אחד מתלמידיו של הגאון הגדול רבי אליהו שווי זצוק"ל לא זכה לזרע של קיימא במשך שנים. ויהי היום ונולד לו בן זכר. כיון שהתינוק היה פג, טיפלו בו בחודשי חייו הראשונים בפגייה שבבית החולים. הצוות התמסר לתינוק, ואבי הבן חש כלפיהם הכרת הטוב גדולה.
כאשר הגיע יום השחרור ניגש התלמיד לרבי אלי' ושאל כיצד לדעתו עליו להביע בפני הצוות את הכרת הטוב. השאלה לא הייתה מורכבת במיוחד, שכן כל הספק נע בין מכתב תודה, פרחים, ציור קיר או ממתקים. אך שמעו נא כיצד התייחס רבי אלי' לשאלה:
"אל תקנה כלום", קבע רבי אלי'.
"אבל הם הרי עשו עבור בני המון?" תמה האברך.
הסביר לו רבי אלי': "כאשר הסתכנו המיילדות שפרה ופועה ויילדו את בני ישראל במצרים, גמל עימם הקב"ה בכך ש'וירב העם ויעצמו מאד'. עצם זה שהמיילדות ראו ברכה בעמלם, שעם ישראל הולך ומתעצם, היה עבורן מתנה יפה. ולכן אני מציע לך, במקום לגמול להם עם פרחים תגיע עם הילד לביה"ח בכל שנה ביום ההולדת שלו".
ואכן מדי שנה נסע האברך עם הילד לביה"ח והראה לצוות כיצד הפג הולך ומתפתח. כעבור שלוש עשרה שנה, לקראת הבר מצוה, הופיע הבחור בביה"ח וחילק הזמנות לצוות.
זמן קצר אחר כך הגיע לאביו הביתה מכתב אישי מראש המחלקה. "מזל טוב", נכתב שם, "רצינו שתדעו עד כמה הביקורים שלכם ריגשו אותנו. במשך השנים אנחנו עובדים בסביבה בעלת סיכון גבוה ואף פעם איננו יודעים אם הדברים בסופו של דבר הסתדרו לאחר שהיילוד עוזב את טיפולנו. אין לנו אפילו מידע מועט מה ייצא מכל עמלנו.
"אני אישית עדיין לא הייתי בבית החולים כאשר הילד שלכם טופל כאן, אבל כדאי שתדעו לכם שאנחנו עוסקים בתפקיד קשה, ובדרך כלל נעשים הדברים ללא כל תודה. במשך השנים משמש בנכם עבורנו כדוגמא למה שיכול להתהוות מכל פג. שוב ושוב אנו מזכירים את אותו התינוק, מתוך ידיעה שכל תינוק שאנו מטפלים בו ייתכן שיגדל ויתפתח כמו בנכם.
"אנשים רבים שולחים לנו פרחים, בלונים וממתקים. הפרחים נובלים, הבלונים מתפוצצים, הממתקים נאכלים, אבל שוויה וערכה של המתנה שאתם נתתם לנו – עולה מעבר לכל דמיון".
(יתד נאמן שמות תשע"א)