במסכת אבות כתוב, רבי ישמעאל אומר ,"הגס לבו בהוראה הוא שוטה, רשע וגס רוח".
צריך להבין מה נאמר כאן.
מילא שוטה ורשע, אנחנו מבינים שאם גס לבו בהוראה, אומר לנו התנא שהוא שוטה ורשע.
אבל מה מחדש לנו התנא כשהוא אומר עליו שהוא גס רוח? הרי על אדם כזה דיברנו, אדם ש"גס לבו".
כדי להבין זאת, יש להזכיר משנה נוספת באבות.
"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר, וקל כנשר רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
אומר לנו התנא, שכל מידה, גם אם במהותה היא מדה רעה לכאורה, אפשר לנצל אותה גם לדברים טובים. עז פנים? לגיהנום! אבל אם הוא עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים, הרי זו מידה משובחת בהקשר הזה.
כך זה בכל המידות שנראות לנו רעות לכאורה, אפשר לנצל אותן לדברים טובים.
אבל יש מידה אחת שהיא לעולם רעה, ואף פעם אי אפשר להשתמש בה גם לא לדברים טובים. זו גסות הרוח.
לכן מי שגס לבו בהוראה, לשם שמים כביכול, הרי לא רק שהוא שוטה ורשע, הוא גם גס רוח! גסות רוחו נשארה מידה רעה, הוא לא תיקן אותה על ידי שהשתמש בה לדברים טובים כביכול.
מכאן אנו למדים, שעל אף שצריך מצד אחד להיזהר שלא ליפול לקטנות וענווה פסולה, אבל מצד שני צריך להיזהר עד מאוד שלא להגיע לגאווה חלילה וחס.
לפעמים רואים בחורים שבאים ממסגרת של ישיבה קטנה ועכשיו נכנסים לישיבה גדולה, שבה המסגרת רופפת יותר.
המקום יותר פתוח, הם מרגישים את הכוחות שלהם, ונכנס להם בראש ח"ו העניין של גסות הרוח.
פושט ולובש צורה
לפני שנים רבות זכיתי פעם להיכנס למרן הרב שך זצ"ל. הכניסו אותי לחדר והרב שך היה שקוע כל כולו בגמרא שהיתה מונחת לפניו. הוא לא ידע שאני עומד בחדר, כל כך היה שקוע בלימוד.
עמדתי כמה דקות והיתה על פניו של הרב שך הבעה מיוחדת של הארת פנים, שמחה יתירה, היה נראה שהוא שקוע בעיסוק בדבר שהוא הכי אוהב בעולם. הוא מסתכל בגמרא, עובר לרא"ש, מעיין ב'קרבן נתנאל', שמחה על פניו, שמחה על פניו!
אחרי כמה דקות מישהו אמר לו שיש כאן מישהו שרוצה לדבר עם הראש ישיבה.
שוחחנו בענייני ציבור, ופתאום הוא נהיה חזק עז כנמר גיבור כארי, עם כל התקיפות וכל החוזק שלו. הוא ידע להשתמש במידות שלו, שלט על הכוחות שלו, בגלל זה צריכים להיות עז כנמר וגיבור כארי…
סיימנו את השיחה, ביקשתי ברכה הוא בירך אותי בחום וחזרתי לאחורי.
בדרך החוצה הצצתי לראות פעם נוספת את ראש הישיבה, והוא כבר היה שקוע בחזרה בגמרא, עם כל האיידלקייט (העדינות), עם כל השמחה, זה אדם השולט על מידותיו.
זה עבודה של כל החיים להשתמש בכל המידות, כל מידה למטרה טובה אחרת.
אבל צריכים לדעת שאחרי הכל ולפני הכל, לגאווה אין מקום!
כישרונות חבויים
מצד שני, צריך להיזהר שלא ליפול לענווה פסולה, ולדעת שכל בחור ובחור טמונים בו כוחות עצומים והוא יכול להגיב לגבהים שהם בגדר של גבוה מעל גבוה.
הקב"ה אמר לירמיהו הנביא "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, נביא לגויים נתתיך".
לפני שנולדת כבר נועדת להיות נביא על עם ישראל. זאת המהות שלך, זאת התכלית שלך, לכך נולדת ולכך נבראת להתנבא על עם ישראל.
ומה עונה ירמיהו הנביא אחרי שהקב"ה אמר לו את זה?
"אהה ה' אלוקים הנה לא ידעתי דבר כי נער אנוכי".
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו אומר לו לכך נולדת. לכך נוצרת, להיות נביא על ישראל, והוא אומר לא ידעתי לדבר כי נער אנוכי.
תשמעו דברים נפלאים!
מישהו שכל התכלית שלו, כל המהות שלו הוא נברא לתכלית הזו, להיות נביא ישראל, אחד הנביאים הגדולים שהיה לנו בכל ההיסטוריה של עם ישראל, הוא אומר "נער אנוכי, לא ידעתי דבר"!
אבל הקב"ה אומר לו "אל תאמר נער אנוכי, כי על כל אשר אשלחך תלך ואת כל אשר אצווך תדבר".
והדברים צריכים לימוד.
ניסיון גדול
המסר הזה נאמר לכל אחד ואחד מעם ישראל, במיוחד בגיל שלכם, גיל הנעורים, אבל לא רק.
זה נאמר לכל אחד מעם ישראל.
ייתכן שיש בחור עם כישרונות עצומים, יש לו את הכוחות הגדולים ביותר הוא יכול להגיע רחוק מאוד, אבל הוא חי עם הרגשה של "מי אנוכי, נער אנוכי ולא אוכל לדבר".
זה אחד הניסיונות הגדולים של כל בחור ישיבה.
גם אם יש לו את הכח והיכולת, הוא עדיין יכול לחיות שנים ארוכות מבלי לדעת את זה.
כל בחור צריך שיהיה לו הביטחון שהקב"ה נתן לו כוחות, והוא חייב לנצל את הכוחות שלו.
לא לפחד! להתגבר על החולשות! להתגבר על הניסיונות שלו!
מאידך גיסא יש גם ניסיון הפוך לבחורים שמתחילים להרגיש את הכוחות שלהם.
זהו גיל שבו מתחילים להרגיש את הכוחות.
פתאום מתחילים להבין שאולי אני בחור מיוחד, ואז מגיעה חס ושלום הגאווה.
הבחור עלול לחשוב שהוא יודע טוב יותר מכולם, שהוא מבין טוב יותר.
הוא מרגיש שהוא יכול לחדש חידושים ולשאול שאלות, תוך שהוא מזלזל באחרים או חושב שהוא נמצא ברמה של גדולי הדורות שכתבו את הספרים על הש"ס וכדו'.
כשמתחילים להכיר בפוטנציאל. עלולים חלילה להיכשל בגאווה.
עבודה תמידית
יש מדרש פליאה שבו אומרים חז"ל כמה דעות מה הוא הפסוק הכולל את כל התורה, ורבי שמעון בן פזי אומר: "את הכבש האחד תעשה בבוקר".
מסיים המדרש שהלכה כבן פזי.
זהו כמובן מדרש מפליא מאוד. הכיצד כולל הפסוק של קרבן התמיד את כל התורה בתוכו?
אלא, אומר המהר"ל, שהרעיון של תמיד הוא עבודת ה' בתמידיות. בבוקר, בערב, בכל יום. בלי לוותר, בלי להחמיץ אפילו לא פעם אחת.
העקביות, היא היא המפתח לעבודת ה'. ויש עוד ללמוד מקרבן התמיד, שהעבודה בבית המקדש נעשתה בקדושה, בטהרה, בשמחה ובהתלהבות. עם כל הנשמה.
מי שרוצה להצליח בתורה, צריך ללמוד בתמידיות, להתמיד בעבודה שלו תמיד, בלי הפסקים, ולהשתדל שיהיה בשמחה, בקדושה, בהתלהבות ובטהרה.
שמעתי מפיו של מרן רה"י הגאון רבי מיכל יהודה לפקוביץ זצ"ל, שהיה אומר לבחורים לא ללכת לישון מאוחר בלילה.
צריך להקפיד על זמני שינה סבירים, כדי לשמור על הגוף, לשמור על סדר היום, אבל שיהיה בתמידות.
יש בחורים שכל הלילה לומדים, זה גיוואלדיג, אבל זה לא מהלך של תמידיות בעבודת ה'. בחור צריך לשמור על עצמו ולהיות תמיד בעבודת ה'.
אסיים ברכה לכל התלמידים שיהיה לכם הצלחה בכל העניים, וה' יברך אתכם בהצלחה ובברכה מרובה בתורה וביראת שמים.