סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א: "הייתי פעם עד לראות בגודל תמימותו של יהודי ירא שמים אחד, כשפעם לאחר תפילת שחרית רגילה בביהכנ"ס שבבתי אונגרין שוחחו ביניהם שנים מן המתפללים, ואחד מהם התלוצץ קצת במהלך שיחתו. אותו יהודי תמים שנכח שם והבחין בכך, לא יכול היה לעצור ברוחו. וכי להתלוצצות מה זו עושה?! ניגש אפוא לאותו מתלוצץ וטען בפניו במלוא הרצינות והפשטות לאמור: 'וכי איך יכול הנך למלא פיך בשחוק?! והלא אמרו חכמים שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו. אילו היית רואה עתה בעיניך את שריפת בית המקדש – היית יכול לשחוק? אתמהה!'
"ובאותו עניין, עדיין חקוקה במורשי לבבי עובדה מאלפת מימי ילדותי. היה זה כאשר הבחין פעם הרה"ג ר' גרשון שטמר זצ"ל יו"ר העדה החרדית בירושלם ת"ו, שאנו הילדים עומדים בקבוצה ומשוחחים מתוך שחוק רחב. הוא ניגש אלינו וגער בנו בתוכחה מגולה לאמור, כי מיום שחרב בית מקדשנו אסור לאדם למלא פיו שחוק בעולם הזה! כל כך חדור היה רבי גרשון בדבר, עד כי היה אצלו כדבר פשוט שיש להוכיח על כך אפילו לילדים רכים לפני הבר מצוה. ואכן דבריו היוצאים מן הלב הטהור שנאמרו במלוא הכנות, השאירו עלי רושם בל ימחה, באופן הגורם אצלי סלידה רבה עד עצם היום הזה בכל עת שאני מבחין באדם הממלא פיו שחוק [ויצוין שאין הכוונה כאן להעלאת בת שחוק בעלמא על הפנים, אלא הכוונה למילוי הפה בשחוק רחב]".
(טיב הנחמה)