"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב…" (שמות י"ב, ל"ה)
"כל אחד שאל כפי מעלתו, כי הנה במעשה המשכן הנשיאים לבדם הביאו האבנים היקרות והבושם והשמן".
[אבן עזרא]
הרב ישראל ליוש
דברי האבן עזרא – כותב הגאון רבי חיים אפרים זייציק זצ"ל בספרו 'מעייני החיים' – יובנו עפ"י דבריו בפרשת בשלח, שהקשה עה"פ 'התיצבו וראו את ישועת ה" וז"ל:'יש לתמוה איך יירא מחנה גדול של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם, ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה. ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו. והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה'.
מעתה נבין – אומר הרב זייציק – מדוע כל אחד מבני ישראל השאיל כלים מהמצרים לפי מעלתו, הלא ה' נתן את חן העם בעיני מצרים, ומצדם השאילו להם כל מה שביקשו, ואם כן, מה הקשר בין מעלתו של היהודי, לבין היכולת שלו לשאול מהמצרי כלי זה או אחר?
אלא, תחושת השפלות שחשו בני ישראל כלפי אדוניהם המצרים, היא זו שמנעה מחלקם לבקש מהם שישאילו להם חפצים יקרי ערך. העבדות השפיעה על כל אחד מבני ישראל בצורה אחרת, ואלו שנפשם הושפלה ורוחם נומכה, לא העזו לבקש מהאדונים שלהם אבנים יקרות או שאר חפצים יקרי ערך. אבל הנשיאים וכל מי שנפשו היתה גבוהה, מסוגלים היו לבקש מהמצרים בנפש רחבה כלי כסף וכלי זהב, כי הגלות לא השפיעה עליהם, והניסיונות לא הכריעו אותם. להיפך, הם רוממו אותם והטביעו בנפשם יותר את היותנו 'עם סגולה' ואת היכולת הטבועה בנפשנו, לעמוד בעוז ובגבורה מול העומדים עלינו לכלות את גופנו ולטמא את נשמותינו, ובני ישראל יישארו לנצח דבקים באמונתם וחזקים ברוחם.
***
כשאנו עוסקים ברוממות נפשם של היהודים בלב הגלות והשעבוד, תחת שלטון משעבדים, מכים ואכזרים, אי אפשר שלא להיזכר בעדויות על רוממות וגאווה יהודית בימי השואה הארורה.
סיפורי גבורה רבים מסופרים על הגאון רבי שמואל דוד אונגר זצ"ל, הרב וראש ישיבת 'נייטרה'. בחירוף נפש הוא התאמץ להישאר עד כלות הכוחות עם בני משפחתו ותלמידיו, ובתעצומות נפש ויתר על אפשרויות רבות להימלט ולהציל את נפשו. "איך אוכל לעזוב את אחי ובני, תלמידיי ובני קהילתי הנתונים בצרה?!" – היה רגיל לומר.
לא ארכו הימים, וברשעות הגויים הופרד הרב בעל כרחו מבני משפחתו ותלמידיו. הוא נאלץ לנדוד ממקום מסתור אחד למשנהו, ביערות ובמבנים מוסווים. אך גם בשעות הקשות הללו לא נפלה רוחו, והוא לא נפל לזרועות הייאוש. הוא היה מקפיד על המצוות ודקדוקן, קלה כבחמורה. הוא נזהר מאוד שלא לאכול פת של נכרים, ומן השמיים סייעו לו שבמשך תקופה ארוכה סיפקו לו לחם שאפתה עבורו אשה יהודיה טובת לב, אך פעמים רבות גם לא אכל מלחם זה, כי לא מצא מים לנטילת ידיים.
כאשר הסתתר ביערות, היה נוהג לאסוף אל כלי את המים שנחו על העלים שבעצי היער, כדי שיוכל ליטול מהם 'נטילת ידיים' של שחרית. בכל ימי שהותו ביערות, היה מיצר ודואג הכיצד יוכל לקיים את כל המצוות בתנאי היער, ואף כשנזדמן לו להיכנס לעיירה סמוכה, היה עוסק שם בחיפוש אחר מצוות, שופר לראש השנה, יין להבדלה, או כל דבר אחר הנצרך לקיום המצוות בשלמות.
בתנאים הקשים והכמעט בלתי אפשריים הללו, שת ליבו גם לזה שלא יהא מלבושו בשבת כמלבושו בחול, ואף שהיה לו רק מעיל אחד, הקפיד לקפל את מכנסיו בימות החול, ולכבוד יום השבת שלשלם למטה, ובכך כיבד את השבת אף בהלכה זו…
בכל מקום אליו היה הרב מגיע, היו מתאספים סביבו יהודים נדכאים ששתו כבר לרוויה את כוס התרעלה, ועתה שתו בצמא את דברי החיזוק של הרב. הוא היה מעודדם ונופח בהם זיק של תקוה, והופעתו ודבריו היו כמים קרים על נפש עייפה, או יותר נכון, כבלון חמצן למחוסר הכרה…
באחת הפעמים בחודש תשרי, תקופת המועדים, תוך כדי שהוא נושא דרשה, וכמו תמיד, היא עסקה בענייני אמונה וביטחון, פנה אליו אחד היהודים, שעיניו הכבויות והעצובות הסגירו לכל את מצב רוחו השפוף. לא פלא, הוא כבר הספיק לאבד במלחמה כמעט את כל משפחתו, ואף הוא עצמו שרד את המוות אך בקושי, תוך כדי עינויים והשפלות שאוזן רחמנית תתקשה לעכל את תיאורם. "תאמר לי כבוד הרב" – שאל היהודי בייאוש – "האם גם כעת, במצבנו השפל, אנחנו יכולים לומר 'אתה בחרתנו מכל העמים…?'". "אדרבה ואדרבה" – ענה לו הרב – "דווקא עכשיו כשאנו רואים את התנהגותם השפלה של הגויים, אנחנו יכולים להתגאות ולהכריז בקול גדול 'אתה בחרתנו', שכן לולא בחר בנו הקב"ה מכל העמים, הרי היינו אנחנו – חלילה – עושים מעשים אכזריים אלו".
על הכוחות העצומים שליוו את הרב בכל ימות המלחמה, נוכל ללמוד ממה שמספר תלמידו ר' יוסף גוביץ זצ"ל בספרו 'הנידון לחיים': "בימי המלחמה טולטלתי רבות. עם הגיעי בשלום לנייטרה, נכנסתי מיד לביתו של מורי ורבי. הוא קיבל אותי בחמימות. סיפרת לו את אשר עבר עלי מאז עזבתי את הישיבה, על הגטאות ורכבות המשא עמוסות היהודים בהונגריה, ועל הסכנות שמהן ניצלתי.
"הרב ביקש מבני המשפחה שיכינו לי דבר מה לאכול, ואמר: 'לאחר שתנוח מעט, היכנס לבית המדרש, אני אדאג לך לחברותא, ותחזור ללימודים'.
"'רבי' – שאלתי אותו – 'איך אוכל לשבת וללמוד? איך אוכל להתרכז בלימודים, בשעה שאיננו יודעים מה מצפה לנו מחר?'
"'דע לך' – ענה לי הרבי – 'שגם בשעת 'הסתר פנים' זו, רק לימוד תורתנו הקדושה הוא שיגן עלינו'. וסיים ואמר: 'מיר וועלען זיי איבערלעבען' – [אנחנו נחיה ונתקיים, גם לאחר שהם ייעלמו].
"הרבי הצביע על שעון היד ואמר: 'שעון זה אם לא נמלא אותו בכל יום, ונשמן אותו מידי פעם, הוא יחליד ולא יעבוד [בזמנם, היו שעונים מכניים שדרשו טיפול זה]. כשיעבור הזעם, נצטרך לשקם את העם היהודי המיותם והדווה, ולחזק בליבם את האמונה בהי"ת. רק ע"י לימוד התורה וקיום המצוות אפשר יהיה להבטיח את המשך קיומו של עם ישראל, ולקרב את הגאולה השלמה. איננו יודעים מי מאיתנו ינצל, אבל אלו מאיתנו שינצלו, תהיה עליהם החובה לשקם את ההריסות ולמלא שליחות זו, לכן עליך לנצל כל רגע ללימוד התורה, כדי שגם אתה תהיה ראוי למשימה קדושה זו…'".