחר שרננו עליו כי פרק עול מצוות ר"ל, עשה הרבי את עצמו כאילו אינו יודע, וכשהגיע לרבי בשבת כבדו ב"כל מקדש". כך חזר ונשנה הדבר כמה פעמים אחדות, לפליאת חלק מהנוכחים שידעו את מצבו הרוחני של האיש ולא נחתו לסוף דעתו של הרבי. אולם אט-אט חלחלו הדברים בלב האיש, עוררו את מצפונו והטרידו את מנוחתו עד ששב לשורשו כבראשונה.

שוב מעשה באדם שנמנה היה על חצר באבוב לפני המלחמה, ופרק מעליו עול שמים בצוק העתים. הרבי פנה לדבר על לבו. לעומד מן הצד היה ברור שהדיבורים לא יועילו, כי עם השחתת זמן גרידא.

אותו אדם אף הוסיף לרבי בהטחה לאמור: "האתה הוא שאמרים עליך כי חכם אתה?! והלא אם השיאך לבך לשנות את דרכי, אות הוא כי גם מכך לא נותרה בך מאומה"…

"הסכת ושמע", פתח הרבי ואמר לו: "אמנם ידעתי לנכון כי אין הסברא נותנת שתשתנה לטובה. אך זאת אשית אל לבי, הרי בבא היום אתייצב לפני בי"ד של מעלה ואפגוש שם את אבי הק'. 'שלמה בני' יפנה אז אבי אלי 'הרי השארת שם את בני זה, נשמה תועה שהתרחקה מצור מחצבתה, ומדוע לא החזרתו למוטב'?.

והיה כי אתייצב אף אני ואענה 'ידעתי גם ידעתי כי אצל אדם זה אי אפשר לפעול מאומה', יוסיף אבי להקשות: 'אבל מדוע לא ניסת לכל הפחות…' ואיככה אוכל וראיתי ביגון אשר ימצא את אבי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן נשמה טהורה שזיוה הועמם והיא מתפלשת באשפתות.

הרבי סיים ואמר נרגשות: "אני את שלי עשיתי". הדברים שיצאו מעומק הלב נכנסו ללבו של אותו אדם, אבנים שחקו מים, ואף לבו החל להתרכך. לא עברו ימים מועטים ואותו אדם שב למוטב והעמיד שתילים טהורים בכרם בית ה'.

"בזמנינו, אם לא יאמרו דרשות מוכנים, חלילה לא יהיה המשך של ערליכע אידישע דורות…"

מספר שנים לאחר השואה, התארגנו חסידים ואנשי מעשה וערכו מסיבה גדולה ביומא דהילולא של הרה"ק ה"דברי יחזקאל" משינאווא זי"ע, ולהמסיבה הוזמנו הרבה רבנים חשובים נכדי הרה"ק משינאווא זי"ע לשאת דברים, אך רב אחד סירב באמרו שהרה"ק משינאווא לא אחז מלהכין דרשות, רק צריך לומר תורה מה שנופל מן השמים בשעת מעשה בפיו, ולכן לא הכין עצמו לומר דרשה.

ביקשו המארגנים מרב אחר לשאת דברים לכבוד המסיבה אך גם הוא אמר אותו דבר שהרה"ק משינאווא לא אהב תורות מוכנים מראש, הם ניסו אצל עוד כמה רבנים שהיו אמורים לשאת דברים בעת המסיבה, אבל לאף אחד לא התחשק לומר שהכין דרשה, ואף אחד לא רצה לדרוש, האסיפה עמדה להסתיים בלא כלום, אם לא רב אחד, הוא כ"ק מרן אדמו"ר מבאבוב זצוק"ל, שלא הסתכל על כל הנ"ל וקם ממקומו ואמר: "מורי ורבותי, אני כן הכנתי דרשה, כיון שהיום בזמנינו, אם לא יאמרו דרשות מוכנים, חלילה לא יהיה המשך של ערליכע אידישע דורות, וחייבים להכין ולדבר…", והמשיך עם דרשה חמה שהשאיר רושם עצום על כל העולם – להתאמץ להמשיך דרך התורה והחסידות ע"י חינוך הבנים, ולעבוד את ה' ולקדש ש"ש מתוך מנוחה ושמחה. ("שלומה של מלכות" כסלו תשס"ב, עמ' 47)

"לאחר המלחמה אנחנו פוסקים שכבתה זקוק לה"!

במוצ"ש חנוכה שנת תש"ו (שהיתה חנוכה הראשון של רבינו על אדמת ארה"ב) פתח הרבי ואמר: "אנחנו פוסקים שכבתה זקוק לה", והדברים היו לפלא בעיני הנוכחים שהרי הלכה מפורשת בשו"ע היא ד"כבתה אין זקוק לה". רבינו ביאר כוונת קדשו: "עתה, לאחר החורבן הנורא, נמצאים אנו בגלות אמריקא בקושי רב קומץ יהודים השומרים אמונים לה' ולתורתו.

"רוב פליטי החרב הנמצאים במחנות הפליטים באירופה הלא שבורים הם, רצוצים ומדוכדכים, עד עמקי נשמתם. תקוותם 'כבתה' עבורם. עתידם אין נראה להם, ואצ"ל שעברם הנורא מעיק על לבם הנדכה והנכאה.

"על כן, תפקידנו עתה: 'זקוק לה', לשוב ולהעלות את שלהבת נשמתם. דרש רבינו וקיים. אחד לאחד קיבץ רבינו את האודים המוצליים מאש התופת  מאשר הותיר ה' לפליטה. לא לחצר באבוב בדווקא, קירבם רבינו – כי אם לה' ולתורתם. פעמים שהיה שולחם לחצרות מוצאיהם, שיתעלו שם כנוסח אבותיהם לפני המלחמה. (מתוך מאמר לזכרו לאחר הסתלקותו)