צער הקב"ה על מעשי ידיו הנאבדים מן העולם: כתב ה"אור החיים" הקדוש: "וצא ולמד, כי הקדוש ברוך הוא יקפיד על כיליון הנבראים, כמובא בדבריהם ז"ל (מגלה י ע"ב) 'מעשה ידי טובעים בים, ואתם אומרים שירה', וכנגד כל זה אמר הכתוב 'ויהי' לשון צער".
"יתמו חטאים" ולא חוטאים
כשאנו שומעים על רעידת אדמה שמתרחשת בעולם וגובה חללים רבים, אנו נשארים אדישים, כי לכאורה הדבר איננו נוגע אלינו. מה אכפת לנו שכמה גויים מתים אי שם בעולם?
אך זו איננה הגישה הנכונה. אומר ה"אור החיים" הקדוש: "הקדוש ברוך הוא יקפיד על כיליון הנבראים". יש צער לקב"ה ממותם של ברואיו. כל אדם, אפילו גוי, אם הוא נוהג כשורה, הקב"ה אינו חפץ במיתתו. לכן – אומר ה"חפץ חיים" זצ"ל – כששומעים על אסון שהתרחש בעולם, ונספו בו אנשים רבים, צריך להצטער על הצער שיש לקב"ה מכך.
הנביא (יחזקאל ל"ג, י"א) אומר: "חי אני נאם ה' אלוקים אם אחפוץ במות הרשע, כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". וכלשון הפייטן ב'ונתנה תוקף': "עד יום מותו תחכה לו, אם ישוב מיד תקבלו".
על הפסוק (דברים כ"ח, ס"ג) "והיה כאשר שש ה' עליכם להיטיב אתכם… כן ישיש להרע אתכם", שואלת הגמרא (מגלה י ע"ב): "ומי חדי (שמח) הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים? והא כתיב (דברי הימים ב כ', כ"א) 'בצאת לפני החלוץ ואומרים הודו לה' כי לעולם חסדו', ואמר רבי יוחנן: מפני מה לא נאמר 'כי טוב' בהודאה זו – לפי שאין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן של רשעים".
ממשיכה הגמרא: "מאי דכתיב (שמות י"ד, כ'): 'ולא קרב זה אל זה כל הלילה' – בקשו מלאכי השרת לומר שירה, אמר הקדוש ברוך הוא: 'מעשה ידי טובעין בים, ואתם אומרים שירה?'".
הגמרא (ברכות י ע"א) מספרת על אנשים רשעים שהיו בשכונתו של רבי מאיר, והיו מצערים אותו מאד. רבי מאיר התפלל עליהם שימותו. אמרה לו ברוריה אשתו: הרי נאמר בתהלים (ק"ד, ל"ה): "יתמו חטאים מן הארץ", 'חטאים' ולא 'חוטאים'? וכן נכתב בסיפא של הפסוק: "ורשעים עוד אינם". עלינו להתפלל עליהם שיחזרו בתשובה, וממילא יהיה מצב של "ורשעים עוד אינם".
מוסיפה הגמרא ומספרת, שאכן רבי מאיר התפלל עליהם, והם חזרו בתשובה.
מעין זה מובא במסכת תענית (כג ע"ב) על אבא חלקיה ואשתו שהתפללו על עצירת גשמים, והעננים התקדרו תחילה בצד של אשתו. מדוע? כי היתה בה מעלה מיוחדת: היו בריונים בשכונתם שהציקו להם, אבא חלקיה התפלל עליהם שימותו, אך אשתו התפללה עליהם שיחזרו בתשובה, ואכן הם חזרו בתשובה.
באבוד רשעים רינה
ואם תקשה, הלא שלמה המלך אומר במשלי (י"א, י) "באבד רשעים רינה", אם כן משמע שיש לשמוח על מפלתם של רשעים?
התשובה היא: אין מדובר בגויים רגילים, אלא ברשעים שעומדים ברשעם, וקמים על ה' ועל משיחו. יתר על כן, גם על הרשעים אין לבקש ולהתפלל שימותו מן העולם, אלא ראוי להתפלל עליהם שישובו בתשובה ויסורו מרשעותם.
אכן, זהו זוהר מפורש: "אסור לו לאדם להתפלל על הרשעים שיסתלקו מן העולם, שאלמלא סלקו קודשא בריך הוא לתרח מן העולם כשהיה עובד עבודה זרה, לא בא אברהם אבינו לעולם, ושבטי ישראל לא היו, והמלך דוד ומלך המשיח והתורה לא נתנה, וכל אותם הצדיקים והחסידים והנביאים לא היו בעולם" (זוהר פרשת וירא קה ע"א).
נמצא, שהקב"ה משאיר את הרשעים בעולם בגלל הצדיקים שיצאו מהם.
לכן כשמשה רבנו ראה את הרשע המצרי מכה איש עברי מאחיו, הוא לא הרגו מיד, אלא – "ויפן כה וכה וירא כי אין איש" – "וירא כי אין איש עתיד לצאת ממנו שיתגייר" (רש"י שמות ב', י"ב). לאחר שראה ברוח קדשו כי אין שום צדיק שיצא ממנו, רק אז, "ויך את המצרי ויטמנהו בחול".
על אדם כזה באמת אפשר לומר "באבוד רשעים רינה".
אפיקורוס בעל לב אבן
ישנו תלמיד חכם צדיק שהיה לו אח שעזב את הדת, וקם על ה' ועל משיחו. הוא היה איש תקשורת ידוע, ודאג להפיץ את ארס הכפירה והאפיקורסות שלו ברבים.
כשאותו אפיקורוס מת מן העולם, הורה הרב אלישיב לאחיו הצדיק שלא לשבת שבעה, כי מדובר ברשע מרושע שחטא והחטיא את הרבים.
פעם הוא בא לישיבתנו. הוא רצה לעמד מקרוב על התופעה המופלאה של צעירים ששבים אל בורא עולם, עוזבים את כל הבלי העולם הזה, ועוסקים בתורה הקדושה. הוא היה ספקן גדול, ולא היה מסוגל להאמין שהתופעה הזאת אמיתית. כל הזמן הוא שאל אותי: "האם זה אמיתי?"… הוא היה בטוח שמדובר באנשים עם בעיות אישיות, או כאלה שבקשו להשתמט משירות צבאי, או כאלה שלא הצליחו בחיים וחפשו מקום מקלט…
אמרתי לו: "תשעים אחוז מהתלמידים שלנו הם יוצאי צבא, חיילים קרביים ששירתו ביחידות מובחרות, גם קצינים ובעלי משרות מכובדות".
הוא פנה לאחד התלמידים ושאל: "מה הייתה משכורתך?"
"שניים עשר אלף שקל".
"ולמה חזרת בתשובה? למה באת לישיבה?".
"כי גליתי את האמת, ונפשי חשקה בתורה!".
הוא המשיך להסתובב בין התלמידים, ובדרך הטבע היה צריך להתרשם מהם לטובה, ולהתפעל מהצעד שהם עשו. אך לבו לב אבן. הוא נשאר אפיקורוס, והמשיך להפיץ את הארס שלו מעל כל במה אפשרית.
עליו ועל שכמותו נאמר: "באבוד רשעים רינה". אבל אנשים 'רגילים', הקב"ה עצב על כיליונם.
פרעה לקה פי שלוש
משה רבנו אמר לפרעה: "כה אמר ה' שלח את עמי ויעבדוני, ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נגף את כל גבולך" (לעיל ז, כ"ו-כ"ז). דע לך כי בסופו של דבר תצטרך לשלוח את ישראל, ואם לא תעשה כן, גם תקבל מכות, גם תיאלץ לשלוח את ישראל ממצרים, וגם תפסיד את ממונך!
רבותינו במדרש מבארים את הדבר על ידי משל נפלא:
מעשה במלך שחשק לטעום דג ערב וטעים. זימן המלך את טבח הארמון, הורה לו לצאת לשוק, לקנות דג טרי ומשובח, לבשלו כדבעי ולהגישו לפניו.
יצא הטבח לשוק, ותכף ראו עיניו דג גדול ועב בשר. היה זה דג ישן נושן, ומדיף ריח סרוח, אך הטבח התעצל לתור ולחפש אחר דג הראוי לעלות על שולחן המלך.
לקח הטבח את הדג העבש ואמר בלבו: "לא נורא, העקר שיקרא שעשיתי את המלאכה, אבזוק על הדג תבלינים, שום, כמון ובצל, וכך לא ירגיש המלך בריח המבאיש, והכל יבוא על מקומו בשלום"…
חזר הטבח לארמון, קרצף את הדג, פזר עליו תבלינים רבים, בשלו והגישו לשולחן המלכות. אך סרחונו הנודף הגיע לחוטמו של המלך, שלא היה מסגל אף להביט בדג, והורה להסירו מעל פניו תכף ומיד.
"איך העזת לקנות עבורי דג מעופש שכזה?!", זעם המלך בחמה.
אולם הטבח הצטדק וטען כי זה הדג היחידי שעלה בידו למצוא בכל דלפקי השוק. מיד הורה המלך לאחד מעבדיו ללכת ולהביא לו דג אחר. נחפז העבד לשוק, מצא דגים טריים ורעננים, והביאם לפני המלך.
כשראה כי עלה ביד עבדו להשיג דג טרי, זימן המלך את הטבח, וקרא לעברו בחרי אף: "איך מלאך לבך לעשות כן? את הדג הראשון שמצאת הבאת למלך?! עתה בידך הבררה לבחור את העונש אותו תקבל בגין המעשה הנפשע. עומדות בפניך שלוש אפשריות: האחת – לאכול במו פיך את התבשיל אותו הכנת. השניה – ללקות חמשים מלקות. והשלישית – לשלם חמישים זהובים כקנס לאוצר המלכות!".
התחיל הטבח לחשב באיזה עונש יבחר. "האם אשלם חמישים זהובים? הרי לשם כך איאלץ להיפרד מכל חסכונותיי… האם אסכים לקבל את המלקות? הרי אצא בגוף חבוט וחבול"…
"מוכן אני לאכול את הדג!", הכריז הטבח.
הדג המצחין הוכנס לאולם, והטבח נעץ בו מזלג והכניס נתח קטן לפיו. הטעם המעופש התפשט בחכו של הטבח שכמעט נחנק. בקושי רב הצליח לדחוק לפיו את מחצית הדג הקלוקל, בטרם הכריז בסלידה: "נמלכתי בדעתי, אינני מעוניין לאכול את הדג. אקבל עלי את עונש המלקות!"
שלח המלך לקרוא לאחד מעבדיו, הר-אדם בעל כוחות אדירים, שהחל להפליא מכות גדולות ונאמנות בטבח האומלל. הטבח הספיק לספוג עשרים וחמש מלקות, בטרם קרא במר נפשו: "הרפו ממני, אינני מסוגל עוד, עוד רגע נשמתי פורחת מגופי. אשלם את הקנס במיטב כספי, רק הניחו לגופי המרוטש!".
וכך בסופו של דבר, נאלץ הטבח ביש המזל, גם לאכול את הדג הסרוח, גם ללקות, וגם לשלם קנס לאוצר המלכות…
בדומה לכך, נתנה לפרעה הבררה לשלוח את ישראל ולא לקבל מכות, ולא להפסיד את ממונו. אך הוא לא היה מוכן לשחררם, וכיון שכך בסופו של דבר הוא קבל מכות נוראיות עד שלא יכול היה לסבול עוד, וקם באישון ליל וקרא: "קומו צאו מתוך עמי". בנוסף לכך הוא גם שלם הון עתק מממונו ומממון מצרים, כפי שדרשו חז"ל (ברכות ט ע"ב) על הפסוק: "וינצלו את מצרים" – "מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן". ועל כולנה הוא נאלץ גם לשלוח את ישראל.
על פי זאת ניתן לבאר, כי התורה נקטה בלשון צער כדי לבטא את צערו של פרעה שקרא: "וי, בסופו של דבר גם לקיתי, גם שלחתי את ישראל וגם הפסדתי את ממוני. חבל שלא שחררתי אותם מיד, ובכך הייתי חוסך את כל המכות הנוראיות והנזקים הכלכליים שה' הביא על מצרים!".
מכלל הדברים אנו למדים, כי ה' יתברך נותן לאדם אפשרות לבחור מה יעלה בגורלו. האדם רגיל להסתכל באופן עכשווי על המציאות העומדת לנגד עיניו. אך החכמה היא להסתכל על התוצאות העתידות לנבוע מכל מעשה ופעולה, כפי שאמרו חז"ל (תמיד לב ע"א): "איזהו חכם הרואה את הנולד!"
(מתוך סדרת הספרים הנפלאה 'משכני אחריך')