מכירת יוסף למצרים לא היתה הצלה לכלל ישראל רק מבחינה גשמית להצילם מהרעב, אלא גם ובעיקר הצלה מבחינה רוחנית.
ונסביר את הדברים: ישנה אמרה נפלאה ששמעתי מאבי מורי שליט"א, מדוע באמת גלגל הקדוש ברוך הוא דבר זה שיוסף הצדיק, בחיר השבטים, איש אלוקים קדוש, ישהה במשך שלוש שנים במקום זוהמה כה נוראה ויתמודד עם התמודדויות כה מסוכנות?
והוא, כי הלוא אחד מחוקי הטבע הידועים הינו 'חוק כלים שלובים' – כאשר ישנם כלים או צינורות שמחוברים זה לזה, אם ישימו מים באחד מהם יגיעו המים בכלי או בצינור השני לגובה אחיד, (חוק זה הוזכר בדברי רש"י סוכה נג:). כיום שמרבית התושבים גרים במבני מגורים גבוהים, משתמשים בחוק זה כדי להעלות את המים לגובה. בונים מגדל מים מקביל לגובה הבנין, וככל שהמגדל גבוה יותר הצינור שכנגדו מעלה את המים לגובה רב יותר.
והנה, עשרות שנים לאחר מכן ירדו כלל ישראל למצרים וחיו שם קרוב למאתיים וחמישים שנים בארץ כה נוראה, המשוקצת והטמאה ביותר בעולם. כיצד יתכן שמלבד שלומית בת דברי לא נכשל שום איש מישראל? אלא שיוסף הצדיק העניק לכלל ישראל את הכוח להתגבר על היצר הרע על ידי שכבש את יצרו בצורה הקשה והאיומה ביותר. הוא הטביע בנו את הכוח להתגבר על הניסיונות ולעבור את כל אותן השנים בלי שום מכשול!
וכך מובא בחז"ל (ויקרא רבה לב): "יוסף ירד למצרים וגדר את עצמו מן העריות, ונגדרו כל האנשים כולם בזכותו". יתכן שהכוונה היא, שלא רק בזכות שראו אותו בפועל שהוא גדור מעריות ולמדו ממנו דוגמה אישית, אלא גם באופן הסגולי הוא החדיר בשאר האנשים כוח ויכולת לכבוש את היצר כמותו ולגדור עצמם מן העריות.
והנה, כדי שיהיה כוח לכלל ישראל לעמוד בניסיונות הגדולים שטומנת ארץ מצרים בחובה, גלגל הקדוש ברוך הוא שיוסף יצטרך להתמודד בניסיונות הכי קשים ואיומים ולעמוד בהם בגבורה, ועל ידי כך יסלול עבורם את הדרך לכבישת היצר. וכמו בחוק הטבעי של כלים שלובים – ככל שהמים במגדל גבוהים יותר כך המים כנגדם בצינור מגיעים לגובה רב יותר, וכך על ידי שיוסף הצדיק יתגבר על ניסיונות קשים ואיומים יותר יהיה לכלל ישראל קל יותר להתגבר.
כיצד אכן הצליח יוסף לעמוד בגבורה מול ניסיונות קשים כל כך?
חז"ל אומרים (סוטה לו:): "תנא דבי רבי ישמעאל, באותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון. אמר לו: 'יוסף! עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם. רצונך שיימחה שמך מביניהם?'".
מבואר בגמרא, שאילולי דמות אביו שנגלתה לו בחלון היה יוסף נכנע לפיתוייה של אותה מרשעת, ורק גילוי דיוקן אביו הוא זה שהצילתו מן החטא!
ומבארים בעלי המוסר, שבוודאי התגלות דמותו של יעקב אבינו שנראתה ליוסף הייתה מחמת הרגלו התמידי להעמיד את דמות דיוקנו כל העת למול עיניו, ומיד כשיצא מבית אביו שמר בזכרונו את צורת דיוקן אביו כדי שהיא תחזיק אותו במצבו הרוחני – שיהיה לו 'מחייב' להיכן יש לשאוף להגיע בעבודת ה', ומהו הרף הגבוה שניתן להגיע בחיים.
כשראה את דמותו הגדולה של אביו במצבו הקשה והאיום הוא נזכר בדוגמה האישית שראה אצלו, ביראת שמים הגדולה שספג ממנו, את האוויר הזך של קדושה וטהרה שנשם בצלו. זה מה ששמר עליו שלא יחטא, והשפיע עליו אף יותר מכל סתרי התורה שלמד עמו ביחידות במשך כל השנים.
יתירה מזאת, יוסף הצדיק היה נוהג לשאול את עצמו לפני כל פעולה שעשה ובכל ניסיון שעמד: "מה היה אומר על כך אבא אילו היה רואה אותי כעת נכשל?", "אם אתנהג כך וכך כיצד היה מגיב על כך אבא?". וזו כוונת הגמרא: "אמר לו: יוסף! עתידין אחיך שייכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שיימחה שמך מביניהם?". ויתכן לפרש, שהכוונה היא שכך יוסף צייר במחשבתו, כיצד יעקב עומד ומזהירו שיימחה שמו מאבני החושן, כך דמיין לעצמו שהיה נראה המעמד אילו היה יעקב עומד כעת בחלון ורואה את מעשיו.
יוסף הבין שלא תהיה לו אפשרות להישאר איתן בקדושתו ובצדקותו ולשרוד את חיי הטומאה הללו במצרים מבלי שיהיה דבוק בלבו ובמחשבתו בדמות דיוקנו של אביו, ויחוש שהוא נמצא בבית אביו כבימיו הקודמים. הנהגה זו היא שעמדה לו בזמנים ובניסיונות הקשים ביותר שלא להיכשל!
כ"ק אדמו"ר ה'שפע חיים' מצאנז־קלויזנבורג זי"ע היה מספר, שאביו כ"ק אדמו"ר הרה"ק רבי צבי הירש הלברשטאם זצ"ל, אב"ד רודניק, פנה אליו פעם ואמר לו: "מקנא אני בך שלא הכרת את הסבא הגדול ה'דברי חיים' מצאנז ושאר צדיקי השושלת למעלה בקודש, ולכך איך שתתנהג ייחשב כטוב. אך אני שהכרתי את אותם שרפי מעלה הרי יתבעו ממני כיצד לא למדתי מדרכיהם? כיצד דמותם הגדולה לא עמדה מול עיניי?".
בצלו של מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצוק"ל ראו בכל הזדמנות ובכל פעולותיו הכלליות והפרטיות כיצד דמותו המאירה של מרן ה'חפץ חיים' זצוק"ל עומדת למול עיניו. את פני ה'חפץ חיים' הוא זכה להקביל כמה פעמים, ומאז הוא ראה באישיותו כדוגמה וסמל של שלמות.
לישנא דשגרא היו אצלו ביטויים מן הסוג הזה: "מה היה ה'חפץ חיים' אומר על כך?", "אני אומר לכם שה'חפץ חיים' לא היה מרוצה מדבר כזה", "אילו ה'חפץ חיים' היה חי עימנו בוודאי היה נוהג כך וכך". כך גם כשתיאר פעם דברי חז"ל על ענייני עולם הבא אמר: "אני רואה למול עיניי את ה'חפץ חיים' יושב כעת במרומים ומתענג על זיו השכינה. שר, שמח רוקד!".
תמיד ראו בו את הרצון להתחקות אחר מעשיו ולצעוד בעקבותיו. בספר 'משולחנו של רבינו' כתוב ביטוי מפליא שהתבטא הרב שך: "ה'חפץ חיים' הוא הרבי של כלל ישראל עד ביאת משיח"!
דמות דיוקנו של ה'חפץ חיים' נגלתה לו! היא נטעה בו תחושת 'מחייב' לרוממות, לגדלות ולשלמות!
לאחר השואה האיומה החלו לעלות פליטים רבים לארץ הקודש, מרביתם הגיעו אחד מעיר ושניים ממשפחה בודדים וגלמודים, סחופים ודוויים. לחלקם היתה תמונת מזכרת מהוריהם או מקרוביהם שנספו על קידוש ה', ובה הרגיעו מעט את תחושות הגעגועים העזים שקיננו בהם.
אבי מורי שליט"א רגיל לספר בבדיחותא על יהודי אחד, לא חכם במיוחד, שבא גלמוד מהשואה ולא היתה לו שום מזכרת מאביו, וגעגועיו כלפיו גברו. הוא ניגש באחד הימים לצייר מומחה ותיאר לו בפרוטרוט כיצד היו נראים תווי פניו וצורתו של אביו, וביקש ממנו שינסה לקלוע אל המטרה לפי תיאוריו. הוא כמובן שילם לו על כך טבין ותקילין.
כאשר הגיע הציור מושלם ומוכן לביתו פרץ הלה בבכי סוער. לדבריו, הוא כלל לא שיער שאביו נראה כה גרוע. "כשחייתי אתו הוא היה נראה הרבה יותר טוב ובריא, ואילו כאן בציור הוא נראה כה תשוש וחלש, מי יודע כמה צרות עברו עליו מאז שעזב את הבית…", התלונן הלה.
אך הצייר לא הבין מה פשר סערת הרגשות הזאת, ואמר לאיש: "אביך נשאר בדיוק כפי שהיה, אך הציור לא צויר היטב! כיצד תרצה שאצייר את תווי פניו של אביך בדיוק כמו שהיה מבלי שראיתי אותו מעולם!".
ציור דמות יכולה להיעשות על ידי שמכירים את היטב את המתואר וכך לצייר את ציור המחשבה אל הפועל, אך בלי היכרות אישית לא יתכן הדבר כלל. יוסף הצדיק זכה להכיר היטב את יעקב אביו, והליכותיו היו חקוקות על לבו, וממנו הוא שאב כוחות, יכולות ודוגמה אישית כיצד להינצל מן הניסיונות!
מי שזכה להכיר מעט את אישיות הפלאים של רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל אמנם ראה דמות צנומה וצנועה שמתהלכת כאן בסימטאותיה הישנות של ירושלים, אך רוחו שיגו ושיחו נטועות אי־שם בערבות בריסק, מיר, דווינסק, דבוק ברבותיו גדולי עולם, מהם ספג תורה וחכמה.
בענין זה אמר פעם רבי אליעזר פלצ'ינסקי, דבר נפלא: היה זה לפני עשרות שנים, כאשר השיא רבי אליעזר את בתו בארה"ב. את שמחת ה'שבע ברכות' האחרון ערך יהודי חסיד באבוב, אשר הזמין למסיבה את רבו כ"ק אדמו"ר הרה"ק רבי שלמה מבאבוב זי"ע.
בקרב עדת חסידי באבוב קיים ניגון מסורתי למזמור 'שיר המעלות אשא עיני אל ההרים' אשר מושר בפיהם בהתרגשות גדולה, שכן הניגון חובר על ידי כ"ק אדמו"ר הזקן רבי בן ציון מבאבוב זי"ע, הי"ד. עם סיום הניגון המרגש התבקש רבי אליעזר זצ"ל לשאת את דברו, והיות שכלל לא תכנן לדבר באותה מסיבה, כיוון שהפצירו בו אמר את הדברים הבאים: "שמעתי את ניגון שיר המעלות שלכם, האמת שאני לא יודע כל כך טוב לשיר, אבל אני רק יאמר לכם מה מונח בניגון הזה.
"חז"ל אומרים במדרש (בראשית רבה סח, ב) שכשבא יעקב אבינו לחרן אמר 'אשא עיני אל ההרים – אל ההורים', אל אבותיו הקדושים. יעקב אבינו הגיע למקום טומאה, לביתו של לבן הארמי, וחשב לעצמו איך אעמוד במקום כזה? חיזק עצמו ונשא עיניו אל ההורים, כלומר שהעמיד דמות דיוקנם של הוריו הגדולים מול עיניו, וכך זכה יעקב לשמור את תרי"ג המצוות בשלמותן בבית לבן.
אני משער לעצמי", אמר רבי אליעזר, "שבשנים שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה לבו הגדול של הרבי רבי בן ציון מבאבוב הי"ד הרגיש איזו רוח סערה מתקרבת לחופי עם ישראל באירופה. אם לפני הסערה מתגוררים היהודים איש איש במקומו, לאחר הסערה עלולים לפוץ כל אחד למקום אחר, ומה יחזיק אז את היהודי בכל מקום חדש אליו יזדמן? לכן הכין להם כצידה לדרך את הניגון על המזמור הזה, 'אשא עיני אל ההרים – אל ההורים', שיזכרו בכל מקום ומקום, בכל ניסיון וניסיון, להעמיד את דיוקן ההורים מול עיניהם, וכך ישתמר חסידותם ושלמותם היהודית.
נפלא!
(קטעים נבחרים מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')