סיפר הגה"צ רבי אברהם יעקב הורוויץ זצ"ל – אב"ד פרוביזנא, מגדולי חסידי בעלזא: פעם נכנס אחד מקרובי משפחתי אל כ"ק מרן מהר"י זי"ע ותינה בפניו את צערו כי רב על כך שלבניו הצעירים אין כל חשק ללימוד התורה ואינם רואים ברכה בלימודם, זאת למרות ששכר במיוחד עבורם מלמד דרדקי מעולה, תלמיד חכם וירא שמים, שמתאמץ ללמדם כראוי, והוא ממש אובד עצות.
שאל אותו מרן מהר"י: "האם אתה קובע עתים ללימוד התורה דבר יום ביומו?". נענה האיש במבוכה, שמחמת טרדותיו המרובות בענייני פרנסה אינו מוצא זמן להתפנות מעסקיו מדי יום ללימוד התורה…
אמר לו מרן: "הלא 'אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו' והתורה אינה מחייבת אדם לעשות דבר התלוי בדעת אחרים. אם כן, כאשר התורה ציותה 'ושננתם לבניך ודברת בם', וכן 'ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם', מוכרח להיות שאין הדבר תלוי בדעת אחרים – אם בניו ירצו או לא, אלא שיש בכוחו של האב להביא לכך שבניו יחשקו בלימוד התורה".
המשיך מרן את דבריו ואמר: "ואכן, אליבא דאמת יש לכל אב את הכוח והאפשרות לטעת בלב בניו שאיפה עזה ללימוד התורה הקדושה, וזאת על ידי כך שהוא עצמו יקבע עתים לתורה – חרף היותו טרוד בעסקיו, וכך, כאשר הבנים יראו שהאב קובע עתים ללימוד התורה מתוך הדחק למרות טרדותיו המרובות, הרי שהדבר ישפיע עליהם לטובה ויכניס בלבם חשק ורצון ללימוד התורה!"…
(גיליון 'עולם של תשובה' – בעלזא)