ר' 'אברהם החצי' – כך כונה ר' אברהם בפי מכריו, היה יהודי יקר בן-זמנינו, ירא שמיים, עובד כפיים וקובע שיעורים לתורה תמידים כסדרן, ומוספים של ספרי מוסר כהלכתן, ועוד אי איזה מקומן של כמה פרקי משניות ותהילים. ולמה נקרא שמו 'החצי'? על שום מה? משום שכשמו כן הוא: מנהג מוזר היה לו בשיעור היומי הקבוע בביהמ"ד, בו נוטל היה ר' אברהם חלק בראש, והכין במסירות לכל הלומדים והמשתתפים כוסות תה, לחמם הלבבות ולהרוות נפש, אך את הכוסות היה ממלא אך ורק חצי, טיפה לא יותר. והוא פלאי.
וכי תימא צר עין היה? חלילה וחלילה! לב רחב לו! לכל אחד ואחד הכין כמה כוסות שתאווה נפשו, אך כולן מלאות עד חצי, ותו לא! וסוד ה' ליראיו… כך נהג לאורך ימים, ומאז דבק לשמו התוספת המתבקשת 'החצי', אך ר' אברהם מצידו שמר על 'מנהגו החצי' בקפידה מרובה.
יום אחד נבצר מר' אברהם להגיע לשיעור, עקב חולי וחולשה, ולכן שלח את בנו שימלא את מקומו בהגשת התה החם ללומדים. כמובן שאת קפידתו לא שכח, וצירף לבנו אזהרה חמורה למלאות את הכוסות אך ורק חצי, טיפה יתירה לא. בן יכבד אב, וכיוון שכך – אכן נהג כך, ומזג בעין טובה ללומדי השיעור כוסות תה מהבילות מלאות עד… חציין! אך מה גדלה מבוכתו, כשהחל לשמוע מפי הלומדים דברי 'שבח ושירה': ראו נא, ברא כרעיה דאבוה גם הוא חצוי כמותו… הבן שלא היה רגיל בכך התבייש מזה עד עמקי נשמתו.
בשובו אל אביו, עוד טרם הספיק לפצות את פיו, היה דבר האבא אליו בדאגה: "אמור נא לי, האם מלאת את שליחותי כראוי ומזגת לכולם רק חצי?". כאן פרץ הבן בבכי: "אבא! למה לך מנהגך המוזר הזה כל הימים? למה לא לעשות המצווה בשלימות? ולמה ביישתני לעיני כל? אודות מנהגך הטוב – הייתי ללעג וקלס בעיני כולם! מה ראית על ככה ולמה לך לעשות כה, וכדי ביזיון וקצף?"…
אביו שראה בצערו, ענה ואמר לו: "הסכת בני ושמע: החצי הזה אין שלם ממנו! דע לך בני, כי בין משתתפי השיעור יש יהודי שידיו רועדות לו ללא יכולת שליטה עליהן, אם אתן לו כוס מלאה היא תישפך עליו ויכווה הימנה, מאידך, אם אתן לו חצי בלבד – הלוא בושה תכסה פניו שיבלוט הדבר ויתגלה לעיני כל, על כן החלטתי למזוג למשתתפי השיעור כולם רק חצי! ואם אמנם מבייש אני בהכי את עצמי, עדיפא לי לבייש את עצמי מאשר הזולת, ומוטב לי להיקרא 'חצי' כל ימי, בכדי לעשות המצווה בשלימות. נוח לי להפיל את עצמי לתוך כבשן האש, ולא אבייש פני חברי ברבים. אין כאן שום כוונות טמירות ונעלמות, כי אם כבוד הזולת ותו לא!". והוסיף האב ואמר לבנו: "אבקשך לא לגלות הדבר בחיי, שלא תתגלה בושתו"…
זכה ר' אברהם להיקרא 'חצי' בעוה"ז, אבל בכך נכנס בשלימות לעוה"ב! יען העדיף לבייש את עצמו בכדי למנוע בושת הזולת. כמו שאמר רבי אליעזר (אבות ב י): "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". ר' אברהם 'החצי' לימד אותנו: לא רק להסתכל על חצי כוס המלאה, אלא להבין שגם החצי הריק מלא הוא…
סיפור נוסף הממחיש את ה'אני לדודי', בחלק של בין אדם לחבירו: מרן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל ישב בהיכלו, מתפלפל בחריפות עם תלמידיו בסוגיא מסועפת, כחיצים ביד גיבור נזרות סברות לכאן וראיות להתם. תוך הדברים הביא הגרח"ע ראיה מדברי התוספות במסכת יבמות דף נ' כאסמכתא לדבריו. אחד מתלמידיו הגאונים העיר לו: "במחילת כבוד תורתו שדברי התוס' נמצאים בדף נ"א ולא כפי שכבודו ציין". "לא!", ענה הגרח"ע נחרצות, "התוס' הינו בדף נ'". לא נחה דעתו של אותו תלמיד, והעיר שוב ושוב שהתוס' נמצא בדף נ"א. ובכדי להוכיח צדקתו קם והלך לעבר ארון הספרים, בכדי להוציא את המסכת ולהוכיח כי הצדק עמו.
בראותו שקם להביא את הגמרא, העיר לו רבי חיים עוזר: "וכי קל בעיניך לבייש יהודי?"… חיוך קל עלה על פניו של אותו בחור, שהסיק מכך שכנראה נזכר הרב שהצדק עמו, והתוס' הוא אכן בדף נ"א, ולכן ביקש שלא יביישו לעיני תלמידיו. כך שיבח את עצמו בלבבו בכבודו המדומה. 'ידעתי מה שהרב לא ידע'…
אחרי השיעור, כאשר שבו התלמידים למקומם, פתח התלמיד המתווכח את הגמרא להוכיח לעצמו כי הצדק עמו, אך לתדהמתו גילה שהרב צדק, והתוס' אכן נמצא בדף נ' ולא כדבריו! או אז הבין שהרב כיון עליו בדבריו – 'וכי קל בעיניך לבייש יהודי'! הוא לא רצה שאבייש את עצמי כשאביא את הגמרא לעיני כל, ולכן בייש את עצמו, כאילו שהטעות בידו ולא אבייש את עצמי בכך… וזהו שאמרו במשנה (אבות ד יב): "יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך".
בכך מקבלים דברי חז"ל שאמרו: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש, ואל ילבין פני חבירו ברבים" (ברכות מג: ב"מ נט. סוטה י:), הבנה חדשה: נוח שיפיל עצמו לכבשן, ואל יבייש תלמידו את עצמו ברבים…
א-ל-ו-ל… מילה מרטיטה נפש ולב…
לו נרצה לתמצת את עבודת החודש, ואת המשמעות הטמונה בחודש הרחמים והסליחות – הפרוזדור לימים הנוראים הפורסים כנפיהם עלינו לחיים ולשלום – נְמַצֶה אותו במילה אחת: אלו"ל. ובנוטריקון שלה א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י (שה"ש ו ג) וכמובא בקדמונים.
פסוק זה טומן בחובו שני פירושים בתרי אנפין ותרתי לטיבותא: האחד כפשוטו של מקרא, ש'דודי' הוא מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ומשמעותו לתת ולהקריב את ה'אני' עבור 'דודי', ובכך יזכה שיהא 'ודודי לי' – שיזכה להרגיש חיות ומתיקות בעבודת ה' ובלימוד התורה, כמאה"כ (תהילים עג כח) 'ואני קרבת אלוקים לי טוב'. והפירוש השני ש'דודי' קאי על כנסת ישראל כמובא במפרשים, והכוונה לתת את האני והעצמי ל'דודי' היינו רעהו, כמאמר המשנה 'שלי שלך', להחשיבו ולכבדו, 'טוב מלבין שיניים ממשקהו חלב', ואז תראה שכמים הפנים לפנים ו'דודי לי' – ידידך יחזיר ויתן לך, ובכך תתרבה האחדות והרעות בתוך בני ישראל.
שתי הדרכים הללו, הלוא המה שני תנאי התשובה ופתחי המבחן לימים הנוראים, שהם 'בין אדם למקום' ו'בין האדם לחבירו', ובלעדיהם לא דרכנו על מפתן התשובה, שהרי עבירות שבין אדם לחבירו אין יוה"כ מכפר עד שירצה את חבירו (משנה יומא פ"ח מ"ט, ב"ק צב.), ולא יועיל בין אדם למקום, ללא בין האדם לחבירו, שהם כתרי רעין דלא מתפרשין – בדרכי התשובה.
ואליבא דאמת, ב' דרכי עבודה הללו של ה'אני לדודי', שהן בין אדם למקום ובין אדם לחבירו, יחדיו יהיו תמים והא בהא תליא מילתא, שהרי לא שייך שלימות בבין אדם למקום מבלי שלימות בין אדם לחבירו, ו'מי שאהב את האבות הוא יאהב את הבנים' (פיוט קדום מבעל סמיכת חכמים). ולכן רק ע"י שלימות של 'אני לדודי' בתרי אנפין, יזכה לתכלית הנרצה של עבודת ה'אלול'.
אך כאן נשאלת השאלה: איך?
איך ניתן לעורר ולקיים את ה'אני לדודי ודודי לי', שיהא כמים פנים אל פנים? אלא שהתשובה לכך מבוארת בכתוב עצמו, דכתיב 'אני לדודי ודודי לי', ולאחר מינה כתיב 'הרועה בשושנים' – שקאי על מרעה שמן בלימוד התורה, שירעה את עצמו בעסק אתוותא, כעין שדרשו חז"ל (זוה"ק ח"ב כ ב, שבת ל:) עה"פ 'שפתותיו שושנים נוטפות מור' – אל תקרי שׁוֹשַׁנִּים אלא שֶׁשׁוֹנִים' – אלו ת"ח ששונים בתורה, כך נמי נפרש 'אני לדודי', והאיך? ע"י 'הרועה בשושנים' – שירעה את עצמו במרעה טוב, ושמן של עסק התורה ובהכי יזכה לעורר אהבת דודים.
אלול הוא הזמן גרמא לִשְׁנוֹת בתורה, ועליה אמרו (פרקי דרבי אליעזר פמ"ו, טור או"ח סי' רס תקפא, וראה עוד שם במג"א ס"ק ב) שמראש חודש אלול מתחילים ארבעים הימים שהיה משה במרום, ונתעלה כמלאכי אל לקבל לוחות שניות. ולכן היא הנותנת לעורר דייקא בה את 'האני לדודי' בתורה מן השמיים, ובזה יקנה לעצמו יראת שמיים. ומצינו בזה רמז נאה מבעל התניא (ליקוטי תורה ראה לב ב) שסופי התיבות של אני' לדודי' ודודי' לי' הם ארבע פעמים אות י' שהם מספר ארבעים, הרומזים על אותם ארבעים יום שעלה משה.
אשר על כן, לימוד התורה הוא הדרך הנכונה שיברור לו האדם בחודש אלול, לעורר בו את ה'אני לדודי', שעל ידה יזכה לקרבת המקום "ואני קרבת אלקים לי טוב", וגם לרבות לזיכוך נפשו במידות טובות בינו לחבירו, שהמאור שבה מחזירו למוטב.
ב' עניינים אלו – בין האדם למקום ובין האדם לחברו, מצאנו רמוזים בריש פרשתן, העה"פ (י יא): "כי תצא למלחמה על אויבך" וברש"י (ומקורו בחז"ל ובתנחומא) במלחמת הרשות הכתוב מדבר וכו', ולא דיברה תורה אלא נגד יצה"ר. ופירוש הרה"ק רבי מנחם מענדיל מווארקא זי"ע (דברי בינה פרשתן), ששני הדברים האלו עולים יחד בקנה אחד – לא דיברה תורה אלא נגד אותו יצה"ר שבא להכשילו בדברי רשות, שלא לקדש עצמו במותר לו, אלא להיותו נבל ברשות התורה, ששם 'לפתח חטאת רובץ', להפילו לבאר שחת ולהכשילו באסורות. לכן ציוותה התורה לצאת נגד היצה"ר בדברי הרשות, אז מובטח לו: "ונתנו ה' אלוקיך" – את היצה"ר – "בידך" – שתנצחהו לבל ישלוט בך בשאר האיסורים (עיין רמב"ן ריש קדושים), ובהכי יזכה לשלימות ה'בין האדם למקום'.
גם בין אדם לחבירו מצאנו בפסוק זה, ובהקדם קושיית ה'שם משמואל', שמקשה למה נקט הכתוב בלשון יחיד 'כי תצא', 'ונתנו בידיך', אלא להודיעך כי כח השבי והניצחון הוא ע"י האחדות, כאיש אחד בלב אחד באחדות הגמור, כי כאשר בנ"י מאוחדים כאחד, יפלו אויביהם לפניהם. והאחדות היא השלימות של 'בין אדם לחבירו'.
הרי לפנינו הנוסחא לנצחון במלחמת היצר – השלימות בין אדם למקום ובין האדם לחבירו – 'אני לדודי ודודי לי', וכדאמרן שיזכה לה האדם ע"י לימוד התורה.
עורו נא, התעוררו נא
בימים ההם בזמן הזה של חודש אלול, היה מנהג אבותינו בידנו, ששמש הקהל היה מסובב בין בתי העיר, דופק על תריסי החלונות לעורר את העם לאמירת סליחות בהשכמת הבוקר, ומכריז בקול רעש גדול: 'שטייט אויף צו סליחות'.
מסופר בבדיחותא על השמש של חלם, שלעת זקנותו כשכבר נס ליחו, ולא היה בכוחו לעבור על פני כל בתי העיירה לדפוק על התריסים, החליטו טובי העיר להקל מעליו, והכריזו שעל כל בני העיר ללא יוצא מן הכלל לפרק את תריסי חלונותיהם, ולהביאם לבית המדרש הגדול, שם ישב השמש בניחותא באשמורת כל בוקר, ידפוק על התריסים בזה אחר זה בנחת ובקלות, ולא יצטרך לסבב ברחובות העיר בקושי. וכך הווי, בית המדרש התמלא תריסים במקום המתפללים שנשארו ישנים במיטותיהם… השמש ישב שם, כשבידו האחת הסליחות ובידו השניה מקיש בניחותא על התריסים, תוך שגונח ומתחרט עמוקות על טירחתו שבכל השנים, איך לא חשב גם אז על עצה טובה שכזו…
מעבר לבדיחותא, טמון במעשה נקישה עזה על פתחי לבבנו, היא 'הנקישה של אלול' אותה יש להקיש ולהשמיע לא רק בבית המדרש, אלא בראש ובראשונה יש להשמיעה על התריסים שבבית. ואדרבה, ע"י הנקישה על חלונות הבית, בבדק בית אמיתית ואיתנה, בין אדם לקונו ולחבירו גם יחד, אז נרגיש את הנקישה גם בבית המדרש. אם נסגור היטב את התריסים בבית מפני חיצוניות הרחוב שלא תחדור לבתינו פנימה, נחוש את האלול גם בבית המדרש…
אלול הוא הזמן הנכון לחשבון הנפש, להפסיק, לעצור את מרוץ החיים, לעשות בדק הבית ולתקן את התריסים, ואז יזכה שרגליו מוליכות אותו לבית הכנסת לתורה, לתפילה ולסליחות!
שטייט אויף צו סליחות !
1/198