"מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה" (דברים ט"ו, א')
היה זה לפני שנת השמיטה האחרונה. החקלאים באזור עמק חפר ניסו ללחוץ על יצחק חדד ממושב 'עולש', שימכור להם את הזכות לעבד את 3,000 הדונמים שלו, זאת בהבטחה שלאחר השמיטה יחזירו לו את כל הקרקעות. אבל שום דבר לא עזר להם. חדד עמד בלחצים: "הבטחתי להקב"ה שהפעם אני שומר שמיטה מלא –מלא", אמר.
שבועיים לפני התקדש שנת השמיטה, נשמעות דפיקות בדלת ביתו של חדד, ובפתח עמדו שלושה בדואים, שהציגו את עצמם כמשתייכים לשבט גדול באזור הנגב, ובידם מזוודה ענקית. הם מתיישבים ליד השולחן בסלון, ופותחים את המזוודה. המחזה שנגלה לנגד עיניו של בעל הבית, היה אמור להעמידו בנסיון. "יש כאן שני מיליון דולרים, וברכב יש עוד", הם אמרו לו. "מה שאנחנו רוצים בסך הכל הוא לקנות ממך את הזכות לעבד את האדמות בשנה הקרובה, ומיד לאחריה נחזיר לך את הכל". הם היו בטוחים שהשטרות המרשרשים יכניעו את בעל הבית, שיעניק להם את האדמות לשנה הקרובה. אבל הוא קם ממקומו, ואמר לאורחים הבלתי קרואים: "גם אם תשימו כאן מאה מיליון דולר, אינני חוזר בי מהבטחתי לשמור שמיטה. אתם יכולים לחזור לשבט שלכם בנגב, ולתאר לפני חבריכם איך יהודי נשאר נאמן בהבטחתו לבורא העולם", הערבים ניסו שוב ושוב, ומשראו את עקשנותו של חדד, לחצו את ידיו בהערכה, ועזבו את המקום.
בחורף האחרון אירעו שני אירועים שגרמו נזק רב לחקלאות בארץ. כמויות הגשם היו מזעריות, ולאחריהן באה הסופה הנדירה שפגעה ברבים מאזורי הארץ, ובעיקר במושבי השרון. הסופה פגעה כמעט בכל המטעים והשדות של מושבי האזור, וכל הגידולים הלכו לטמיון. זמן קצר לפני כן זרע חדד את הקישואים שלו. עמיתיו שלא שמרו שמיטה זרעו כבר בתחילת חודש אלול, ובעת התרחשותה של הסופה הבשילו קישואיהם לכדי פרי, בעוד קישואיו של חדד שנזרעו רק אחרי ראש השנה, היו בתהליך גדילה ראשוני. לא צריך להיות אגרונום מקצועי כדי להבין ששדותיו של שומר השמיטה מ'עולש' אמורות להיפגע באופן קריטי, הרבה יותר מאשר הפירות של עמיתיו, שחלקם היו עשויים לשרוד את הסופה. זאת, ועוד. ברצותו להרוויח זמן, זרע חדד את הקישואים לא בחממות סגורות, כמקובל, אלא ביצע את הזריעה בערוגות פתוחות וחשופות.
הנזק שנגרם בכל השדות של המושבים באזור, היה עצום. כשיצא יצחק חדד בבוקרו של יום, לאחר הסופה, לחצר המשק שלו, והתניע את הטרקטור על מנת לבדוק מה עלה בגורל שדות הקישואים שלו, לעגו לו השכנים במר ליבם: "יצחק, מה קרה לך", הם שאלו בחיוך מר, "אתה חושב שנותר משהו שלם בשדותיך? אם אצלנו הכל נגמר, אצלך – על אחת כמה וכמה". אבל חדד כבר מלומד בניסים… עוד מהשנה השישית… הוא יוצא אל השדות, ואינו מאמין למראה עיניו. כל שיחי הקישואים נותרו שלמים, ללא פגע. מכת הברד דילגה, פשוט כך, על כל שדותיו, למרות שהשטחים שבבעלותו אינם 'נטועים' ברצף, אלא חלק פה וחלק שם. מכת הברד הכתה ממש כמו במצרים, כשגרגירי הברד 'יודעים' בדיוק איפה להכות, ואיפה לא. ואפשר כבר להבין לבד, באיזה מחיר נמכרו הקישואים שלו, שהיו כמעט היחידים בשוק באותה תקופה. כך גם בעניין הגשמים, זכינו השבוע לראות בעינינו את גובהה של החיטה בשדותיו של חדד, כמו גם את גודלם וצבעם התוסס של הכרוב הירוק והסגול, מה שמוכיח כאלף עדים שמי הגשמים השקו לרוויה את שדותיו של בעל הבית.
כאמור ראה חדד את כוחה העצום של שמירת השמיטה, עוד לפני שהחלה שנת השמיטה, וכך היה המעשה: "כבר שנים רבות אני מעבד את אלפי הדונמים הציבוריים של שלושת המושבים עולש, תנובות ובארותיים", הוא אומר, "ומעולם לא ראיתי ברכה בעמלי".
"לקראת שתי השמיטות האחרונות, שבהן לא עמדתי בנסיון וחתמתי על היתר מכירה, צברתי חובות כבדים נוספים. בחשבון הכלכלי שלי, היה משהו לא הגיוני. עבדתי ועבדתי, השקעתי והשקעתי, והחובות רק גדלו. הרגשתי שמדברים אליי מן השמים".
חדד החליט לשמור שמיטה, והניסיון הראשון שניצב בפניו היה שאלת השכירות של הקרקעות האמורות. חברי המושבים, המונים כ-200 משפחות ביחד, דרשו מחדד להחליט אם הוא רוצה לשלם להם שכירות גם לשנת השמיטה, או לחלופין אם הוא משחרר את הקרקעות לשוכרים אחרים שבוודאי יקפצו עליהן. "הקרקעות בעמק חפר יקרות מאוד", מדגיש חדד, "בשונה מקרקעות חקלאיות באזורים אחרים בארץ".
באותה עת היה צבור בחשבון הבנק של חדד חוב ענק של לא פחות מחמישה מיליוני שקלים: "לאחר שקיבלתי על עצמי את שמירת השמיטה, ידעתי שאני הולך על זה בכל מקרה" הוא מספר. וכך לקח חדד הלוואה נוספת בסך כמיליון שקלים, ובכסף זה שילם מראש על השכירות של כל הקרקעות למשך שנת השמיטה.
ואז באה הברכה המיוחדת לשדותיו של חדד. עד לאותו יום נמכרו המלונים בשווקים במחיר של 90- 80 אגורות לקילוגרם, בשל עודפים גדולים שהצטברו אצל הסוחרים. בבוקר שלאחר התשלום בן מיליון השקלים, קפץ המחיר של המלונים שהיו ברשותו של חדד – לכמעט 5 שקלים לקילוגרם. מה קרה? – בדרום הארץ נשארו כל המלונים על הקרקע, בשל מבצע 'צוק איתן' שהתנהל באותם ימים, ובצפון ניזוקו המלונים על ידי נגיף קטלני, שלא אפשר את שיווקם. המלונים היחידים ששווקו באותה תקופה בכל רחבי הארץ, היו של חדד. מחירם האמיר אפוא עשרת מונים, וברווחים שהפיק באותם ימים כיסה חדד את החוב שכבר עמד על שישה מיליוני שקלים.
"כבר בתחילת הדרך של שמירת השמיטה, ראיתי את הקב"ה בעיניים", מתאר חדד, "החברים שלי היו המומים. בתחילת השמיטה עשה חדד קידושא רבא לכל ידידיו ומכריו, והודה להשי"ת על מחיקת החובות. במהלך שנת השמיטה שלחו לו מ'קרן השביעית' חברותות ללימוד תורה, ויצחק מילא את זמנו הפנוי בלימודי גמרא ומשנה. גם מנהל העבודה שלו, ארז, ממושב 'ניצני עוז', קיבל על עצמו לשמור את השמיטה, כדי לא 'לקלקל את הברכה' בשדותיו של הבוס, ב'עולש'. "אני שומע את האדמה זועקת: תשמרו שמיטה. כי הארץ שלי היא. וברצוני – יתהפכו לכם כל החובות לסעודת מצוה' בדיוק כמו שקרה אצלי בסיעתא דשמיא".
(מעובד ע"פ 'קול ברמה' ניסן ע"ו)