סיפר לי תלמיד חכם אחד, מחשובי האברכים בישיבת מיר המעטירה, שבצעירותו הזמינו פעם מרן ראש הישיבה הגה"צ רבי חיים שמואלביץ זצ"ל לסעוד עמו את ארוחת הצהריים בביתו. כאשר היה נהוג בימים ההם, שראשי הישיבות הביאו עמהם לפעמים לביתם בחורים עילויים לסעוד עמהם, וממשיכים ללמוד עמהם בביתם, כדי לקרבם ולחבבם.
והנה בעת הארוחה הגישה הרבנית הצדקנית ע"ה את התבשיל המיוחד שהכינה, וכשסיים הרב את מנתו פנה אליה בחיוך, ואמר: זה טוב מאד! בריא ומחזק את הגוף לתורה ולעבודה, יש אולי עוד קצת בסיר? בוודאי! – זהרו פני הרבנית, יש לי סיר מלא! וניגשה בשמחה להביא מנה נוספת.
כשראה הרב את גודל הנאתה ושמחתה בהצלחת בישוליה והנאתו ממלאכתה, ביקש ממנה שוב לאחר שסיים את המנה השנייה: "נאך א' קליין ביסאלע… (עוד טיפה…) זה ממש מחיה נפשות!".
התלמיד שסעד עמו על שולחן קודשו התפלא למראה, מדוע הרב מבקש היום עוד ועוד? – הוא הכיר היטב את נפש רבו ושיחו ושיגו, ואת ריחוקו העצום מכל תאוות עולם הזה והבליו…
הרב הבחין בפליאתו, וכשיצאה הרבנית למטבח להגשת המנה השלישית רכן לאזנו והסביר לו: הרי הרבנית טרחה כאן לפני הצהריים רבות בהכנת תבשיל זה, ומצפה לראות שנהנים ממעשה ידיה! – כשם שאני טורח להכין היטב את השיעור הנמסר בישיבה, כמה הנאה יש לי כשניגש בחור לאחר השיעור, ומברר שוב כיצד מתורצת קושיא פלונית… – הרי התבשיל הוא השיעור שלה! היא נהנית ושמחה מאוד כשמבקשים מנה נוספת!!!
ובאמירתו והנהגתו זו כבר נתן 'שיעור' שלם לתלמידו, בעניין תיקון המידות והנהגות שבין איש לאשתו…
("טיב הקהילה" להגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ)
(המבשר | יעקב שלמה שיינברגר)